בית יעקב על כתובות צז

על נכסי בעלה הא' כיון דבסתם הוי בקבלת אחריות דכתובה ראשונה ל"ל קנאי וקנינא. אמנם לפעד"נ ליישב דכוונת רש"י היא דודאי צריך קבלת אחריות בפירו' כשמיחד מטלטלין כמבואר לעיל דף נ"ו רק דאי לא תני הדין דלא יאמר לה הרי כתובתך מונחת וכו' הוי אמינא דדוקא ביבמתו כיון דהיחוד הוא משום שיהיה יכול למכור שאר נכסים דהא ניתנה כתובתה לגבות מחיים כמבואר לעיל דף פ"א והיא לא סמכה דעתה דהמטלטלין שיחד לה מחשש שמא תאבד ואיכא איבה דמגרע כחה ביחוד זה דכשהבעל ימכור שאר נכסים והמטלטלין יאבדו ועל הבנ"ח שיש להיבם לא תוכל לחזור דהא לא כתב לה דקנאי ותצטרך לחזור ולטרוח בטריפת משעבדי ומגרע לה הדין שעשו חכמים נגדה שלא תהי' צריכה לחזור אחר משעבדי משא"כ באשה שכתב לה דאקני דאף אם יאבדו המטלטלין תוכל לחזור על בנ"ח של הבעל ליכא איבה כשמיחד לה מטלטלין ומקבל אחריות קמ"ל דאפי' באשתו איכא איבה כשמיחד לה מטלטלין בע"כ של האשה והא דאמר לעיל בד' נ"ו ליחד מטלטלין כשקיבל הבעל אחריות היינו מרצונה כמש"ל

בא"ד ור"י פי' וכו' דאינו יכול למוכרם כו'. אף דודאי יכול למוכרם כדמסיק לעיל בדף פ"א דניתנה כתובה לגבות מחיים רק משום איבה אסור מ"מ דאילו לא הי' תני הדין גם באשתו ה"א דביבמתו הטעם הוא כהס"ד דהש"ס לעיל דף פ"א דהוא משום שלא ניתנה לגבות מחיים משא"כ באשתו דלא שייך לומר שלא יכול למכור וכו' קמ"ל באשתו דהטעם ע"כ משום איבה ואמרינן דגם ביבמתו הטעם משום איבה וכהמסקנא דלעיל

בתוס' ד"ה בתחילה היו כותבין ולא הי' אחריות כו'. לכאורה דבריהם תמוהין מאוד דבלא קבלת אחריות אונסין מה מהני מה שנתנו בבית אבי' בלא"ה אסור ליחד מחשש אונסא וזולא כמבואר לעיל דף נ"ו ואי כוונת התו' בקבלת אחריות אונסין אף טלי לא שייך כמבואר לעיל בדף נ"ג שם בתוס' ד"ה אבל קיבל עליו אחריות וקשה מה שמסיימין בשם ר"ח ועדיין כיון שלא הי' אלא ריוח מועט כו' הא מסיק דכשמקבל אחריות אף מטלטלין מותר ליחד דמשאלת לו. ונראה ליישב דלא תקשה דהוי ליה למימר טעם האיסור משום שמא יוזלו כמ"ש רש"י י"ל דלתוס' מיירי שיחדו לה מטלטלין למשכון דבמשכון אחריות אונסא וזולא על הלוה וגניבה ואביד' על המלוה. ולפ"ז לא הי' רק אחריות גניבה ואבידה על האשה ושמירה בבעלים לא מהני נגד אחריות המשכון שהוא מטעמא דשמואל לאו גבי שומרים כמ"ש בספרי נה"מ סי' ע"ב ע"ש ומשום גניבה ואבידה ליכא איסור להשהות דהחיוב שבא עליו מחמת שלא שמרה חשיב כהיא גרמה לעצמה וכמ"ש בתו' גבי אשה שחבלה בבעלה בב"ק דף פ"ט ובדף נ"ו דר' יהודה דאמר אין עושין כתובת אשה מטלטלין מפני תיקון העולם היינו טעמא דשמעון בן שטח משום חששא שיאמר לה טלי כתובתיך דכיון דאחריות גניבה ואבידה עלי' אינה משאלת לו דאם יוגנב או יאבד אצל הבעל נפטר הבעל מטעם שמירה בבעלים והיא תפסיד הכתובה דדמי להא דמבואר בח"מ סי' ע"ב במלוה שנתן המשכון ללוה דהמלוה מפסיד כשנגנב ע"ש ובודאי לא תשאיל לו וממילא שייך חששא שיאמר לה טלי ור"י שם ס"ל דחוששין לאונסין וזולא וידור עמה בלא כתובה אבל הכא שאחריות אונסא וזולא על הבעל כמו במשכון רק גניבה ואבידה על האשה ליכא חששא דר"י רק חששא שיאמר לה טלי וזהו ג"כ טעמא דר"י בדף נ"ו ובתחילה כשהיו מיחדין מעות ונותנין בידה לא הי' חושש שיאמר טלי משום שלא יריאה אשה להלוות לבעל כי מעות נעשה מלוה וכל אחריות עליו משא"כ כשהי' מונח בבית אבי' לא היתה יכולה להלוות וכן כשיחד מטלטלין דכשתשאיל לו אין אחריות גניבה עלי' כמש"ל וממילא לא תשאיל לו לכך חששו שיאמר לה טלי ולעיל בדף נ"ו דמיירי שקיבל כל אחריות ודאי שתשאיל לו וליכא חשש אמירת טלי כמש"ל: פרק תשיעי הכותב לאשתו

דף פ"ג ע"א בגמ' תני ר"ח האומר לאשתו. ע' מהרש"א שהקשה דל"ל להביא הא דר"ח. ולפעד"נ דבלא דר"ח לא הוי מצי להקשות מהא דהאומר לחבירו דהא עיקר הקושי' מהא דהאומר לחבירו שמוכיח משם דאין זה לשון מתנה כמ"ש רש"י בד"ה לא אמר כלום ע"ש וא"כ בלא ר"ח הוי מצי למימר דלעולם לשון מתנה היא והא דלא מהני גבי שותף הוא משום דמתנה בעי קנין וקמ"ל דלא נימא כר"ל בברייתא דף ק"ד דס"ל דלשון הפקר הוא דאז הוי מהני באמירה בעלמא דהפקר לא בעי קנין וקמ"ל דלאו לשון הפקר הוא תדע דהא בכריתות ג"כ מוכיח שם מהך ברייתא דלאו לשון הפקר והודאה היא ע"ש וא"כ מצינן למימר דלעולם לשון מתנה היא ולכך לא מהני שם באמירה אבל הכא במתניתין דמיירי שכתב לה מהני דמתנת קרקע נקנה בשטר ולזה מייתי הא דר"ח דתנא האומר לאשתו וע"כ דלאו לשון מתנה היא דלשון מתנה בעי קנין וע"כ דלשון הפקר הוא שמפקיר הזכות שיש לו בהשדה זו. וכיון דהגוף של האשה זכתה מיד וכיון דע"כ מכח לשון הפקר זכתה מקשה שפי' דבלשון הפקר אין חילוק רק בין כתיבה לאמירה וכיון דתנן גבי שותף דאמירה לא מהני וע"כ דלאו לשון הפקר הוא ממילא דה"ה לכתיבה דלא מהני. ולפ"ז י"ל קושית התוס' בד"ה ואין לי עסק די"ל דאין לי עסק ג"כ לשון מתנה הוא ולאו לשון הפקר הוא ולכך מהני בשיחרור ובשותף לא מהני כיון דהוי רק אמירה בלא קנין

בגמרא נחלה הבאה לו לאדם כו'. לכאורה תמוה מאוד דאטו ר"כ מתניתין קמ"ל דהא תנן בהדיא במתניתין דאם התנה בחייך ובמותך דלא יירשנה וכן הקשה הפ"י. ונראה דר"כ על מתניתין קאי ולפרש דתנא דמתניתין בא לומר דהא דקתני במתניתין דיכול להתנות שלא יירשנה הוא דוקא בנחלה הבאה דהיינו כשהיא ארוסה ולא בנחלה הבאה כבר דהיינו נשואה

בתוס' ד"ה כדר"כ דילמא כל הני דמייתי מיירי בלשון טוב כו'. [צ"ע] דלשון מתנה ודאי דלא מהני בירושה וכן מה שתי' דבלשון טוב אפי' באת כבר וכו' הוא תמוה דאחר נשואין או מאב לבן ודאי דלא מהני שום סילוק. ונלפענ"ד שכוונת התוס' שכתבו לשון טוב היינו תנאי דמהני בשעת נשואין כמ"ש התוס' בסוף הדיבור וכן בלשון א"א מהני אפי' אחר נשואין אי נימא דלשון הודאה הוא כדמשמע בכתובות דף כ"ד דרשב"ג ס"ל דזכו בהן יורשין וע"כ דס"ל דחשיב כהודאת בע"ד כמ"ש רש"י שם בד"ה אלא סיפא קמ"ל ע"ש וה"נ י"ל דמהני אפי' אחר נישואין כשאומרת בלשון אודיתא דמודית היא דבשעת נשואין נסתלק בלשון המועיל וע"ז מתרצין דבלשון טוב דהיינו בלשון הודאה שלא זכה בה בשעת נשואין מהני אפי' שבאת כיון דאפשר שלא יזכה בה ע"י תנאי אבל שאר לשון טוב לא משכחת לה שמועיל אחר נשואין ומדר"כ מוכיחין התוס' דמיירי בלשון דו"ד דאי מיירי בלשון טוב דהיינו לשון הודאה א"כ קשה דלנקיט שבאת בלשון הודאה דמהני כיון דתנאי בשעת נשואין מהני

בא"ד ואע"ג דר"י דמוקי לה וכו' מ"מ מייתי ראיה לדידן וכו'. ואף דר"י דסובר אדם מקנה דשלב"ל ומוקי לה בעודה ארוסה ומשמע דקודם אירוסין לא מהני אפי' אי מקנה דשלב"ל