בית יעקב על כתובות עז

מהך דיבמות ולרב דס"ל באיני כו' דכופין ל"ק כלל והך דמהדיר דאפשר בפרנס משא"כ באיני זן ומתשמיש ל"ק כלל כמש"ל אמנם באמת הדין עם המהרש"א דאא"ל כלל דהקושיא של התוס' היא לשמואל דתירוצם לא א"ש דמתרצי דמונע כל ענייני אישות דכופין דהא שמואל אמר אין מעשין אלא לפסולות משמע דבכ"מ דלא תני במתניתין כופין אין כופין וע"כ שמואל באמת לא מפרש דחוזרין אצל גדול למיכפייה בשוטים רק לומר לו במילי וע"כ התוספות לא ס"ל הך סברא שכתבתי דמדיר אפשר בפרנס ולכך הוצרך המהרש"א לחלק בע"א וקושית התוס' הוא לרב

ברש"י ד"ה בישראל אם ישראל הוא שיכול להחזיר גרושתו. בכאן לא שייך למיחש לקילקולא כמו בהמוציא את אשתו משום נדר דהכא ל"ל שמא ימצא פתח לנדרו ויאמר אילו הייתי יודע שיש היתר לא הייתי מגרשך אף דמיירי בנדרה הוא להמסקנא דשם מיירי שמוציא מרצונו יכול לומר כך אבל כשהיא כופה אותו לגרש בדין מטעם דמיסנא סנא כדאמר התם או שאומרת שאין רוצה להמתין יותר לא שייך לומר כן

בגמרא וכיון דמשועבד לה. לכאורה קשה מאי מקשה הש"ס הא כיון שהחיוב לא בא רק בשעת הנדר הנדר חל כדמוכח מהתוספות ד"ה והאידנא דאדרתן ע"ש ולכך יוציא לפי מ"ש הרא"ש דבכל אשה יכול להשרות ע"י שליש רק בהדירה גרע ע"ש וי"ל דמ"מ מקשה שפיר דמ"מ יעמיד פרנס דהא עכ"פ אנכסים לא חייל ופרנס למה לי תיזון מנכסיו

ע"ב בגמ' נעשה כמו שאמרה לו איני ניזונת ואיני עושה. ולכאורה קשה לפי מ"ש התוספות בדף מ"ז בד"ה זמנין דא"י לעקור תקנת חכמים לגמרי ולומר א"נ ואיני עושה לעולם א"כ הכא כשנדרה ואסרה עליו לעולם המעשה ידיה הרי כאילו באה לעקור לגמרי תקנת חכמים שאינה יכולה לומר כן ובאמת לא קשה כלל דהא דא"י לומר לעולם היינו אף שאמרה א"נ וא"ע לעולם יכולה תמיד לחזור בה אבל כ"ז שאינה נוטלת מזונות אינה נותנת מעשיה לכ"ע

בגמרא האי סברה וקיבלה. ולכאורה קשה דלוקי בלא ידעה מנדרו ולא שייך לומר דסברה וקיבלה ואפשר כיון דע"כ מיירי שעשה הנדר לפני עדים דבלא"ה א"נ אחר נישואין לומר שאסר נכסיו קודם וכיון דאיכא עדים מפקי לקלא ואמרינן דודאי ידעה וגדולה מזו כתב הב"ח הביאו הב"ש בסי' קנ"ד גבי מומין דשייך לומר בהיו בו מומין ולא ידעה דסברה וקיבלה אף בלא ידעה דאמרינן ודאי ידעה ע"ש בב"ח וכיון דעדים מפקי לקלא ודמי להא בדף צ"ח דאמר סימפון בעדים כו' קלא אית לי': הלכה ותוספות

הקושיות שבסוגיא זו. א' קושית התוספות בד"ה המדיר על רש"י. ב' קושית התוס' בד"ה שהגיע זמן. ג' קושית הר"ן על הרמב"ם שלא הביא רק המשנה כצורתה ולא פי' דמיירי דוקא במספקת לדברים גדולים כתירוצא דהש"ס ע"ש

ומקודם ניישב קושית התוספות בד"ה שהגיע הזמן על רש"י שכתב הטעם משום דהגיע הזמן דרבנן והקשו דהא מע"י ודאי דרבנן ע"ש. ונראה לפענ"ד לתרץ דהנה הש"מ כתב בשם גאון וז"ל שמעינן מהכא דמאן דנדר במידי דמשועבד לה אין הנדר חל עליו וכ"ש מי שנדר בדבר מצוה שנתחייב בה וכו'. ולכאורה דבריו תמוהין דהא קיי"ל דנדרים חלין על דבר מצוה. לכן נראה לפענ"ד דהא דנדרים חלין על דבר מצוה היינו דוקא כגון ישיבת סוכה עלי שהסוכה הוא נפרד מגופו ולכך יכול לאוסרה בקונם כי החפץ דהיינו הסוכה לא היה עליה שיעבוד מצוה רק על הבעלים היה שיעבוד מצוה ולכך הי' יכול לאוסרה והמצוה ממילא נעקר כיון שאין לו סוכה שנאסרו כל הסוכות עליו כיון שהקדישן בקונם משא"כ במצוה שמחויב לעשות בגופו ממש כגון בפי מדבר עמך ידי עושות עמך רגלי הולכות עמך שאסור דהוי כאומר פי לדיבורי ידי למעשיהם כמבואר בנדרים דף י"ג דיכול לאסור בלשון זה נגד חבירו מ"מ נראה דאם אמר קונם ידי עושות מצוה להשי"ת או קונם פי מדבר עמך בתורה או קונם רגלי מלילך לעלות לרגל וכדומה שאין הקונם חל דהא עיקר הטעם דנדרים חלין על דבר מצוה הוא משום דהמצוה היא חובת גברא וקונם הוא איסור חפץ משא"כ במצוה שהיא בגופו ממש שכבר הוא מושבע ועומד ללמוד תורה ועכשיו אוסרו מללמוד ואין איסור גברא חל על חובת גברא ולפ"ז שפיר קאמר הגאון דכשהוא משועבד לעשות מצוה בגופו ממש ואוסר אח"כ גופו לזה דאין הנדר חל ולכך בתשמיש אם אמר הנאת תשמישי עליך דחשוב כאומר קונם גופי מעשיית מצוה זו דדמי כאומר קונם ידי מעשיית מצוה שאסר גופו והמצוה ג"כ על גופו אין האיסור חל כיון שהאיסור הוא איסור גברא והמצוה ג"כ על חובת גברא משא"כ באומר הנאת תשמישך עלי שאסר את האשה בקונם דמי לאתסורי חפצא שעושה האשה לאיסורין ודברי הגאון מזוקקין שעל המצוה שמחויב לעשות באחד מאבריו אין יכול לאסור על עצמו בקונם אבל לא מיסתבר כלל על שיעבוד שמשועבד בגופו לומר דמטעם אלמוהו לשיעבודיה ולא חל איסור קונם על מה שמשועבד דבשלמא בשיעבוד נכסי שייך לומר אלמוהו לשיעבוד כאילו קנה הנכסים וכמו לאביי דס"ל בכל שיעבוד דאלים כמו קנין ומה"ט דס"ל דלמפרע הוא גובה ואין קונם מפקיע השיעבוד וה"נ לרבא אלמוהו לשיעבודא דאשה ודבעל דליהוי כמו קנין ואין אוסר דבר שאינו שלו אבל בשיעבוד דרחמנא חייבי' משום מצוה לעשותו בגופו לא שייך לומר אלמוהו לשיעבודי' שיהי' חשוב כאלו קנה גופו וע"כ דעיקר הטעם משום מצוה דאין הקונם חל על מצוה שבגופו לאסור גופו כמש"ל ושפיר למד הגאון דינו. ולפ"ז במזונות ממש להא דמבואר בסימן ע"ג בנשבע שלא לפרוע חובו דאם השבועה קדמה חלה השבועה והלוה אסור למכור בעצמו ולפרוע והב"ד מגבין מנכסיו ואם החוב קדום אין השבועה חלה כלל ומכין אותו שיפרע בעצמו אם כן הכא בקונם כיון דשיעבוד נכסי אין הקונם מפקיע כמש"ל דאלמוהו בקנין ויכול לפרוע בעצמו כיון שהחוב קדום ואפילו לדעת הרמב"ם דהמדיר עובר משום בל יחל כשמהנה למודר מכל מקום הכא כיון דאין הנכסים אסורין על האשה ובמצוה שעליו לפרוע אין הקונם חל לבטל מצוה דאורייתא שעל גופו:

והנה הא דמבואר בסי' ע"ג דאין השבועה חלה לבטל מצות פריעת בע"ח ודאי דלא שייך רק בחוב שמחויב לפרוע מדאורייתא אבל בחוב שאינו מחויב לפרוע רק מדרבנן ואין עליו רק מצות פריעת בע"ח דרבנן ודאי דהשבועה חלה דהא שבועה חלה לבטל מצוה דרבנן כמבואר ביו"ד סי' רל"ד בנשבע שלא להדליק נר חנוכה ע"ש. והנה אף שיש חילוק לענין שבועה ואיסור שעל גופו בין לבטל מצוה דאורייתא ובין לבטל מצוה דרבנן מ"מ בשיעבוד נכסי אי אין קונם מפקיע אפי' בשיעבוד שהוא רק מדרבנן אין קונם מפקיע דהא הר"ן כתב הטעם דאין קונם מפקיע מידי שיעבוד דהוי כאוסר של חבירו על חבירו ע"ש בנדרים דף ט"ו וע"כ היינו משום דשיעבוד חשיב כמכר ובמכר אף שהלוקח לא קנאו רק בקנין דרבנן כגון במשיכה או אג"ק