בית יעקב על כתובות צה

מלוג רק מהפירות וכיון שהפירות שנהנה מכיסוי אין גזעו מחליף דהא הבלאות לא יהיו ראוין לאשה לכסות בהן כשיהיו שלה לאחר מיתה וגירושין ולכך לא מכסי בהו רק למ"ד דפיר של גפרית פירא אף דאין גזעו מחליף במה שאוכל

בתוס' ד"ה פירא דפירא תימה דגונב בהמת מלוג עצמה כו'. והא דלא מקשי בפשיטות כיון דגוף הולד של בעל מה"ת יהי' הכפל של האשה הא לא גנב אצלה כלל דז"א דחכז"ל לא תקנו הפירות רק לאכול האשה ג"כ מהן בריוח ביתה אבל כל זמן שאינו אוכל הן של האשה רק שהבעל אוכל פירות וזה נקרא פירי פירות. וי"ל קושית התוס' די"ל דודאי היכא שהולד להבעל גם הכפל להבעל רק דמיירי באופן שהולד של האשה וכגון שסילק עצמו מפירות לחוד דאוכל פרי פירות דאז גוף הולד של האשה רק ולד של הבעל משום פרי דפרי וע"ז אמר דמ"מ הכפל של האשה דפירי דפרי דאתי מעלמא לא תיקנו רבנן משא"כ בכפל של גניבת בהמת מלוג שהכפל הוא פירא דגופא דאתי מעלמא של הבעל דפירא דפירא דאתי מעלמא גרע מפיר' דאתי מעלמא (אך מהפוסקים משמע דאפי' בלא סילק עצמו מהפירות כפל מהולד של האשה) ומעיקר' דמקשה דלא כחנניה ולא כרבנן משום דלא ידע לחלק בין אתי מעלמא או לא הי' קשה לו בשלמא אי כל ולדות דאשה משום חשש מיתה מש"ה גם כפל של אשה אלא אם נאמר דולד דולד דבעל קשה א"כ גם הכפל דבעל דמ"ש ומזה מקשה דע"כ לא כחנני' ולא כרבנן

דף פ' ע"ב בגמ' יורשי האב קברי לה. הנה יורשי האב ודאי דלא קברי לה רק כשיש נכסי מלוג דאז הן יורשין אותה וחייבין בקבורתה מירושת נכסים אבל כשלא ירשו ודאי דאין מחויבין לקבור וכן יורשי הבעל ודאי דאין מחויבין בקבורתה רק אם נשאר צ"ב לפי' התוס' דהאיבעיא היא משום צאן ברזל ולא משום כתובה אף שתיקנו קבורתה תחת כתובתה אע"פ שלא נשאר כלום מ"מ ביבם פטור כיון דשומרת יבם ספק נשואה היא כמבואר ביבמות אין אנו יכולין לחייב מספק רק דמיירי כאן שנשאר ג"כ צ"ב וטוענין יורשי הבעל אולי נשואה היא ואף הנכסי מלוג דידן נינהו וקברוה מנכסי מלוג ויורשי האב טוענין אולי ארוסה היא ונכסי צ"ב דידן הוא וכל אחד מדחה לחבירו. ולפ"ז י"ל קושית התוס' בד"ה או דלמא שהקשו דהא תניא קבורתה תחת נדונייתה ולא תחת נכסי מלוג ולפי הנ"ל י"ל דהכא טעמא אחרינא איכא דמצי מדחי ולומר נ"מ דידן הוא דנשואה היא וקברו אותה מנ"מ שהוא דידן

דף פ"א ע"א בתוס' ד"ה ולימא אח אני יורש אבל חובתו לא אירש כדאמר בא"נ הניח להם אביהם וכו'. פי' דכמו דשם הטעם כיון דקנין שימוש המשאיל עצמה הקנה וחיוב אונסין רחמנא חייביה נגד ההנאה שיש לו מהשאלה ויורשין זכות הקנין ולא חיוב האונסין דזכות שימוש בא מקודם ותחת זכות בא חיוב אונסין ומדמי התוס' דהכא ג"כ כיון דירושתה נתקן קודם ותחת הירושה תיקנו קבורה יכולין לומר שיורשין הזכות ולא החיוב שהחיוב לא חייבו רק על גופו שיעבדו כלל נכסיו ולכך אף דשם חייב בהניח אחריות נכסים הכא פטור

בגמרא דאית ליה מדרש כתובה וכו'. משמע דלפי' התוס' דכל הסוגיא הוא משום צ"ב משמע דגם צ"ב דרשינן מדרש כתובה ובאה"ע סי' י"ז וסי' צ' משמע דלא דרשי מדרש כתובה רק במנה ומאתים עיין שם וצ"ע

בגמרא יבם נמי כאחר דמי. קשה לי כיון דמסיק דיבם כאחר דמי וניתנה כתובה לגבות מחיים ומה"ט מסיק דיכול היבם להגבות לה הכתובה בע"כ רק משום איבה אסור א"כ היכ' דלא נשאר מבעלה הא' בנ"ח כלל רק משעבדי שמבעלה הראשון תגבה כתובתה ותכניס אותו להיבם נהי דא"ל לגבות הכתובה לעצמה מהיבם קודם חליצה דספק נשואה ליבם הוא ומה שקנה אשה קנה בעלה מ"מ כתובה ונכסי צ"ב שלה כשאינן בעין מה"ת תאבד שעבוד שלה אצל הלוקח שהיה מקודם משועבדים לה מחמת שהיא ספק נשואה להיבם ומדברי התוס' ביבמות דף ל"ט בד"ה אשה הקנו לו מן השמים שכתבו שאם מכר הראשון נכסיו דגובה מב"ח דהשני משום שלא תהא קלה וכו' ואי תימא שגובה ממשעבדי הראשון ודאי שתגבה ותכניס ומכנסת ליבם והוא יכתוב לה כתובה ולא תהא קלה ואפשר שלהתוס' חכז"ל עשאו להיבם כבעל וכל זמן שהיבם קיים חשוב כאילו הבעל קיים נגד להוציא כתובה ממשעבדי דהראשון

ע"ב בגמרא נייחד לה שיעור כתובה. ואין לומר דהיינו לפירעון דזה אסור דהרי יכולה לומר טלי בכתובתיך וצאי כמבואר בדף פ"ב ועיין מ"ש בתוס' בדף נ"ו בד"ה קיבל עליו אחריות רק דמיירי שמייחד לה שיהי' פרעון כשיתחייב לה כתובה ומקבל אחריות דמותר כמבואר שם

בתוס' ד"ה אלא עצה טובה ולהרשב"א נראה דגבי אשתו וכו'. וע' מהרש"א שהקשה דאכתי תקשה ביבמתו ע"ש. ולפענד"נ דביבמה סמכו עצמן על מ"ש בד"ה ודלמא דטבא ליה דהוא טובה ליה בכפי' שיהיה שלום בית וכו' ע"ש

בא"ד טעמא דר"א משום איבה הויא טעמא דמתניתין משום איבה בין ביבמתו בין באשתו. לכאורה קשה דהא משמע דמשום איבה איסור' נמי איכ' דהא ביבמה צריך לגרשה ולהחזירה וגבי אשתו מבואר בהדיא לעיל ד' נ"ו דעושין כתובת אשה מטלטלין כשמקבל עליו אונסא וזילא. ונראה דהא דלעיל דעושין היינו מרצונה דלא שייך איבה אבל כשרוצה להגבות בע"כ איכא איבה שחושבת שרוצה לגרשה ונתן עיניו בגירושין

בתוס' ד"ה לא יאמר וא"ת ולמחול לנפשי' וכו'. ואף דקיימינן השתא בסבר' דכיון דאמור רבנן לא לזבין לא הוי זביני' זבינא וגם מתנתו בטילה דמה"ט נתבטל מתנות חצי נכסים שנתן לאחיו מ"מ יכול למחול דהתוס' סברי דשיעבוד דר"ן יכול למחול. ועכצ"ל הטעם דכמו שיכול למחול במכירת שטר כיון דשיעבוד הגוף אינו נמכר ונשאר ברשות המוכר ויכול למחול שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסי ממילא פקע ה"נ אינו יכול לשעבד שיעבוד הגוף שיש לו על הלוה הב' למלוה שלו והמלוה הב' יכול למחול שיעבוד הגוף דבדידי' קא מחיל וממיל' פקע שיעבוד נכסים

בתוס' ד"ה ודלמא דטבא לי' עבדי לי'. ולולא דבריהם הי' נראה לי לפרש באופן אחר דלפי הס"ד השתא דמשום דטבא לי' ולטובתו אומרים לו שיקנה קרקע י"ל ג"כ דתנ' דבריית' ס"ל דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה רק משום שלום בית קונה קרקע כי היבם דינו כבכור ובכור מבואר דבמלוה אינו נוטל פי שנים ובמלוה שעמו פליגי ולענין בע"ח וכתובה קיי"ל דאם היתומים גבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגובה מהן. אבל אם אין לו קרקע וגובין מטלטלין אין הבע"ח גובה דמטלטלין דיתמי לא משתעבדי לכתובה. ולפ"ז אמרינן שפיר דלטובתו יקנה קרקע דאי לא יקנה קרקע לשיעבוד כתובה אולי ירצה לגרש יבמתו ולא יהי' יכול למצוא לקנות קרקע ויתפסו היתומים ממנו מטלטלין או מעות בחובת אביהם ויאמרו אנן מטלטלין שביק אבינו גבך