בית יעקב על כתובות ח

כיון שא"צ לביאה אסורה לא חיישינן דשביק התירא ועביד איסורא ועוד דאפילו עביד בלא הטי' ליכא איסורא רק לכתחילה ומשום דבר שאין בו רק איסורא לכתחילה לא שייך למיגזר גזירה לגזירה לבטל מצוה לבעול לבקי בהטי' וכיון דבהטיה מותר אין לך טרוד גדול מזה ועוד אפשר לומר דאפילו אי יש איסור בביאה מ"מ כל שמותרין ביחוד ואין בו רק איסור לכתחילה אפשר דשייך בו טירדא. ולפ"ז שפיר אמר כתנאי דהי' מסתבר לי' לשמואל דודאי מקלקל בחבורה הוא. ולפ"ז הברייתא דאוסרת ע"כ ס"ל לפתח הוא צריך דאי לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי א"כ קשה אי ר"י הוא הא מקלקל בחבורה פטור ואי ר"ש הוא דבר שאינו מתכוין מותר דדוקא בהאיבעיא שייך למיבעי דלמא בהא הלכה כר"ש ובהא הלכה כר"י אבל ברייתא לא שייך לומר דאתיא דלא כר"י ולא כר"ש וע"כ מוכח מברייתא דמחייב בק"ש דלפתח הוא צריך דאי לדם אין בו אלא משום מקלקל בחבורה דאינו אסור רק לכתחילה ולמה יתחייב בק"ש הא אפשר לבעול בהטיה כיון דאפילו אי בעיל בעילה גמורה ליכא איסורא רק לכתחילה וע"כ ס"ל דלפתח הוא צריך ואח"כ כשמסיק בתנאי דפליגי בפטור ק"ש פליגי אי לפתח הוא צריך או לדם הוא צריך אמר דהני תנאי דפליגי בהדיא באיסור בעילת בתולה פליגי ג"כ בהא ואמר אח"כ מאן חכמים כלומר אפילו אם נאמר דברייתא דמתיר ס"ל דלדם הוא צריך מ"מ הא פתח ממילא דלשון וחכמים מתירין משמע שיש שמתירין אפילו ביאה גמורה ואמר רבא דהמתיר ע"כ לא ס"ל כר"י רק כר"ש ונקט כר"ש אף שמצי למימר ג"כ כר"י וכמו אליבא דרב דקמ"ל דאפילו ביאה שנייה דליכא שוב מצוה מותר וזה א"א רק אליבא דר"ש דמתיר דבר שאינו מתכוין אפילו בליכא מצוה

ברש"י ד"ה שושבינין למה ואי בקיאין בהטיה מה שושבינין מועילין וכו'. לכאורה משמע דהקושיא היה דמה שושבינין מועילין הא יטה ויעליל עלי'. ולפ"ז עיקר תי' שמתרץ הש"ס הוא מ"ש רש"י בד"ה וא"ל שמא יראה דאלו בהטיה תאמר לו עדיין בתולה אני וא"כ עיקר התי' חסר כמו שהקשו בתוס'. לכן נראה דדעת המקשן הוא דעיקר תקנת שושבינין בשביל האיסור דחיישינן שמא לא ימצא דם ולא ילך לב"ד וע"ז מקשה דעדיין איכא חשש שמא יאמר שהטה כשלא ימצא דם ולזה משני דתקנת שושבינין היה בשבילה כדי שלא יראה ויאבד וע"ז מקשה רש"י דמ"מ מה מועיל שושבינין דלמא יטה בכיון ותי' רש"י כשיטה תאמר עדיין בתולה אני ויכולין לבודקה כמבואר לקמן ואי תקשה דא"כ ה"ל לומר כהס"ד דמשום איסור הן שושבינין ואם יאמר שהטה הרי יכול לבודקה אם עדיין היא בתולה אפשר לומר דדוקא בבתולה א"א שיהיה ריחה נודף אבל לפעמים גם בעולה אין ריחה נודף ואין ראיה תדע דאלת"ה קשה שושבינין ומפה למה ליתקנו שכל בתולה תבדק קודם יחוד של ביאה ע"י חבית של יין א"ו דלהיפך בבעולה שנדע ע"י בדיקה שהיא בעולה לא מהני. והמהרש"א הקשה על פי' רש"י דלמא לא יטה ותאמר עדיין בתולה אני ומתרץ דאפשר בבדיקה. לא הבנתי קושייתו דמה בכך שתאמר בתולה אני הא בכל טענות שבין איש לאשתו הבעל נאמן מטעם חזקה דא"א טורח דכמו שהבעל נאמן כשטוענת בתולה הייתי כמו כן נאמן כשטוענת שהטה ועדיין בתולה היא בשלמא רש"י תי' שפיר על הקושיא שתאמר עדיין בתולה אני כיון שאפשר ע"י בדיקה כיון שהטה ועדיין היא בתולה. וי"ל ג"כ קושית רש"י די"ל ודאי אחר ביאה יש לחוש שמא לא נשאה חן בעיניו ותאבד הבתולים אבל בתחילת ביאה שיטה בכיון להוציא עליה שם רע ודאי שייך אין אדם טורח בסעודה ומפסידה

בתוס' ד"ה חוץ מן התפילין אבל לתלמוד תורה לא גמרינן. פי' כיון דאיסור אבילות מן התורה לא למדנו רק ממה דאסר רחמנא ליחזקאל לומדין האיסור ולכך מה דאמר ליה פארך חבוש לא אמר בשביל היתר דידיה דמה"ת למיסרי הא קודם לכן לא היה דין אבילות כלל וע"כ לגלות האיסור אעלמא בא דאפילו במה שהותר יחזקאל נאסרו כל העולם מכ"ש במה שנאסר יחזקאל שבודאי כל העולם ג"כ נאסרו

דף ז' ע"א בגמ' מתוך שהותרה הבערה וכו'. הפ"י הקשה להרמב"ם דפסק דחובל חייב משום מפרק ולא משום נטילת נשמה ולא תולדה דשוחט הוא ומפרק לא הותר ביו"ט ע"ש והנה קיצר בלשונו דעיקר קושיתו הוא דהא מפרק לא הותר בשחיטה דכל שוחט לא לדם צריך משא"כ הכא דלדם צריך והוי תולדה דמפרק ומפרק לא הותר. והנה להרמב"ם דפסק דמלאכה שא"צ לגופה דחייב עליו ורחמנא התירו בשוחט אמרינן מתוך. ויותר נלפענ"ד דלפמ"ש הר"ן הובא בב"י בא"ח סימן תצ"א דחכמים לא אסרו מלאכה ביו"ט רק אותן שרובן מלאכתן בב"א על ימים רבים ע"ש והא דהותר שחיקת תבלין אף שהוא תולדה דטוחן וטחינה לא הותרה הוא מטעם כיון שאין דרך טחינת פלפלין בריחיים שלהם כדרך טחינת חטים לימים רבים וכן צ"ל גבי מגבן ביו"ט דאי לא דגבינה יבישה מעליא טפי הוי מותר כמבואר במ"א סימן תצ"א דטעם האיסור משום דדרך לעשותו על ימים רבים מוכח דאילו לא היה דרך לעשות גבינה לימים רבים הוי מותר אף דמגבן תולדה דבונה ולא הותר בנין ביו"ט וע"כ ג"כ הוא מטעם שכתב הר"ן דכל שהוא באוכל נפש ואין מדרך לעשות המלאכה באופן זה לימים רבים דמותר ואפילו למאן דס"ל דשאר מלאכות אסורין מדאורייתא הוא ג"כ מטעם כל שדרכו לעשות על ימים רבים נקרא מלאכת עבודה וכ"כ בש"מ בפ' אין צדין בהדיא בשם הרמב"ן ע"ש וכ"כ הרשב"א בספר עבודת הקודש שהיא מדאורייתא רק שנמסר לחכמים איזה נקרא מלאכת עבודה ואמרו דכל שדרך מלאכה זו לעשות לימים רבים מלאכת עבודה הוא ואין חילוק בין הר"ן להרשב"א רק שהר"ן סובר שמלאכה שדרך לעשותה לימים רבים הוא רק מדרבנן ולרשב"א מדאורייתא ונמסר לחכמים ומה שאסור להר"ן מדרבנן אסור להרשב"א מדאורייתא וגם מה שמותר להר"ן מדרבנן גם להרשב"א מותר. ולפ"ז א"ש ג"כ קושית הפ"י הנ"ל כיון דביאה נקרא שוה לכל נפש ואין שייך בחבורה זו לומר שדרך לעשותו על ימים רבים ומותר באוכל נפש וכיון דמותר באוכל נפש מלאכה כזו שאין דרך לעשות לימים רבים ממילא מותר בצורך היום קצת מטעם מתוך. וכן מכשירין שא"א לעשות מעי"ט אין מותר רק שפוד שנתקלקל לתקן שאין דרך לעשות מלאכה כזו לימים רבים מה שא"כ לעשות כלי מכשירי אוכל נפש חדשים ואף שהיום ביו"ט נשרפו כל כליו אפ"ה אסור כיון שעשיית כלים חדשים דרכן לעשותן על ימים רבים

בגמרא מאי דעתך מתוך שהותרה וכו'. הקשה המהרש"א דילמא הטעם בשבת משום שמא ישחוט דביו"ט לא שייך זה ע"ש. ולפעד"נ דלק"מ דהא הא דהותר ביו"ט ע"כ בלא סעודה דסעודת נשואין אסור במועד מדכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך כמבואר במ"ק ד"ח ועיין בתוס' כתובות דמ"ז בד"ה דמסר לה וז"ל דאין היתר רק בלא סעודה ע"ש וע"כ כשאסר