בית יעקב על כתובות פב

בפ"י מה' נדרים דמכ"ש שהנהנה לוקה דשם באוסר אשתו בהנאתו מיירי דלאשתו א"י לאסור גופו רק נכסים יכול לאסור כמ"ש הרמב"ם בה' אישות ע"ש אבל באוסר הנאת גופו על חבירו דאף שנעשה גופו כהקדש אין מעילה בגופו דאדם כקרקע דמי דאין מועלין ואין נהנין וליכא גבי' לאו דמעילה ולאו דבל יחל דברו ס"ל להרמב"ם דלא נאסר רק על המדיר שהוא מוזהר שלא יבטל הנדר ולכך רק המהנה לוקה ולא הנהנה וכמו שפסק בפרק ג' מה' נדרים בהדיא ולא קשה מה שהקשה הלח"מ בפרק י' מה' נדרים ע"ש

בתוס' ד"ה ואם אמר אי אפשי דיש חילוק בין אותן נדרים לשאר. ע' מהרש"א ודבריו הן לכאורה משוללי הבנה. ולפרש דבריו דהמהרש"א סובר דהוא הנותן תליא בהא אי יכול לומר אי אפשי באשה נדרנית דבנדר ע"נ דכיון דמצי אמר א"א באשה נדרנית לכך ס"ל דהיא נתנה דאפילו אם יפר לה יכול לומר אי אפשי באשה נדרנית שחש שמא תעשה עוד נדר לענו' נפש להיותה נדרנית ולכך א"צ להפר ומאן דס"ל הוא נותן ס"ל שאינו יכול לומר א"א באשה נדרנית ולכך כשאינו מפר אמרינן דהוא נותן ולזה הקשה דמאי מקשה הש"ס דר"י אדר"י דלמא דוקא בנדרי ע"נ ס"ל היא נתנה אבל בקישוט דמתניתין דס"ל דלאו ע"נ הוא מודה דהוא נותן וע"ז מתרץ דמתניתין לפי המסקנא מיירי בתלאו בתשמיש דהוי ג"כ ע"נ ואח"כ הקשה עוד לתירוצם וכוונתו נראה דהמהרש"א מפרש בהא דר"י דס"ל דאפילו בדברים שבינו לבינה שא"י להפר כגון קישוט מ"מ כיון דלא שייך הוא נותן דליכא למקנסיה יכול לומר א"א בנדרנית ותצא שלא בכתובה אבל בנדרים של ע"נ דיכול להפר תצא בכתובה דאיכא למיקנסיה ור"י דאמר בעניות שלא נתן קצבה לא אמר לענין כפיה רק לענין כתובה אמר ולהמסקנא דמיירי בתלאה בתשמיש שהוא עינוי נפש להמהרש"א ולכך חייב ליתן כתובה בעניות שלא נתן קצבה ובעשירות אחר למ"ד יום דע"נ הוא כמש"ל לזאת אמרינן דהוא נותן אבל כשאסרה בפחות מלמ"ד יום שיכולה לסבול ועברה וקשטה עצמה שגרמה איסור תשמיש תצא שלא בכתובה הרי מוכח מהמסקנא דבנדרי ע"נ שיכול. להפר דקנסינן ליה בכתובה ומהס"ד דמקשה אדר"י דס"ל דאינו יכול להפר בקישוט דמתניתין דתנן בקישוט יוציא ויתן כתובה ועיקר הקושיא מכתובה כמו שפי' רש"י דהרי מוכח דבנדרים שא"י להפר דליכא למקנסיה דתצא שלא בכתובה

דף ע"ב ע"א בגמ' ה"ד אי דידע נפרוש וכו'. והוא תמוה דה"ל להקשות בפשיטות אמאי נאמן להפסידה כיון שלא רצה להעמיד בדאיכא עדים כיון דלא שכיח כמ"ש התוס' בד"ה פ' כהן. ובספר הפלאה תי' דהנה הראב"ד כתב הא דלא מוקי במודה ומשום דאינה נאמנת דא"א משים עצמו רשע והרשב"א הקשה עליו דמה"ת לא תהיה נאמנת לענין כתובה להפסיד לעצמה ממון ותי' דטעמא דהראב"ד הוא כיון דא"נ לענין איסור דא"א משים עצמו רשע יכול לסמוך עליו איסור והיתר ולכך אינה מפסדת ולפ"ז כשהוא יודע מזה דאסור לסמוך עליה מפסדת כתובתה ולכך לא מצי להקשות אמאי נאמן להפסידה כתובתה די"ל דהוי ס"ל דמיירי במודה והוא יודע מזה דאסור לסמוך עליה ולכך מפסדת והוצרך להקשות אי דידע נפרש. ודבריו תמוהין לפענ"ד דודאי אף דמותר לסמוך עליה כגון שנתוודע שעברה ע"ז אחר שעשתה כבר תשובה מפסדת כתובתה ועוד קשה דלוקי במודה והבעל אומר נאמנת עלי דאז אסור לסמוך עלי' ועוד דא"כ אפילו בלא התראה תפסיד כיון דאסור לסמוך עליה. ולכן נראה דהנה הא דתנן יוצאת שלא בכתובה כתבו התוס' בד"ה בפ' ע"א אימא ר"מ הוא דהיינו שמצוה לגרשה ולפ"ז לא היה יכול להקשות אמאי נאמנת להפסיד הכתובה דהוי ס"ל דמיירי במודה דנאמנת להפסיד לעצמה בממון כתובה כמו שכתב הרשב"א ולכך מקשה אי דידע נפרש פי' אמאי מצוה לגרשה דממ"נ אי דידע ה"ל לפרש ואי דלא ידע א"צ להאמין לה שיתחייב לגרשה

בגמרא יחזור ויקניטנה וכו'. עיין בש"מ שפי' דהיינו שיודע הנדר שרגילה לידור שעשתה כן פעמים הרבה והפר לה ויודע שאינה מקיימת כגון שעברה על הנדר קודם שהפר דעבדה איסורא דקיי"ל דבעל מיגז גייז וירא שתדור עוד ותעבור לכך תקניטנה שתדור בפניו ויפר לה בחשאי שלא תדע שהפר לה בעלה וממילא שלא תדור עוד בנדר זה שחשבה שנדורה ועומדת בנדר זה והיא לא תעבור באיסור כשתעבור בנדר זה כיון שבאמת הפר לה ומחמת שכבר עברה אינה מפסדת כתובתה דהא בעי התראה וכיון שאפשר לה שלא תעבור אחר התראה אינה מפסדת

ע"ב בתוס' ד"ה ע"מ תימה לר"י מאי איריא ע"מ דאפילו בסתם וכו'. נראה דקושייתם אינה אלא לפי הסברא שכתבו בד"ה לא תימא דהתנאי היה אם נכנסה בסתם אבל לתי' הא' של התוס' דצריך קנין חדש כגון חופה ל"ק כלל דנלפענ"ד דבקידשה סתם דאף דכמו שהאיש יכול לבטל הקידושין כמו כן האשה יכולה לבטל הקידושין מכל מקום אחר שנתרצה שוב אין האשה יכולה לבטלה כמו במקח שנמצא בו מום דשניהם יכולין לחזור ומ"מ אם נתרצה הלוקח שוב אין המוכר יכול לחזור בו כמ"ש הסמ"ע סימן רל"ב ס"ק י"ב וכמו באונאה כמ"ש הסמ"ע בסי' רכ"ז ס"ק י"ח הטעם דכשנתרצה לבסוף דה"ל כנתרצה מעיקרא ואין צריך קנין חדש כמבואר שם דאלת"ה מאי מהני נתרצה וטעם לדברי סמ"ע נראה משום דיכול לומר בלבי היה דכל שאין הדברים שבלב סותרים דברים שבפה דברים שבלב הוי דברים כמ"ש הרשב"א בקידושין דף נ' בד"ה ואסיקנן דדברים שבלב ע"ש אבל במקח או קידושין על תנאי ונתבטל התנאי ודאי דצריך קנין וקידושין חדשים ולא מהני ריצוי א"כ כיון דתני הכא דאינה מקודשת כלל משמע דצריך קידושין אחרים מחדש ולא מהני נתרצה אח"כ הוצרך למיתני בעל

בא"ד ועוד י"ל כו' מ"מ צריך גט מדבריהם. ולכאורה תמוה דהא בהדיא אמרו בש"ס דצריכה גט מדבריהם או מספיקא ומדברי התוס' משמע דהם המציאו זאת מדעתם וכן בסמוך מה שהקשו כן מאילונית כתבו וז"ל לפ"מ דפרישית דקידשה סתם צריכה גט כו' משמע כאילו הם המציאו הדבר. ונראה דמעיקרא ס"ד דהתוס' דבש"ס לא אמר דצריכה גט מס' או מדבריהם הוא דוקא בכנסה דאיכא למ"ד דאפילו תנאי לא מהני בנשואין ולכך בסתם אמרינן מדלא התנה לכ"ע צריכה גט עכ"פ מס' או מדבריהם אבל בקידושין לחוד היה משמע להו דא"צ גט אפילו מדבריהם מהא דאין אוכלת בתרומה משום חשש סימפון דעיקר אכילת איסור בתרומה משום חשש סימפון כשיראו העולם שתצא בלא גט יאמרו שזרה אוכלת בתרומה דמשום הכי יכול לטמאות לה כיון דליכא חשש שוב שיתברר הדבר ואילו היתה צריכה גט מס' ליכא חשש נגד העולם ולכן כתבו בתי' הב' דאפילו בקידושין לחוד צריכה גט מס' או מדבריהם ומ"מ חששו בתרומה ומשום ספק איסור

בא"ד ומיהו כתובה ל"ל לכ"ע אפילו קידשה סתם כדתנינן לעיל ואם אמר אי אפשי כו' ולרב דמוקי לה סיפא