בית יעקב על כתובות צד

הספק ברשות מוכר כיון דקודם הקנין היה ג"כ בו ספק כיון דלא היה חזקה וא"כ רב"י אמר דינו דכל מי שנולד ספק ברשותו על דבר. שיש לו חזקה מעליא ובזה אמר שפיר ותנא תונא כלה דבכלה ג"כ נולד הספק ברשותו ואיכא חזקה מעליא. ולפ"ז יכול להיות דינו דריא"ש ג"כ אמת דבמיתת החמור ליכא חזקה טובה כמ"ש הט"ז חשיב כנולד הספק ברשותו של בעל החמור וע"כ עליו להביא ראיה דמה"ת נעשה מחלוקת ואפושי פלוגתא לא מפשינן כיון דאינו מוכרח. ועוד נצטרך לומר שר"י אמר שקר משמי' דשמואל. ולפמ"ש ל"ק דרמי ב"י לא אמר לא תצייתינהו רק על מה שאמר ותנא תונא כלה דמשמע אף על חזקת הגוף טובה הדין כן אבל בגוף הדין במיתת החמור מודה לר"י א"ש. ולפ"ז גבי גבינות ג"כ על המוכר להביא ראיה לשיטת הרי"ף ז"ל אך המחבר והסמ"ע אזלי לשיטתם שהם מפרשים פי' אחר בדברי הרי"ף אבל לפמ"ש על המוכר להביא ראיה כמו על בעל החמור וא"ש הכל. ולפ"ז י"ל ג"כ מה שקשה לכאורה בש"ע ח"מ סימן רכ"ה שלא הביא דבבו"ש על בעה"פ להביא ראיה כמ"ש בא"ע סימן קי"ד. ולפמ"ש לק"מ דלשיטת הרי"ף ל"ק כלל ולשיטתו לא קאי כלל הך דתנא תונא כלה על הדין דמחליף פרה רק על מי שנולד הספק ברשותו ועל בעל החמור להביא ראיה משום דחזקת חיים לא חשוב כחזקת הגוף ממילא אף בבו"ש לא מהני דבו"ש לא מהני רק בדאיכא חזקת הגוף וכן לשיטת הרא"ש שפסק דעל בעל הפרה להביא ראיה ל"ק דודאי אף דבעל הפרה טוען ברי עליו להביא ראיה דהא ליכא גבי' חזקת הגוף ואדרבה מנגדו: פרק שמיני האשה שנפלו

דף ע"ח ע"א ברש"י ד"ה דבעי דתברחינהו לנכסי והודיע לעדים וכו' ולא שתזכה בה הבת אם תתאלמן וכו'. והרא"ש השיג על פרש"י. והנה הקושיא הא' שהקשה הרא"ש דאי איכא תנאי א"כ אפילו מקצתן נמי והקושיא הב' דאמאי בעי רבא לפלוגי בין ברתא לאחרינא יש לתרץ דודאי במקום דליכא אומדנא דמוכח לא מהני תנאי אם לא שהתנה כתנאי דב"ג וב"ר רק במקום דאיכא אומדנא אפילו גילוי דעת מהני ולכך במקצתן וכן בברתא למאי דס"ד דרבא דבברתא ליכא אומדנא לא מהני דיבורא וגילוי דעת דידה עד שתתנה בתנאי כפול וכן קושיא הג' שהקשה אמאי נאמנין העדים ג"כ לא קשה אפי' אי נימא דהעדים נאמנים לומר תנאי היו דברינו אפי' באין כת"י יוצא ממקום אחר מ"מ הכא שאינו תנאי כיון דלא התנה בדין תנאי רק כשיש אומדנא מהני גילוי דעת ודבר זה לב"ד מסור ובכל דבר דעבידי עדים למטעי העדים נאמנים כמבואר בח"מ סי' מ"ג. אמנם מה שהקשה מהא דב"ב דאמר שם דבגילוי דעתא כ"ע מודים ודאי תמי' גדולה על פרש"י. ונלפענ"ד לתרץ פי' רש"י דלדעת רש"י דאף דשמואל דאמר מברחת לא קני ודאי דאיירי בלא גילוי דעת כמבואר בב"ב כנ"ל מ"מ בברתא יש הוכחה לרש"י דבעינן ג"ד דהא לא אמרו בברייתא האומדנא רק משום דבמקום ברתא נפשה עדיפה והנה בדף מ"ט אמרינן באושא התקינו דהכותב כל נכסיו לבנו הוא ואשתו ניזונין מהם ומבואר בשיטה הטעם משום אומדנא דלא שביק נפשיה ערטלאי להיות חוזר על הפתחים ואמרינן התם דלית הלכתא כתקנת אושא ומבואר במרדכי דדוקא בחייו לית הלכתא כתקנת אושא ומשום טעמא דאמר התם דאיכא דטרח לדידיה ולדידה אבל לאחר מותו דליכא דטרח הלכתא כתקנת אושא ומה"ט פסקינן באה"ע סי' צ' דמתנה ליורש כירושה וסובר רש"י דבמקום דליכא דטרח הלכתא כתקנת אושא וממילא אף בלא מברחת התקנה הוא דתיזון מהם כיון דאחר מות בעלה ליכא דטרח וכיון דלפי אומדנא זו יש לה מזונות מנכסים כל ימי חיי' ודאי דחשוב רק כנותן קצת נכסים דלכ"ע בעינן ג"ד שאין מתנה זו רק כל ימי חיי הבעל וג"ד מהני אף במקצת כדמוכח בב"ב ולזה שפיר כתב רש"י דבכתבה לברתא דבעינן ג"ד דוקא ורבא דמקשה לר"נ ה"מ לאחרינא אבל לברתא דהכא סבר דליכא אומדנא כלל לברתא דברתא עדיפא לה אפילו מנפשה (ואפשר לומר דס"ל דלית הלכתא כתקנת אושא אפילו אחר מות בעליהן) וכיון דליכא אומדנא כלל גבי ברתא ג"ד לא מהני כלל עד שמתנה בתנאי גמור כתנאי ב"ג וב"ר ומשני דאפי' בברתא נפשה עדיפה לה וממילא חשוב כשאר מברחת רק בברתא חשוב כמתנה במקצת משום דניזונת מהן מכח תקנת אושא וכנ"ל ובעינן ג"ד ושמואל דאמר מברחת לא קני היינו לאחרים ובכולה ואז לא בעינן ג"ד כלל ולזה הא דמקשה הש"ס מברייתא מהא דרוצה שתבריח נכסים כתב רש"י בד"ה קנינהו לוקח תיובתא דשמואל דשמואל מיירי לאחרינא ולא בעי ג"ד מקשה שפיר מחכמים אבל לר"נ דמיירי לגבי ברתא דבעינן ג"ד וכו' באמת ל"ק כלל דהך ברייתא מיירי בלא ג"ד כדמוכח בב"ב כנ"ל כן נראה לפענ"ד לתרץ שיטת רש"י

דף ע"ט ע"ב ברש"י ד"ה תשלומי כפל וכו' דקסבר אין הולדות פרי אלא קרן וילקח בהן קרקע דחיישינן שמא תמות האם וכו'. ולכאורה קשה דא"כ בגוף הבהמה ג"כ תוכל לכוף אותה שתמכור ויקח בהם קרקע וכן בעז לחלבה ובכל מה שתכניס יהיה הדין כך למכור תיכף וליקח בהן קרקע. לכן נראה דדוקא בולד פרה כתב רש"י זה דהרא"ש כתב דאפילו למסקנא כשמתה האם א"י למכור הולד שעומד במקום אמה וס"ל לר' אבא דגם בחיי האם חיישינן למיתת האם ויהיה להולד דין קרן לכך לימכרו אבל בחלב וגיזה שלעולם דין פירות עליהם ודאי דלא חיישינן

בגמרא כמאן כי האי תנא דתני וכו'. הא דמדמי גלימא לפיר של גפרית נראה כיון דבגלימא ג"כ אינו אוכל פירות שנתהוה ברשותו רק שאוכל מגוף הדבר שהכניסה שמכלה גוף הבגד בלבישה כמו בפיר של גפרית שאוכל ג"כ מגוף הדבר שהכניסה. והנה הר"ן כתב דמכסי' בגלימא אע"ג דמכלה הבגד משום דאין בלוי ניכר כל שעה ושעה ע"ש ולכאורה קשה דא"כ מה מדמה לה לפיר של גפרית הא ס"ל דבגלימא כ"ע מודי כיון שאין בלוי ניכר משא"כ בפיר של גפרית שהחסרון ניכר בכל פעם שנוטל. ויש ליישב דודאי דלמאן דס"ל בפיר של גפרית ע"כ א"א לומר דעיקר הטעם משום שבלוי ניכר דכל פירות כשתלשן בלוין ניכר רק ע"כ דס"ל דאין להבעל לאכול פירות רק פירות שגזען מחליף כמו בשדה תבואה שמוציא פירות בכל שנה ושנה וממילא בגלימא שהפירות שמכסה בו עד שתכלה אין גזען מחליף קרנא הוי ולא מכסי בה ולכך א"ש הא דאמר כי האי תנא דאוכל בפיר של גפרית דמיני' מוכח דאוכל אפי' בדבר שאין גזעו מחליף רק שהיה קשה להר"ן דמ"מ האיך מוכח גלימא מפיר גפרית הא לא דמי גלימא לפיר גפרית דהגפרית של הקרקע לא מקרי רק פירות המחוברין ליסוד הקרקע ויסוד הקרקע הוא הקרקע משא"כ כשמכסה בגלימא מחסר מגוף הגלימא והרי הוא כאוכל מגוף ולזה תירץ כיון דאין בלוי ניכר לא חשיב כאוכל מגוף של נכסי