בית יעקב על כתובות פט

היא ודאי שתידור עוד תחתיו ויצטרך לגרשה ויתסר בקרובותיה וכן כתב הפרישה ע"ש. ולכאורה תמוה הא דמקשה הש"ס מסיפא דהוא שהלך אצל חכם והתיר ולימא באדם חשוב לא ניחא לה דתיתסר בקרוביו דהא אם יחזור וידור אין לה כפי' עליו לגרשה וגם הבעל יכול לגרש מרצונה אימת שירצה ומה חילוק יש בין אדם חשוב או לא. ונראה לתרץ דהנה בסיפא גבי הוא שהלך ע"כ ג"כ מיירי בנדרים שבינו לבינה כגון מזונות ותשמיש דבנדרים דלא קפדי אינשי לא הוי קפידא כמבואר בריש הסוגיא וע' ברי"ף ור"ן שם ואין דרך נשים להקפיד על נדרי בעליהן אלא ע"כ בנדרים גדולים מיירי כגון במזונות ותשמיש שאז מצית לומר שמא תדור עוד פעם דאף שבנדרים כאילו אני יכול' לכוף אותך לגרש וליתן כתובה מ"מ איתסר בקרוביו ולא ניחא לי באדם חשוב שאתסר בקרוביו

בגמרא אי הכי סיפא דקתני וכו'. והא דלא מקשה בש"ס בפשיטות על הברייתא ממומין דכיון דלא ידע לחלק דאיתתא בכל דהו ניחא לה. ונראה דודאי ידע לחלק שהבעל מקפיד יותר דהא בנמצא מומין אפילו בדידה אפילו בסתם אינה מקודשת רק מדבריהם או מספיקא ובנמצא בו מומין בסתם מקודשת מדאורייתא רק באדם חשוב לענין איסור קרוביו ס"ד דאשה ג"כ לא ניחא לה כמו האיש ואדרבה כיון דהאשה רוצה יותר להנשא לא ניחא לה דתיתסר בשום אדם: קושיות הו"ת בסוגיא זו דהיו בה מומין

א' קושית התוספות בד"ה מי ששנה זו לא שנה זו. ב' קושית התוס' בד"ה חדא במקום תרתי לאו כלום הוא. ג' קושית התוס' בד"ה ומודה ר"מ. ד' קושית התוס' בד"ה ואמאי מנה לי בידך הוא. ה' קושית התוספות בד"ה כלה בבית אביה. ו' קושית הרא"ש על הרי"ף שפסק דעל בעל החמור להביא ראי' ופסק ג"כ דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה הרי נולד הספק ברשות בעל הפרה. ולפעד"נ לתרץ ומקודם נתרץ קושית התוס' בד"ה ומודה ר"מ ובד"ה ואמאי מנה לי בידך דהנה לכאורה קשה אהא דאמר בש"ס דאפילו הביא הבעל עדים שמשנתארסה לא מהני משום דאיכא תרי חזקה דא"א שותה בכוס אא"כ בודקו וחזקת הגוף וכו' והא הר"ן לעיל בסוגיא דקידשה על תנאי וכנסה סתם הקשה אהא דאמר בש"ס דכנסה סתם אחולי אחלי' לתנאי והאיך יכול למחול תנאי דמומין בשלמא בתנאי דממון י"ל הריני כאילו התקבלתי אבל הכא כיון דקידשה על תנאי שאין בה מומין והיו בה מומין ונתבטלו הקידושין והאיך יכול למחול אח"כ התנאי במה נתקדשה אח"כ ותי' שם בשם הרשב"א דהביאה שאחר מחילת התנאי הוי הקידושין. והקשה הר"ן עליו הא קיי"ל ביאה אירוסין עושה וארוסה ל"ל כתובה. ותי' ב' תי' א' דמיירי בכתב לה ועוד דאפשר היכא דכנסה לביתו ובא עלי' היינו קידושין ונשואין באין כאחד ועל תירוץ א' כתב שהוא דוחק ולא ידענא למה כתב שהוא דוחק הא תי' דכתב לה הוא רק לומר דנ"מ בין סברא דאחולי אחיל ואית לה כתובה ואם כן מה דוחק הוא זה דאמרינן דנ"מ לענין אם כתב לה וכן הקשה הפנ"י שם בסוגיא (ומה שתירץ בתי' הב' נראה להוכיח דהתוס' ס"ל דהביאה אף שכנסה לביתו אירוסין עושה דאלת"ה קשה על דברי התוספות בד"ה תברא שתי' דתנא דרישא לא ס"ל החזקה דא"א מפייס כלל ואפי' מביא עדים שקודם שנתארסה היו בה מומין ג"כ צריך לשלם הכתובה משום החזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקה ע"ש וקשה הא בההיא תני ברישא במתניתין דהמקדש ע"מ שאין בה מומין וכנסה סתם תצא שלא בכתובה וסיפא ארישא קאי כדמשמע בתוספות בד"ה במומין שבגלוי ודוחק לומר דמתניתין דלעיל לא מיירי אלא במודה בעצמה שלא בדקה ויותר קשה לפמ"ש הפ"י דהחזקה דא"א שותה מיירי אפילו לא בדקה כיון דכל העולם בודקין בשעת נשואין והוא לא בדק מסתמא אחיל ולפמ"ש לעיל א"ש דמתניתין דלעיל לא מיירי בכתב לה רק בכתובה שחייב לה מכח תק"ח והביאה רק אירוסין עושה וארוסה ל"ל כתובה והכא ע"כ מיירי בכתב לה ולכך מוציאין ממון ע"י החזקה דא"א שותה אפי' מביא עדים שקודם שנתארסה היו בה מומין) ובאה"ע לא הביא דעת הר"ן רק בשם יש מי שאומר משמע דהעיקר דביאה אפילו בכנסה לביתו אירוסין עושה. ולפ"ז קשה דהאיך קאמר הש"ס דמוציאין ממון בהני תרתי חזקות הא החזקות אינן בתובע אחד דהא א"י ואמרינן חזקה דכ"נ שהיו המומין קודם אירוסין רק שמזכין את האב מכח חזקה דא"א שותה וראה ונתפייס בשעת נשואין א"כ לא הוי אלא ארוסה לפי תי' הא' של הר"ן וממילא הכתובה של אביה ואם באנו לזכות מכח חזקת הגוף הכתובה שלה וא"כ החזקות אינן בתובע אחד ואין אחד יכול להוציא ממון דהא לכל א' לא הוי אלא חזקה אחת. ולתרץ זה עכצ"ל כמ"ש הש"ך בח"מ סי' צ"א ס"ק י"ב גבי חנווני על פנקסו דאפי' החנווני לבדו תבע דחייב לשלם לו מדינא אף בלא תקחז"ל דאף הוי כנגד החנווני כא"י אם נתחייבתי לך דהתם גבי א"י אם נתחייבתי לך שייך לומר אוקי ממונא בחזקת מ"ק משא"כ הכא דעכ"פ חייב או לחנווני או לפועל ומ"מ יוצא הממון מחזקה ולא הוי חזקת ממון ע"ש וכן כתבו התוספות גבי אמר לשנים גזלתי. ולפ"ז ה"נ כיון דאיכא ב' חזקות ונתברר שבודאי חייב לשלם א"כ תו ליכא חזקת ממון וממילא ברי ושמא ברי עדיף. ולפ"ז א"ש קושית התוספות בד"ה ואמאי שהקשו דתקשה נמי לרבא ולר"א דהנה לרבא דס"ל דדינא דמשנה ודינא דברייתא ב' עניינים נפרדים הם דמתניתין לא מיירי רק לענין חיוב תשלומי הבעל והבעל בודאי כל זמן שאינו מביא ראיה חייב לשלם מטעמים הנ"ל והברייתא לא מיירי כלל לענין חיוב תשלומי הבעל רק בין האב לבת דהא בלא"ה יש לדקדק דקתני בברייתא שעל האב להביא ראי' והא מיירי בנשואה וכתובה דידה הוי ועליה להביא ראי' הו"ל למיתני אלא ע"כ דלא מיירי אלא בדין שבין האב לבתו דכיון דאין באין על הבעל רק מכח ב' חזקות וא"כ אם נתפוס חזקת הגוף לאמת וחזקת ממון לחזקה דא"א מתפייס להכחיש החזקה דאין אדם שותה בכוס הרי קידושין גמורין והנשואין נישואין גמורין וכתובה דידה הוי ואם נתפוס החזקה דכ"נ לאמת להכחיש חזקת הגוף ונאמר דודאי קודם אירוסין ולא נתחייב הבעל רק מכח חזקה דא"א שותה הרי הקידושין לא הוי קידושין רק בשעת נשואין כשבא עליה וביאה רק אירוסין עושה כמ"ש הר"ן א"כ הכתובה של אביה. ולפ"ז א"ש דהברייתא איירי בין אב לבתו ובמומין הראוין לבוא משנתארסה שא"א לגבות מהבעל רק מכח ב' חזקות אלו. ובהג"א כתב דבמומין שבמרחץ דקתני בודקה בקרובותיו הוא בשעת נשואין ע"ש. ולפ"ז א"ש הא דקתני בברייתא ומודים חכמים לר"מ וה"פ האב צריך להביא ראיה כשבא ליטול הכתובה כלו' אם אין מביא הבעל ראיה הכתובה דידה מטעם שאבאר וגרסי' ומודים חכמים לר"מ) והיינו במקום שיש מרחץ במומין שבסדר דעל האב להביא ראיה וכשאין מביא ראיה מהכתובה דידה דלא מיבעיא לר"מ שאינה נוטלת הכתובה כשנכנסה לרשות הבעל במומין הראוי לבוא משנתארסה רק מכח זה שהוא תרתי במקום חדא ולפמש"ל אינו חייב לשלם רק משום דע"י ב' חזקות אנו דנין שהבעל חייב לשלם ליכא חזקת ממון לגבי בעל וממילא בו"ש ברי עדיף א"כ אינה