בית יעקב על כתובות עא

מזונות דאלת"ה שהן תחת מזונות א"כ א"א לכפותה כלל לשכור מינקת בממנ"פ אי המזונות שוין יותר וכיון שאינה רוצה להניק ודאי שלא יתן לה מזונות כמבואר בסי' פ' ואי יוגבה מנכסים לשכור מינקת יוגבה אח"כ מנכסיו לצורך מזונותי' והפוכי מטרתי הוא ומה שייך לשון כפי' ואי המעשה ידי' עולין יותר ודאי שתאמר א"נ וא"ע והאיך שייך לכפותה שתשכור א"ו שאינן תחת מזונות ושייך שפיר לשון כופה לשכור מינקת מנכסים שלה וזה לא הי' מסתבר ליה לומר דפליגי ב"ש וב"ה בזה אי השבעה מלאכות הן תחת מזונות אי לא וכיון דמוכח מברייתא דלעיל דאינן תחת מזונות א"כ קשה אפילו באינה ניזונת אמאי אינה מניקה אע"כ דס"ל שאינה מחויבת כלל להניק. ואין להקשות דלמא מיירי הברייתא באינה ניזונת כלל שאין לו במה לזונה דא"כ קשה פשיטא מאי קמ"ל כמו שמקשה בדף נ"ט בסוגיא דהמקדיש אי באינה ניזונת מאי למימרא

בדבר השאלה במזנה אם מותרת להינשא אם אינה מתחלת להניק כלל וליתן למינקת. לפענ"ד שיש קצת למצוא היתר בנתנה למינקת דהא ע"כ א"א לומר הטעם במשנה דאסור משום דגזרינן זנות אטו נשואין דהא אפי' בהבחנה דאורייתא ס"ל לרוב הפוסקים דלא גזרינן כמבואר באה"ע סעיף ו' ואפי' לדעת הי"א דצריכה להמתין הוא משום דאיכא חשש בעצמותה שמא לא נתהפכה יפה כמבואר שם ואפי' לפי מ"ש הב"י שם הטעם דגזרינן זנות אטו נשואין מ"מ בקטנה מודה דדוקא בגדולה דזנות בלא עדים דשכיח גזרינן ע"ש וא"כ הכא במעוברת דלא שכיח בזנות דכל המזנה משמשת במוך ודאי דאינה אסורה משום גזירה רק משום החשש שבעצמותה דשמא תחזור המינקת ויבוא הולד לידי סכנה ומכ"ש להנשא והולד עמה דיש לחוש שתניק בעצמה ויבוא הולד לידי סכנה. ולפ"ז כשנשבעה המינקת דגם באלמנה אינה אסורה רק משום גזירה או משום לא פלוג דשמא תחזור לא שייך בנשבעה ועיבור בזנות לא שכיח ודמי לזנות דקטנה בהבחנה דלא נאסרה משום גזירה ולא משום לא פלוג משום דלא שכיח וה"נ לא שכיח

דף ס' ע"א בתוס' ד"ה גונח יונק חלב בשבת ותירץ דהתם מיירי בצער של רעב וכו'. ולכאורה תמוה לפי מה דמשמע בא"א סי' תק"ה דחלב מוקצה אפי' בעומדת לאכילה משום דמעיקרא אוכל והשתא משקה דא"כ קשה אמאי התירו בגונח דנהי דהתירו כלאחר יד משום צער רעב אטו מותר לאכול ביצה שנולד ביו"ט משום צער רעב ואפילו לחולה שאין בו סכנה ודאי דלא הותר מוקצה ונולד והאי חלב הוי מוקצה לפי מה דמשמע בסי' תק"ה באו"ח וא"כ אפילו בגונח בצער של חולי יש לאסור דהא ודאי דמוקצה ונולד אסור לחולה שאין בו סכנה. לכן נראה דחלב לא דמי לביצה דחלב אינו מוקצה דמאתמול דעתי' עלי' כיון דלמחר ודאי אתי ואילו הי' מותר לחלוב ביו"ט לא הוי בחלב איסור מוקצה כלל וכן מוכח בעירובין דף מ' בתוס' ד"ה כ"ש דה"ל נולד ע"ש רק כיון דאיסור הוא משום מוקצה מחמת איסור כיון שאסור לחלוב משום מפרק תדע דהא בשל עכו"ם התיר הרשב"א כמבואר בסי' תק"ה ואילו הי' שייך בחלב איסור נולד משום דמעיקרא אוכל והשתא משקה ודמי לביצה ואף בשל עכו"ם אסור א"ו דלא הוי מוקצה רק משום איסור מפרק ומש"ה בגונח ממילא לא הוי מוקצה כיון דמפרק כזה שרי לגבי חולה דמי להא דמבואר בסי' שי"ח גבי השוחט לחולה דמותר אפילו לברי ואפילו חלה בשבת ע"ש ומיירי בעז העומד לאכילה אף דבשבת העז מוקצה מחמת איסור שחיטה מ"מ לא הוי מוקצה כיון דמ"מ תורת אוכל עליו רק איסור שבת רבע עליו אבל בעומדת לחלבה אסור דלאו שם אוכל על העז כמ"ש הר"ן רפ"ק דביצה. ודעת הרמב"ן שהביא הר"ן בפ' חביות אפילו בעומדת לחלב שרי ע"ש. ומ"ש המ"א בסימן תק"ה דבשל עכו"ם אפילו בעומדת לגדל חשוב כעומדת לאכילה לא נהירא דדוקא כשמביא לשחיטה אף שמתחילה היתה עומדת לגדל מותר דאין גבון בשל עכו"ם אבל כשהעכו"ם עדיין מחזיקה לגדל רק שמוכר החלב נראה דהחלב חשוב נולד גמור כיון שמבטל מבהמה שם אוכל דהא עדיין מחזיקה לחלבה נתבטל שם אוכל מהעגל והוי מוקצה. ואפשר כיון שמחזיק החלב לאכילה ולא לגבן ודעתיה עליו לא חשוב נולד וכדעת הט"ז שם

דף סא ע"ב בגמרא א"ב דמטללא בגורייתא. הר"ן כתב דהמ"י של בעל כדי שתהיה צריכה ליתן חשבון לבעל דבלא"ה כיון שא"צ ליתן חשבון לא תעשה ע"ש. וקשה לי דאף אם יהי' שלה מ"מ לא עדיף מנכסי מלוג שהפירות לבעל וע"כ תצטרך לחשבון ממ"י משום הפירות ועכצ"ל דאפי' הפירות הן שלה כמ"ש בחי' לאה"ע סי' פ' ע"ש

דף ס"ג ע"א במשנה פוחתין לה מכתובתה. ומ"מ יכול לדור עמה דלא שייך בזה כל הפוחת לבתולה ממאתים דהוי בעילת זנות דכיון שהיא הגורמת הפחיתה כמ"ש התוספות בב"ק דף פ"ט ד"ה כגון דלא נפישא ע"ש. ואח"כ מצאתי זה בספר הפלאה

בתוס' ד"ה פוחתין והש"ס שלנו אין סובר כן דהא בעי בגמ' וכו'. הפנ"י הקשה דהא ר"י ב"ח אמר הכי בירושלמי ואיהו ס"ל ממלאכה ולכך הוצרך לומר טעם אחר דלא שייך בזה תי' דהש"ס דהכא ע"ש. ונראה דס"ל להתוס' דהתי' דהש"ס דהכא שייך גם למ"ד ממלאכה כיון דעיקר הטעם דפוחתין אף דכופין אותה לעשות מלאכה הוא משום דאין אדם דר עם נחש וחשוב כמונע תשמיש ג"כ ושייך תי' דהש"ס דהכא. והא דהוכיחו התוס' דש"ס דילן לא ס"ל טעם האמור בירושלמי למ"ד ממלאכה אפשר לומר דהוכיחו כן מקושיא הא' שהקשו כאן מה בין מורד למורדת דמורדת נותנין לו דשבת ומורד אין נותנין לה ומשני דגבי הוספה מיחזי כשכר שבת וכתבו התוס' בד"ה מיחזי דלא הוי שכר שבת בהבלעה דאין מוסיפין רק מה שעולה בכל יום ע"ש וא"כ בשלמא אי לא ס"ל כהירושלמי רק ששבעה דינרין הן נגד ז' ימים שבשבוע ששמו כל יום ויום הצער בדינר ואשה שצערה מועטת משל בעל שמו בחצי דינר בכל יום ממילא הוי כשכר שבת שלא בהבלעה כיון דכל יום הוא צער חדש אבל לטעם הירושלמי דהני ז' דינרין הן נגד ז' מלאכות והיינו דכל מלאכה שמו בשבוע בעד דינר ואילו הג' דברים שהוא חייב לה בעד הג' דינרים לכל שבוע הדרא קושיא לדוכתה אמאי חילקו כלל במורד הדינר לששה חלקים שלא יחשבו לשבת היה להם לכלול אותן הג' דינרים ליתן בעד כל שבוע שיהיה שכר שבת בהבלעה דודאי אם שוכר איזה פועל לשבת או לחודש מה שיש לו לעשות אף בשבת וחוזר בו הפועל באמצע שבת דנותנין אף בעד שבת כיון שתחילת השכירות היתה בהבלעה וה"נ היה להם לכלול כל השבוע דמה"ת נמעט לה שבת ועוד דהא אדרבה שבת לאו בת מלאכה היא וע"כ לא שמו רק הששה ימים למלאכה ומאי קשה כלל בין מורד למורדת ועכצ"ל איזה תירוץ אחר לפי טעם הירושלמי וכיון דבש"ס מתרץ בתירוץ אחר ע"כ לא ס"ל כטעם הירושלמי אפי' לריב"ח רק הז' דינרין הן נגד שבעה ימים: