בית יעקב על כתובות צא

דידה והטעם כיון דליכא ח"מ בין האשה והאב וממילא מחזיקינן ע"י החזקה דגופה דמשנתארסה היו בה מומין והקידושין היו קידושין גמורין והנשואין נשואין גמורים והכתובה דידה היא וגם לפי המסקנא דמוקי ביותרת א"ש הא ומודים חכמים לר"מ דנוכל לומר הא דקאמרי רבנן במתניתין במומין שבגלוי א"י לטעון אינו משום טעם ודאי רק משום דאיכא חזקה דבודקין ע"י מרחץ ונפייס וכ"כ הפני יהושע דבודקה בקרובותיו הוא רק חזקה ואף דאיכא חזקה כנגדו דא"א מפייס במומין וכן הקשה הפ"י מ"מ בצירוף חזקת הגוף מהני וקאי דוקא ארישא דעודה בבית אביה דקתני האב צריך להביא ראיה משום דחזקת הגוף דידה לא מהני לאב ועלה קתני דבמומין שבמרחץ א"י לטעון ואינו משום טעם ודאי רק משום דבצירוף ב' חזקות חזקת הגוף וחזקה דודאי ראה ונפייס מוציאין ממון או דקאי אנכנסה כמ"ש בהג"א דהא אפי' בנכנסה משכחת לה אם הביא הבעל עדים שמשנתארסה היו בה מומין והאב טוען שמא או שגם הבעל טוען ברי שעד שלא נתארסה היו בה מומין דאין מוציאין ממנו הכתובה דהא חזקת הגוף לא מהני בברי וברי ובשמא ושמא רק בברי ושמא וע"ז קתני דבמומין שבמרחץ א"י לטעון פי' דא"י לטעון שום טענה אפילו בטענת ברי משום דחזקת הגוף מסייע לחזקה דנבדקה וראה ונפייס ולפ"ז שפיר קתני בברייתא דביותרת דליכא חזקת הגוף מודים חכמים לר"מ דאפי' במקום שיש מרחץ ג"כ על האב להביא ראיה דהא מקום שיש מרחץ ג"כ אינו רק חזקה דראה ונפייס ואיכא חזקה כנגדה דא"א מפייס וכשיש הצטרפות חזקת הגוף עמה מהני אבל כשאין כאן חזקת הגוף וחזקה דא"א מפייס עם חזקת ממון עדיף מחזקה דא"א שותה בכוס וה"ה מחזקה דמרחץ

ברש"י בד"ה הבעל צריך להביא ראיה. פי' רש"י עדים. ותמהו המפרשים דה"ל לרש"י לפרש זה ג"כ לעיל גבי ראיה דאב. ולפעד"נ לתרץ דהנה בב"ב גבי ז"א בריא היה עליו להביא ראיה ששכיב מרע הי' דקתני המוציא מחבירו ע"ה איכא פלוגתא דאמוראי אי ראיה בעדים או ראי' בקיום השטר. ולפ"ז י"ל דברי רש"י דהנה התוספות כתבו בד"ה אבל במומין שבגלוי דר"מ ל"פ אמומין שבגלוי וי"ל דלא ניחא ליה לרש"י דר"מ יסבור לגמרי כרבנן במומין שבגלוי דאל"כ ה"ל למיתני הבד"א לעיל גבי ר"מ אלא ודאי דפליגי ואף דהתוס' הוכיחו דודאי ראה ונפייס במומין שבגלוי נוכל לומר דלר"מ הוי כמו באונאה במו"מ באם שהה בכדי שיראה לתגר דקיי"ל דהוי מחילה משום דידע ונפייס ואפ"ה כתב הש"ך בח"מ סי' רכ"ז דאם הלוקח טוען דלא מחל דנאמן אם יש לו מיגו א"כ נוכל לומר דבהא פליגי דלר"מ במומין שבגלוי אם יש מיגו נאמן לומר שלא ראה אותן ולרבנן אפי' מיגו לא מהני משום דאנן סהדי דראה אותן ולפ"ז א"ש דלא פי' רש"י ג"כ לעיל גבי דאב ראי' בעדים משום דלא פסיקא ליה דהא דר"מ ודאי איירי אפילו במומין שבגלוי וס"ל לר"מ כיון דארוסה ל"ל כתובה רק אם כתב לה וממילא אם לא נתקיים הכתובה נאמן הבעל שלא מחל במיגו דמזויף. ולפ"ז הראיה שכתב ברישא הוא לצדדין דבמומין שבסתר צריך ראיה ממש ובמומין שבגלוי א"צ ראי' [רק] בקיום השטר ואף דר"מ סובר דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו מ"מ הא בב"ב דף קמ"ד יש פלוגתא בזה אליבא דר"מ והא דכתב רש"י בסיפא ראיה בעדים לגלויי רישא דברישא לפעמים סגי בקיום השטר

ע"ב בתוס' ד"ה אבל במומין שגלוי דמאי שייך לחלק בין מומין שבגלוי למומין שבסתר לרב הואיל והתנה. ולפעד"נ בפשיטות דהנה בגיטין דף י"ז איתא דאם התנה ע"מ שתעלה לרקיע התנאי בטל והמעשה קיים משום דא"א לקיים התנאי ובודאי לא התנה בדוקא רק כמפליג בדברים א"כ ה"נ כיון דאמרינן במומין שבגלוי ודאי ראה ונפייס ואפ"ה התנה ודמי לתנאי שאי אפשר לקיים דחשיב כמפליג בדברים והתנאי בטל והמעשה קיים

במשנה ואם יש מרחץ באותו העיר אף מומין שבסתר א"י לטעון מפני שהוא בודקה בקרובותיו. ואף שבש"ס אמר לקמן חזקה א"א מפייס במומין צ"ל תירוץ המהרי"ט דבשעת קידושין לא שייך לומר חזקה א"א מפייס במומין ובדיקת מרחץ כשעת קידושין. ולפעד"נ דבמרחץ כיון דרבים יודעים אמרינן דודאי נתוודע ועדיף מחזקה דא"א שותה והוי כמו מומין שבגלוי דאנן סהדי דנפייס

שם בודקה בקרובותיו. עפ"י שתמה דלעיל ד' נ"ג הוא פלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה בזה אי בדיקת חוץ שמיה בדיקה אי לא ולמה לא מפליג בין יש מרחץ דהא הכא כ"ע מודים במרחץ. ולפעד"נ דלא קשה דהא אפי' בארוסה נבדקת ג"כ אינה רשאי לאכול בתרומה ואף דודאי ראה ונפייס. ועכצ"ל דל"פ רבנן כיון דרוב ארוסות אינן נבדקות ל"פ רבנן כמ"ש התוספות בקידושין דף מ"ה בד"ה ונמצאת זרה ע"ש וא"כ ה"ה במקום שיש מרחץ כיון דרוב ליכא מרחץ גזרו רבנן. ולפ"ז א"ש אף דמשנה ראשונה סברי התם דאפי' במקום שאין שם מרחץ מותרת לאכול בתרומה בהגיע הזמן ולא נישאו משום דבדיקת קרובים שמה בדיקה והכא אמרינן דבמקום שאין מרחץ יכול לטעון טענת מומין משום דהתם גבי תרומה לא גזרו רבנן משום דכולם בודקים כשהגיע זמן ולא שכיח שיארע אחר שנישאו שהקידושין יהיו בטילין מחמת מומין וכיון דלא שכיח שיארע מחמת מום ביטול הקידושין אחר שהגיע זמן לנשואין לא גזרו רבנן אבל היכא דנמצאו המומין אמרינן אפשר דלא בדקה אא"כ במקום שיש מרחץ

בגמרא לא תימא ר"י לא אזיל בתר חזקה דגופא וכו'. עיין מהרש"א שהקשה דתיקשי לחכמים דהוא ר"ג דס"ל דחזקת הגוף אלים אפילו מחזקת ממון וגבי בהרת מטמאין ור"י דלא אלים ליה חזקת הגוף כל כך וגבי בהרת מטהר ע"ש. ולפעד"נ לתרץ בפשיטות דמבואר הוא דבאיסורין כל שיש ריעותא אפילו יש חזקת הגוף אסור מספיקא כגון בספק טריפה כשיש ריעותא מחיים כגון במים במוח וספק אם המוח מקיפו אף דאין מחזיקין מאיסור לאיסור מ"מ חשיב ריעותא לאורועי חזקת הגוף וטריפה ולכך מטמאין החכמים בנגע בנזקק לטומאה אף דאין מחזיקין מטומאה לטומאה מ"מ דמי לטריפה שנולד ריעותא מחיים שאסור מספק ור' יהושע שמטהר הטעם הוא דדריש לטהרו או לטמאו שפתח הכתוב בטהרה תחילה שכל ס' נגע טהור וחכמים לא דרשי קרא זה וממילא הספק אסור כשאר ספק איסור כשנולד ריעותא מחיים וה"נ הכא כשנולד בשעה שנזקק לטומאה ומ"מ לומד שפיר מרבי יהושע דאזיל בתר חזקה דגופא דאי לא אזיל היה מטמא אף דאית ליה קרא לטהרו מ"מ לא היה דורש הקרא על היכא דנזקק לטומאה רק על היכא דלא נזקק לטומאה דכיון דלא ס"ל חזקה דגופא חשוב נזקק לטומאה בחזקת איסור גמור רק היכא דאיכא חזקה דגופה לא חשיב חזקת טומאה כנזקק לטומאה רק כריעותא דעלמא ובודאי לא היו דורשין מקרא זה דלטהרו רק היכא שלא נזקק לטומאה דבשאר איסורין בס' איסור אסור אפילו במקום חזקת היתר כגון בספק נפל איסור להיתר או ספק נגע איסור בהיתר רק נגד חזקה דגופא כגון בטריפה