בית יעקב על כתובות עג

אותה מלהתגרש קצת קשה דהא מר זוטרא ס"ל דכייפינן ופי' התוס' בד"ה אבל אמרה מאיס עלי דהיינו שמחויב ליתן לה כתובה ומתוך כך לא יגרשנה וא"כ י"ל דקאי אמאיס עלי ומשהינן יב"ח משום כפייה דידה

בתוס' ד"ה אבל אמרה מאיס עלי' פי' בקונטרס לא כייפינן לה לעמוד תחתיו אלא יתן גט ויוציאה בלא כתובה ויש מפרשים דכופין אותו להוציא עכ"ל. משמע מדבריהם דלפי פי' הקונטרס אין כופין וכן כתבו בסוף דבריהם בהדיא וז"ל ורש"י לא פי' כן ע"ש. ולכאורה קשה דהא כפייה זו היא כפייה להאשה יותר גדולה מכפייה דתנן במתניתין דבמתניתין אינו יכול לגרשה בלא כתובה והאיך שייך לומר לא כייפינן אותה. לכן נראה לומר בכוונת רש"י דהא שכתב יתן גט ויוציא בלא כתובה היינו כשרוצה לגרשה מיד דהא ודאי היה כוונת האשה כשאמרה לא הוא בעינא ולא כתובה בעינא היינו כשיגרשנה מיד אבל במשהה אותה מלגרשה עד אחר שנים רבות בודאי שאין דעתה למחול לו הכתובה והוא יעגן אותה זמן רב לכך דנין שאם רוצה לגרשה מיד יכול לגרשה בלא כתובה וחולק על הר"ת שפי' דהוי מחילה בטעות שמחמת צערה אמרה כן ואפילו רוצה לגרשה מיד יש לה כתובה ולרש"י פטור כשמגרשה מיד. אבל כשמשהה אות' מלגרשה וכשרוצה לגרשה אחר זמן רב חזרה ורוצה לדור עמה אין מנכין לה כל ימי השהייה שהיה מאיס עליה ואין לה דין מורד' לנכות לה רק מחמת שמוחלת לו הכתוב' אם יגרשנה מיד לכך פטור כשמגרשה מיד מטעם מחילה ואפשר שזהו כוונת הר"ן שכתב שמאיס עלי אין לה דין מורדת ונותן גט וכתובה היינו כשחוזרת בה אין לה בדין מורדת וכו' אבל כשלא חזרה בה אין סברא כלל לומר שצריך ליתן כתובה כשמונעת ממנו תשמיש כשאומרת מאיס עלי אף אם אינה אומרת שמוחלת הכתובה דהא בש"ס מקשה דליתקנו לה כתובה מיניה ומשני האיש אינו מוציא אלא לרצונו וכו' ואם נאמר כנ"ל קשה טובא דמ"ש כשיאמר הוא האשה מאיסה עלי ומונע ממנה התשמיש כופין אותו ליתן גט וכתובה ומ"ש כי אמרה היא מאיס עלי שאין די שאין כופין אותה ליתן כתובה לבעל ואף כופין אותו ליתן לה כתובה. ועוד דמ"ש מרואה דם מחמת תשמיש שאסורה לדור עמו ואפ"ה פטור מכתובה מכ"ש כשאומרת מאיס עלי. ועוד נהימנה כשאומרת טמאה אני עכ"פ שיהיה אסור לדור עמה במיגו דמאיס עלי שאינו יכול לכופה לדור עמו וכשיתן גט מעצמו יתן כתובה דאפילו באשת כהן שנאנסה אמרינן בנדרים דף נ"א דאי לאו דמצי אמרה קדושת כהונ' גרמה לאסור היה פטור מכתובה ע"ש בר"ן מכ"ש במאיס עלי שלבה גרמה לה האונס דהא איתתא בכל דהוא ניחא לה והיא יצאה מגדר סתם נשים מה"ת יתחייב לה כתובה. לכך נראה דכוונת הר"ן כמ"ש לשיטת רש"י דכשאומרת מאיס עלי יגרש אותה בלא כתובה תיכף דאז אין ב"ד נזקקין להם ליתן לה דין מורדת ואם רוצה לגרשה מיד בלי כתובה א"צ ב"ד כיון שהוא והיא רוצים כך ואם אין רוצה לגרשה מיד אין הב"ד נזקקין ליתן עליה דין מורדת כ"א לא ירצה לגרש מאן ימחה בידו ואם תחזור בה והוא ירצה לגרשה מחויב ליתן לה כתובה כיון דלא נתנו עליה דין מורדת עדיין ואם לא תרצה לחזור ותרצה עדיין לגרשה בלא כתובה והוא ג"כ רוצה בכך כיון ששניהם רוצים אין כאן דין ב"ד כלל ואם תחזור רק ממחילת כתובה ולא תרצה לדור עמו יהיה לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה כנ"ל ברור

בא"ד ואין נראה לר"ת וכו' וכן בפ' המגרש דתנן גט מעושה וכו' וליישב דבריהם נראה דהתוס' ר"פ המדיר כתבו דבכ"מ דתנן סתם יוציא ויתן כתובה אין כופין רק במילי רק במקום דתנן כופין היינו בשוטים ע"ש וא"כ הכא דתנן אין כופין אותה ומדיוקא שמעינן דכופין אותו י"ל דהיינו דכופין אותו במילי

בא"ד במיגו דאי בעי אמרה מאיס עלי. והא דלא הקשו בפשיטות כיון דבמקום שמפסדת הכתובה אין חוששין שמא עיניה נתנה באחר כמש"ל א"כ מה"ת לא תהיה נאמנת בטמאה אני ברצון. ואפשר לומר דהנה לפי' הר"ן בנדרים שכתב הטעם למשנה אחרונה דשויה אנפשה ח"ד לא שייך כיון שמשועבדת לבעל ובמשנה ראשונה הטעם דחכמים החמירו משום שנראין הדברים שהן אמת דאשה לא מזלזלא נפשה ובמשנה אחרונה ראו שעושין זה משום שנותנין עיניהן באחר ע"ש ולפ"ז י"ל באונס שהוא רק איסורי כהונה ואינו דבר שבערוה דהא עד אחד נאמן בזה כמ"ש הרמב"ם פט"ז מהלכות סנהדרין ע"ש אוסרין אותה מחמת איזו סברא ג"כ משא"כ לענין אמירת רצון דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ובריש כתובות אפילו בפ"פ רצו להתיר מה"ט לא מהני ג"כ הסברא שכתב הר"ן לאוסרה ולכך הוצרך התוס' לטעם מיגו דכעדים דמיא

הרא"ש כתב כר"ת והוכיח דמיירי במאיס עלי דקאמר דהפסידה בלאותי' ע"ש ומשמע מיד ע"ש. ולכאורה הוא תמוה דהא מר זוטרא יתיב ג"כ גבייהו והוא אמר דכפינן לה. וכן הקשה בספר הפלאה. וליישב נראה דהנה הפני יהושע כתב דאף מר זוטרא דקאמר דכפינן לה ואין חילוק בין מאיס עלי ובעינא ומצערנא היינו לענין שיהוי הגט אבל אין מכריזין עלי' דאין לנו להכלימה כשהיא אנוסה ע"ש וכן הוא ברשב"א שהביא הב"י דבמאיס עלי רק שוהין אולי יצא המיאוס מלבה וכן נראה מסברא וכן מוכח מדברי הרא"ש דגבי בעינא ומצערנא כתב אחר הכרז' ואצל מאיס עלי לא כתב הכרזה. ולפ"ז א"ש דברי הרא"ש דהנה הא שכתב הרא"ש דמיירי במאיס עלי כיון דמשמע שהפסידה מיד ולכאורה קשה דלמא לעולם מיירי בבעינא והמעשה הוה בשכבר עבר עלי' הד' שבועות וההכרזה שכבר נפסק עלי' שהפסידה הכל ובאה השאלה לפניהם אם תפסיד הבלאות ואמרו שפיר דהפסידה מיד. ולכן נראה דהוכחת הרא"ש הוא דמשמע שפס"ד שלהם הי' שתפסיד מיד וכיון דבעינא הכרזה והתראה והמלכה עמה וכיון שנסתפק מקודם אם הפסידה מסתמא לא התרו בה על הבלאות ובלא התראה והכרזה והמלכה מה שתפסיד לאו כלום הוא וא"כ לא הי' להם לומר שהפסידה מיד רק הי' להם לומר שיחזרו ויתרו בה על הבלאות ושיכריזו עלי' וימלכו בה הב"ד בעצמם ואח"כ תפסיד ומזה הוכיח דמיירי במאיס עלי ולזו א"צ הכרזה והמלכה רק שיהוי אם תצא המיאוס מלבה ואם אינה חוזרת ע"כ שמאיס הוא עלי' אין לכופה שוב יותר כמ"ש הפ"י ומיירי שהוא השיעור ולכך כשבא לפניהם השאלה פסקו שפיר שהפסידה מיד

דף ס"ד ע"א בתוס' ד"ה תבע לחלוץ וכן תבע לייבם פי' [בקונטרס] והיא אינה רוצה אלא לחלוץ וכו'. הנה ברש"י ליתא פי' זה. וי"ל דרש"י מפרש דבתבע לחלוץ לעולם היא מורדת אפי' היא רוצה לייבם ובתבע לייבם לעולם אינה מורדת אפי' היא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם וכדברי התוספות ולפ"ז יתיישב ג"כ דברי רש"י שהביא התוס' בד"ה ודיני חליצה ויבום וכמו שאבאר בסמוך

בתוס' ד"ה ודיני חליצה ויבום ומה שהביא נמי מאין כותבין מרד לאו ראי' הוא וכו'. ולפמש"ל לעיל בסמוך יש ליישב שכוונת רש"י מהא שהביא מאגרת מרד הוא להוכיח דע"כ