בית יעקב על כתובות עו

שייך בזה מלקד"ה לכן נראה דהכא אף שאמר מעכשיו מ"מ לא זכתה בו עד שתנשא כיון שאמר לנדונייתה כמבואר בח"מ סי' רנ"ג ואם מתה אין יורשיה יורשין ממון זה ונקרא עדיין בשעת מותו לא פסק כחו מממונו לכן אמרינן מצוה לקיים דברי המת ואף שהוא מכח מתנה הא כתב הר"ן בספ"ק דגיטין דכיון מכח המת זכתה במתנה זו מצוה לקיים דבריו

בתוס' ד"ה הא מני ר"מ היא ותימה אי ל"ל למה לי למימר לא יהא וכו'. ונראה לפענ"ד לתרץ לפי מה שתי' בש"מ קושית התוס' בד"ה המשליש על רש"י שפי' דמיירי שאומרת אחר שניסת דבש"ס אמרו דאחר שניסת כ"ע מודי ותי' הוא דר"מ ור"י בתרתי פליגי בברייתא פליגי לענין אם יכול ליתן על פיה לבעל ובזה ודאי דאחר נשואין ונתנו להבעל דבעי למיכל פרי משא"כ במתניתין פליגי לענין אם יקנה בהן שדה דוקא או שיכול ליתן המעות דר"י סובר דכיון שאין תועלת בקיום דברי המת כיון דיכולה למוכרה אין בו משום מצוה ור"מ סובר דמצוה לקיים דבריו אף שהוא רק לשעה ובזה אין חילוק בין לאחר נשואין לקודם נשואין ע"ש. ולפ"ז י"ל ג"כ קושית התוספות דהכא די"ל דאף אם לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת צריכין לטעמא דר"מ דהא הר"ן כתב וז"ל שהוא לא אמר שלא תזכה בהן רק לקנות בהן שדה שאילו אמר כן אפילו בלא מצוה לקיים דברי המת אין שומעין לה שלא זכתה בהן אלא בענין זה ופי' בדוחק שזיכה לה מעכשיו אלא שציוה שיקנו לה שדה ובאמת הוא דחוק כמו שהקשיתי בסמוך דכשהוא שלה מעכשיו כבר פסק כחו שוב מהממון ולא שייך מצוה לקיים דברי המת. לכן נראה דמיירי בסתם שאמר להשליש שיזכה לבתו בהמעות הללו שיקנה בהן שדה והרשב"א בגיטין דף ע"ו כתב דבשליח אף בלא תנאי כפול מהני כיון שמתנה עם השלוחים שאין רוצים לעשותן שלוחים רק באופן זה לא בעינן דיני תנאי ודוקא במוסר ליד האשה בעי תנאי כפול דלא אתי דיבור ומבטל מעשה וכ"כ הב"ש סי' קמ"ד ס"ק ח' ע"ש והש"ס בגיטין דף י"ב בכולכם חתומו דאמרינן כולם משום תנאי דכל שפי' לשליח איזה דבר חיישינן לקפידא וגבי שליח אפילו בקפידא בעלמא תנאי גמור הוא שלא עשאן שלוחים רק באופן זה כמו גבי כולכם הנ"ל וא"כ ה"נ מיירי שאמר סתם להשליש שיזכה בהמעות לקנות בהן שדה ואמרינן דלא עשאן שליח רק באופן שיקנה שדה ואז אפי' בלא מצוה לקיים דברי המת לא זכתה רק כשקנה שדה כמ"ש הר"ן בפי' ולזה הוצרך ר"ל לטעם דזכי אינו אלא שדה לסלק החשש דקפידא שמעכב השליח ולזה אמר ר"י דתלינן דודאי לא הקפיד בזכיות השליח כשתרצה כיון דליכא נ"מ כלל להנותן דהא אף אם יקנה השדה מ"מ כשיתן לה השדה שכבר הוא שלה לגמרי תוכל למוכרה והרי היא מכורה מעכשיו ובודאי דעיקר הקפידה שלו לא היה רק דאם פסק לחתנו בשעת קדושין שקנה מטעם שטרי פסיקתא היה התנאי שלו לקנות שדה שהיה ירא שאם יפסוק המעות סתם יקח בע"כ החתן בידו להמעות לכך על פסק על שדה שיהיה לה לנכסי צ"ב שדה שלא יהי' יכול למוכרו לעולם בלא רצונה או אפי' כשפסק שלא בשעת קידושין חש דלמא תתקדש ותנשא בסתם על מעות אילו לצ"ב ויכוף אותו ליקח המעות לנ"ב לכך התנה על שדה שלא יהיה יכול לכופה ליקח המעות בלי רצונה אבל כשתרצה היא ג"כ סובר ר"י דודאי לא הקפיד האב בזה מזה הפרש יש להאב כשיתן לה השדה ותמכור ותתן לו המעות או שתתן לו המעות תיכף. ור"מ סובר' דגם בזה דהוא רק לשעה אמרינן דקפידא היה מהנותן שבשעת נשואין יתנו לו שדה דוקא ואף דאפי' יתנו לה שדה תוכל למכרה אח"כ אפשר שאם כבר יהיה לה שדה תהיה חס עליה למוכרה ותשאר בידה וכיון דקפידא הוא ממילא לא זכתה רק באופן שיקנה לה שדה ויתן לו ואח"כ כשתהי' השדה בידה באמת תוכל לעשות מה שתרצה ובאמת מתניתין דנקט סתם המשליש מעות לבתו משמע בין בת יורשת ובין בת בין הבנים שהיא רק מקבלת מתנה ובת יורשת דאפילו קפידה היא מ"מ זכתה מטעם ירושה ואפילו הכי אמר ר' מאיר שיעשה השליש מה שהושלש מוכח דר"מ ס"ל מצוה לקיים דברי המת:

פרק שביעי המדיר

דף ע' ע"א בתוס' ד"ה יוציא ויתן כתובה וי"ל משום דתני סיפא בין שהה עד שלא נשאו. עיין מהרש"א שהקשה דהא לקמן דף ע"ז מקשה בש"ס לשמואל דאמר אפילו שהה י' שנים ולא ילדה דליחשב בהדי הנך שכופין להוציא ומה פריך הא בהך תי' שכתבו הכא מיתרצא נמי הך דשהה ע"ש. ולפעד"נ לתרץ דהנה ביבמות דף ס"ה פליגי רב אמי ורבא באמר איזיל ואיבדק נפשאי דר"א אמר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה ורבא פליג שם ע"ש והנה לר"א נ"ק דליחשב נושא אשה על אשתו דז"א דכשנעשה ע"י פשיעה לא חשיב כמ"ש התוספות כאן ולפ"ז פריך הש"ס שפיר לקמן דליחשב שהה עשר שנים ולר"א דס"ל דנושא אשה על אשתו כופין דליתני שהה דכופין בין שא"ר לישא אחרת בין שרוצה דבזה שייך שפיר למיתני הי' עד שלא נשאו כגון שהה י' שנים עמה וגירשה וחזר ונשאה ע"י כפיית ב"ד שישא עמו אחרת עליה להוליד בנים ממנה שזה לא בפשיעה נולד דהא אינו מתכוין להקניס לאשה ודמי ללקמן שכתבו התוס' דלא חשיב נולד בפשיעה מכ"ש הכא שעושה כן במה שנשא אחרת מחמת כפיית ב"ד ושייך לומר כסבורה אני ועכשיו איני יכולה לקבל צרה שבביתי

בא"ד ור"ח הביא מירושלמי (בגיטין גבי גט מעושה) דכל הנך [יוציא] דמתניתין אין כופין והכא איתא התם אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות (פי' בכל מקום דלא תנו להו במתניתין כופין אנו מעשין) ופריך התם מהמדיר את אשתו ומשני שמענו שמוציא שמענו שכופין וכו'. והנה אין ראיה זו מוכחת כל כך דהא לקמן דף ע"ד פליגי אמוראי אליבא דשמואל דאיכא דס"ל בשהה י' שנים דכופין וביבמות תנן במתניתין דיוציא וא"כ ע"כ ס"ל לשמואל דבכ"מ דתנן יוציא היינו כופין ואיכא מ"ד דס"ל אליבא דשמואל דאין כופין ע"כ דס"ל דיוציא דתני במתניתין לאו היינו כפיה וא"כ י"ל דבכ"מ דקתני יוציא אין הפי' כופין וכיון דפלוגתא דאמוראי היא בפי' דיוציא דתנן במתניתין ל"ק שוב מהירושלמי שהביא הרא"ש ראיה די"ל דהירושלמי אתיא כמ"ד אליבא דשמואל דאין כופין בשהה וממילא בכ"מ דתנן יוציא אין כופין

בא"ד ולקמן גבי האומר איני זן וכו' וההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למכפיי' וכו'. עיין מהרש"א שכתב וז"ל גבי הך דחוזרין אצל גדול למכפיי' הוצרך לטעמא דכופין טפי מהנהו דהכא וגבי הא דאינו זן לא הוצרכו וכו'. ולכאורה יש ליישב קושית המהרש"א בפשיטות דקושית התוס' היא לשמואל דס"ל דאין כופין באיני זן ובמניעת תשמיש ודאי דאין כופין דודאי מניעת תשמיש ל"ד למניעת מזונות דבלא מזונות א"א לחיות ושפיר קשה