בית יעקב על כתובות ע

לא שייך לומר דקל לפירותיו דבלא עבידא דאתי לא מהני ומש"ה מוכרח הש"ס להקשות משמואל אדשמואל דבלא"ה הי' [קשה] אפי' דס"ל הלכה כר"מ דס"ל דמותר אף לאח"מ קדוש אלמא דס"ל ג"כ דדקל לפירות קני אפי' בלא עביד דאתי ועיין בגיטין דף ל"ח גבי עבד לקנס ולכך מקשה משמואל אדשמואל וע"ז משני הש"ס להעדפה ופירש רש"י דהעדפה ע"י הדחק לאשה וע"ז מקשה רש"י שפיר דהעדפה ע"י הדחק הוי ג"כ לא עביד דאתי וא"כ אפי' ידים למלאכתן לא מהני וע"ז משני הש"ס שפיר באומרת יקדשו ידי לעושיהם דהוי גוף היד קדוש ולזה לא שייך לא עביד דאתי כמ"ש התוס' בב"מ שם דכשמקנה גוף הפרה קונה אפילו הכפל וע"ז מקשה הש"ס כיון דמשועבד לי' וא"כ הוי הגירושין דשלב"ל וס"ד דמעיקרא ס"ל כמו שמדמה הש"ס לשדה שמשכנתי' לך דלא הוי דשלב"ל ולא תיקשי דבגירושין הוי דשלב"ל רק דהוי לא עביד דאתי משום הגירושין ומעשה ידי' הוי דשלב"ל ובזה עולה דברי הרמב"ם שפיר לפי האמת דקונם מפקיע מידי שיעבוד רק דאלמוהו ולא אלמוהו כ"כ שיחשב גירושין דבר שלב"ל משום דנגד זה חשוב כאילו נאסר מיד כמ"ש התוספות ולפ"ז א"ש ולא צ"ל יקדשו ידיך לעושיהן דאפילו אי הוי רק כאילו אמר למעשיהן נמי הקדש דהא מ"י הוי עבידא דאתי. והא שהוצרך הש"ס לומר בקידושין דף ס"ג יקדשו ידי לעושיהן הוא לר"ע דאמר פרי משום העדפה ע"י הדחק דזה לא הוי עביד דאתי ובזה ל"מ למעשיהן רק כשאומר לעושיהן אבל הרמב"ם דאיירי בקונם רק הגוף המ"י דעביד דאתי וקונם הוי כאומר גופי למלאכתו כמ"ש שלא יהנה ממעשה ידי' שהזכיר הידים ומש"ה מהני ומשום הגירושין לא אלמוהו כ"כ ובזה א"ש דברי הכ"מ דתלי זה בזה אי קונם מפקיע חל נמי על דבר שלב"ל דאי קונם לא מפקיע הוי הגירושין לא עבידא דאתי ולא מהני קונם דהוי כאילו אמר למעשיהן דהא הוי לא עביד דאתי משא"כ אי קונם מפקיע רק משום דאלמוהו לא אלמוהו כ"כ שליהוי חשוב כדבר שלב"ל כדאמרי' בש"ס

ברש"י ד"ה באינה ניזונת שאין לו במה לזונה. מוכח מדברי רש"י ז"ל דאם היא א"י לומר א"נ וא"ע לא מהני כשהקדיש לומר אחר שעשתה המ"י צאי מ"י במזונותיך ואפילו להנך דס"ל באה"ע דבדספקה יכול לומר צאי מ"י במזונותיך ולא תיקשי דיאמר לה צאי וממילא לא קנה המ"י דז"א דודאי קודם שעשתה יכול לחזור בו כמו במקנה דשלב"ל ואחר שעשתה כבר קנה ההקדש שחז"ל הקנו לו מ"י תיכף כשבא לעולם. אבל כשהיא אומרת א"נ וא"ע אפי' אחר שכבר עשתה המ"י יכולה להוציאה לחולין דלמאן דס"ל דיכולה לומר לא הקנו חכז"ל המ"י לבעל עד אחר שמקבלת המזונות. ומה שהקשה בספר הפלאה מהמדיר לא קשה לפ"ז דשם מיירי בהדירה קודם שעשתה המ"י דלא נקנה עדיין לבעל

דף נ"ט ע"א בתוס' דר"ה ר"ע אומר וא"ת א"כ האיך יכולה להדירו כיון דמשועבד' ליה וכו' אלא לפירות דעלמא לא אלמוה. לכאורה קשה דהא סברא דאלמוה הוא רק במסקנא אבל התוס' השתא בהס"ד קיימינן דקונמות אין מפקיע מידי שיעבוד כלל כמו הקדש וא"כ תיקשי להס"ד האיך יכולה להדירו וע"ז לא שייך תי' תוס'. ונראה דלהס"ד ל"ק כלל דכיון דדינו דהעדפה ליקח קרקע והוא אוכל פירות א"כ אם הי' קונם בית לדירה הי' אסור לדור בו כיון שהגוף הקדש רק הפירות של הבעל ונהנה ובמתניתין עדיין לא הי' תקנת אושא שיהי' הבעל כלוקח על הגוף נהנה הבעל מגוף ההקדש כמ"ש התוס' בעירובין דמקשה והאיך מצי למידר בי' במעילה קאי ע"ש ושפיר הוי דברים שבינו לבינה. אבל להמסקנא דאלמוהו סברי התוס' דאלמוהו שלא יוקדש כלל שלא יתקלקל שעבוד הבעל שיהיה יכול לדור בו וע"ז תי' דלא אלמוהו כ"כ ואין לומר בכוונת התוס' דלא אלמוהו כלל בפירות ואם הקדישה הנ"מ אין הבעל יכול להוציא מהקדש דהא ודאי ליתא דהא שיחרור ג"כ מפקיע מדי שיעבוד ועבדי מלוג אין מוציאין בשן לאשה וכן אין מועיל שיחרור של האשה לעבדי מלוג א"ו דבפירות נכסי מלוג לוקח גמור הוא בחיי' ואין האשה יכולה להפקיע בהקדש ושיחרור זכות הבעל כי אין הקדש מפקיע מקח רק כוונת התוס' הוא כמש"ל א"נ דהשיעבוד שיש להבעל על הידים שכשיעשו יהי' של בעל הפירות לא אלמוהו ודוקא במ"י שהשיעבוד שלו הוא שכשתעשה שלו הוא לגמרי אלמוהו. ובספר הפלאה הקשה דהא הוי כנכסים שא"י לבעל שההקדש והמכר קיים ע"ש. וקיימתי מסברא. אך נראה דל"ק דהא ודאי אם יקנה אחד מחבירו במעכשיו ולאחר שלשים ובתוך שלשים יאסרנו בקונם בודאי שלא יאסר על הלוקח הראשון שהי' במעכשיו ולא נתבטל המקח שהי' במעכשיו ע"י ההקדש שהי' קודם וה"נ בודאי אם קנה ראובן משמעון פירות דקל שלשים יום אחר שיבוא לעולם במעכשיו אליבא דר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל. ולהרשב"א בקידושין דף ס"ב דס"ל דאפילו בדבר שלא בא לעולם כשאמר במעכשיו א"י לחזור ודאי דג"כ א"י המוכר לאוסרן בקונם על הלוקח אחר שיבוא לעולם ובודאי אין נאסרין על הלוקח רק קודם שלשים יום אבל אחר שלשים שנגמר הקנין במעכשיו לא נאסרו כמו בקידושין שאין קידושי השני אוסרין אותן על הא' וה"נ בנכסי מלוג שחז"ל אלמוהו לקנין הבעל דהוי כמו מעכשיו שא"י לחזור בה ובנכסים שאינם ידועין ג"כ קנין גמור הקנו לו חכז"ל שכשיתוודע לו ועדיין יהי' ברשות האשה שיהיה של הבעל בתורת נ"מ מעכשיו וממילא אין הקונם חל כשהן ברשות האשה שיאסרו על הבעל ודוקא כשהקדישן האשה או שמכרן שכבר יצאו מרשות האשה בשעה שנתוודע לבעל וחז"ל לא הקנו לבעל נכסים שא"י רק כשנתוודע להבעל כשהן ברשות האשה אבל כשאסרן רק בקונם שלא יצאו מרשות האשה כשנתוודע לבעל הקנו לו חכז"ל למפרע ואין הקונם חל עליו. ועוד נראה לפע"ד דל"ק דבגיטין דף י"ב ברש"י בד"ה בפחות פחות מש"פ דאין ההקדש חל בפחות מש"פ וכן לדברי התוס' שם שאין דעתו של מקדיש להקדיש בפחות מש"פ ע"ש א"כ ה"נ תיכף כשעושה פחות מש"פ שלא חל ההקדש עדיין והבעל יודע מזה תיכף נקנה להבעל כל פחות פחות מש"פ קודם חלות ההקדש

ע"ב בגמ' ועוד תניא בש"א אינה מניקה. הש"מ תמה כיון דידע מהך ברייתא שמפרש ב"ש דבריו בהדיא שאינה מניקה למה לו להביא ברייתא ראשונה ע"ש. ונלפע"ד ליישב דמברייתא זו לחוד לא הוי מצי להקשות דה"מ לדחות דמיירי באינה ניזונת כמו דמוקי בכמה דוכתי בכך כדמוקי מתניתין דר"פ המדיר וכגון שאמרה איני ניזונת ואיני עושה וס"ל כהך דיעה המבואר באה"ע סימן פ' דכל השבעה מלאכות הן תחת מזונות דדוקא להנך דס"ל שאינן תחת מזונות יכול לכפותה שתעשה אף שאינה ניזונת. והא דקאמר אינה מניקה ולא קאמר סתם שאינה עושה שום מלאכה כבר כתב בש"מ ד"ה כל צרכי הבית וס"ל שהוא תחת מזונותיה לכך אינה מניקה כשאינה ניזונת וקמ"ל דכל צרכי הבית אינן תחת מזונות. אבל השתא דהוי קשה לי' מנדרה שלא תיניק ותי' דמחלוקתן הוא אי נתן אצבע ב"ש דלב"ה כופין אותה לשכור מינקת ומזה מוכח דס"ל שאינן תחת