בית יעקב על כתובות פא

בין גביית כתובה לגביית מזונות ובין כך ובין כך תאסר הנאתה אם תטעום בפירות וכשאינה מרווחת אין הדין דיוציא כמ"ש התוס' בד"ה שנדרה היא ע"ש וע"כ שאמרה תאסר הנאתך אם אטעום ולפ"ז ודאי דלא תבקש פתח חרטה על נדרה כיון דאין מתירין הנדר עד שתחול וע"כ תצטרך לטעום קודם שתלך לחכם וממילא יריאה לטעום מחשש דלמא החכם לא ירצה להתיר לה על פתח זה ואף שיאמר לה החכם קודם שיכול להתיר על פתח זה דלמא יחזור ויסתור דינו דהא כמה פתחים יש שאינן מועילין הדין וכשלא יתיר לה החכם והיא כבר טעמה הפירות הרי כבר נאסרה בהנאה ולא תוכל לגבות כתובתה ותלך בפחי נפש ומהאי טעמא לא הוי מצי להקשות מר"י על שמואל שמצינן לתרץ כו' אבל לבסוף מסיק דתלינן בתשמיש ומייתי דר"כ דאז אינה יריאה וכמש"ל בתירוץ הא' ולכך הוצרך הש"ס להקשות דקישוט לאו עינוי נפש הוא ולאו בינו לבינה הוא וא"י להפר ואפילו מיירי בתלאה במזונות דיכול להפר מ"מ תקשי לא תתקשט ולא תאסר דרש"י ס"ל דהא בהא תליא דאי קישוט לאו עינוי נפש הוא ממילא יכולה לסבול וקשה אמאי יוציא אי בתליית זמן לא שייך התירוץ דא"כ קרי לה מנוולת כדמשני במסקנא כדמוקי לה בתלאו בתשמיש דבשלמא בתלוי' בתשמיש משני שפיר דקרי לה מנוולת דע"כ הפי' כמש"ל דמשום קריאת מנוולת א"י לכופו שיוציא דאלת"ה אין חילוק בין סתם למפרש רק דמשום קריאת מנוולת יכולה להתקשט ותאסר ולא חשיב כגרמה איסור לעצמה כיון שהיתה אנוסה בקישוט משום קריאת מנוולת וזה א"ש כי מוקי לה בתלתה בתשמיש אבל בהס"ד דלא ידע דר"כ והי' מוקי לה בתלאו במזונות לא מהני תי' דקריאת מנוולת כיון דא"א לה לכופו שיוציא משום קריאת מנוולת רק אחר שתתקשט ותאסר בהנאה מנכסיו ואז לא תוכל לגבות כתובה כנ"ל אבל בהס"ד דסבר דקישוט גופא ע"כ הוא ממילא דא"י לסבול מניעת קישוט ויכולה לכופו קודם קישוט ואז שפיר קתני יוציא ויתן כתובה והוצרך להקשות דלאו ע"נ הוא ומר"י אדשמואל לא הי' קשה כלל כמש"ל ול"ק ג"כ קושית התוס' בד"ה שנדרה ע"ש דדוקא במסקנא דמיירי בתלאו בתשמיש מקשה שפיר תתקשט ותאסר דאינה יריאה מגביית כתובה אבל בתלאו במזונות לא קשה תתקשט ותאסר דיריאה להתקשט משום גביית כתובה כנ"ל

ועתה נבוא ליישב דברי הרמב"ם שפסק בנדרה היא שלא תטעום שתלוי ברצונו אין כופין להוציא רק שצריך ליתן כתובה כשמוציא ותמה הב"ש באה"ע סי' ע"ד דא"כ מאי מקשה הש"ס ותתקשט ותאסר הא אין כופין כלל וכן קשה לר"י דמחלק בין ישראל לכהן ע"ש ונראה לפענ"ד דודאי מצינו לחלק בין עינוי נפש לדברים שבינו לבינה דודאי בעינוי נפש כופין להוציא דמה"ת יש לה לענות נפשה לעולם ולכך יוציא רק במקום שאינה מרווחת שאף אחר שתוציא תאסר אז אין כופין רק שצריך ליתן כתובה כיון דלא מצי למימר א"א באשה נדרנית דהא הוא נתן אצבע אבל בדברים שבינו לבינה כגון מה שמבואר ביו"ד סי' רל"ד סעיף ס' באמרה קונם פירות של איש פלוני עלי או פירות ממון פלוני אף שלא ראתה אותם כלל דלא הוי ע"נ אין כופין אותו כיון שאין הדבר קשה לה רק להבעל כמבואר שם הטעם דפירות של איש פלוני שיש טורח להבעל לבקש איש אחר א"כ מה"ת תוכל לכפותו להוציא הא הבעל יכול לומר מה בכך אם אני רוצה לטרוח ומ"מ מחויב ליתן כתובה כיון שהוא נותן אצבע ובעצמו לקח הטרחא על עצמו ולזה במתניתין לת"ק דקתני יוציא הוא באמת בכפי' דהת"ק ס"ל דבפירות מין פ' וה"ה קישוט עינוי נפש הוא ומש"ה כופין ור"י דס"ל דקישוט אינו רק דברים שבינו לבינה ולא אמר כלל במשנה הלשון דמוציא רק סתם בעניות שלא נתן קצבה וכו' ומיירי רק לענין נתינת כתובה. ולהס"ד ניחא דקאמר דלא הוי רק לר"י רק מדברים שבינו לבינה. ולהמסקנא דמיירי בתלה בתשמיש דהוי עינוי נפש וכ"מ במהרש"א בסוגיא זו אף לר"י כופין להוציא ופריך שפיר ותאסר בין לת"ק ובין לר"י. ולפ"ז הרמב"ם דפסק כר"י בנדרים דפירות לא הוי רק דברים שבינו לבינה וכן בהריני נזירה דאינה מרווחת שפיר פסק דאין כופין רק שחייב ליתן כתובה ולפ"ז א"ש דברי רש"י שפי' בכל הסוגיא כשמקשה לר"י דקושיא היא משום כתובה ולא כתב דהקושיא היא משום הכפיי' והוא מה"ט דר"י דמתני' לא הזכיר יוציא בדבריו ורש"י ס"ל כשיטת מהרש"א דהנדרים שא"י להפר וקשה לו הנדר שיכול לומר אי אפשי באשה נדרנית ומפסדת הכתובה רק בנדרים שיכול להפר קנסו שיתן לה כתובה ע"ש במהרש"א וכן הוא דעת הרמב"ם כרש"י בזה

ואגב אפרש דברי הר"ן במה שהקשה על הרמב"ם דס"ל במדיר חבירו שלא יהנה ממנו שהמהנה עובר וע"ז תמה הר"ן בנדרים דף ט"ו מהא דמקשה שם בדף ל"ה בככרי עליך ונתנה לו במתנה למעול מאן למעול נותן הא לא אסורה לי' וכו' מוכח דהנותן לא מעל ע"ש ולכאורה דברי הר"ן תמוהין דבדף ל"ד בד"ה בעי מיני ר"ח בר"א מרבא ככרי עליך ונתנה לו במתנה כתב וז"ל והקשה הרמב"ן מאי קא מבעיא לי' מתני' הוא דקתני המודר הנאה וכו' וי"ל דהתם מדירו מהנאתו וכיון שכן אם נותן במתנה בשעת מתנה הוא נהנה אבל הכא כשאומר ככרי עליך איכא למימר דשרי משום דבשעה שנהנה אינו של המדיר ע"ש וא"כ מאי מקשה הר"ן על הרמב"ם מנדרים דף ל"ה הא שם באומר ככרי עליך דאינו עובר בשעה שנותן רק בשעה שנהנה כמ"ש הר"ן הנ"ל ובשעה שהמקבל נהנה מהככר הנותן לא עביד מידי. וליישב זה נראה דהנה לכאורה קשה בהא שכתב הר"ן דבאומר ככרי עליך דאינו עובר בשעת מתנה דהא בהדיא אמרי' בנדרים דף ל"ד באומר ככר זה הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולו נטלה ע"מ להורישו לבנו מעל לפי טובת הנאה שבו אלמא דבשעת נטילה לאכילה מעל ומה לי אם נטל מהפקר לאכילה או נטלה מהנותן במתנה לאכילה ועכצ"ל דס"ל להר"ן כיון דלפי צד האיבעיא דאחר שבא לידו היתר הוא ואין עוברין באכילתה בשעת נטילה לאכילה ג"כ אינו עובר דדוקא בנטלה באיסור עובר בשעת נטילה אבל הכא דבשעת אכילה אינו עובר על הנטילה לאכילה כיון שבשעת אכילה שוב לאו ככרו הוא ג"כ אינו עובר ועל הנאת מתנה אינו עובר שלא אסר הנאתו רק הנאת הככר והנאת הככר הוא אחר שנעשה שלו ונעשה היתר אבל לפי המסקנא דבאומר ככרי עליך דאסורה באכילה ומעל באכילתו אף אחר שנעשה שלו ממילא להר"ן דס"ל דהמקבל עובר עובר תיכף כשמקבלה מיד הנותן לאכילה ולהרמב"ם דס"ל שהמהנה עובר עובר תיכף כשנתנה להמקבל כיון שנתנה לו לאכילה באיסור מעילה וכללא הוא דכשמועל באכילתו מועל תיכף בשעת נטילה לאכילה דמדאגבי' קנאו למעול ומקשה שפיר על הרמב"ם. וליישב דברי הרמב"ם מקושיא שניי' של הר"ן דמוכח מהש"ס דהנהנה לוקה נראה דהרמב"ם מחלק בין אוסר דבר מטלטל בקונם כגון ככרי עליך שנעשה כהקדש ומועלין בו דיש מעילה בקונמות וכיון דיכול לעשות כהקדש על חבירו והמועל בהקדש לוקה ושפיר מעל המודר הנהנה מהככר שנעשה עליו כהקדש ולוקה ג"כ כדין הזיד במעילה שלוקה כמבואר ברמב"ם פ"א מה' מעילה ע"ש ושפיר כתב הכ"מ