בית יעקב על כתובות סט

ולומר אח"כ אתן את המעות ואטול את המעה ולפעמים לא יהיה לה לקישוט ורחיצה והוי דברים שבינו לבינה ואפילו לר"ל דס"ל דאפי' א"נ אינה יכולה לומר מ"מ כיון דלר"ע דלא ס"ל איבה דקטטה ס"ל ג"כ דמקודם נתקן המעה והמותר תחת מעה ויכולה לומר דדוקא להנך דס"ל איבה דקטטה ע"כ שנתקן מותר קודם דהא אפילו מציאה נתקן לה אף שאינו נותן לה. מעה משא"כ לר"ע:

ובזה יתיישב הטיב ג"כ קושית התוס' דלמה לא חיישי' שתאמר איני ניזונת ואיני עושה. ותי' התוס' דחוק מאוד שתי' דלא שכיח דהא כיון שרוצה לאסור במעשה ידי' שלא תתן לו ודאי דפטור ממזונותי' ומה"ת לא ניחוש שתאמר. ועוד דאיכא ג"כ למיחש שיעני ולא יהיה לו במה לזונה. ולפמ"ש ניחא דהא התוס' בדף מ"ז כתבו דא"י לומר רק איני ניזונת היום ואני ניזונת למחר וממילא ביום שאמרה א"נ וא"ע מ"י שלה ולא הוי דברים שבינו לבינה וכ"ת כיון שלא תוכל לחזור בה בתוך הזמן ובודאי לא יתן לה הבעל מזונות וחשיב כנודרת שלא תיזון מהבעל והוי כנדרה עינוי נפש שיכול להפר כמש"ל גבי מותר זה אינו דבשלמא במעה שתחת מותר שהוא מסופק אם תעשה מותר דכל מותר ברצונה הוי דברים שבינו לבינה שאם תרצה לחזור אחר שעה לא תוכל וממילא לא יתן לה המגיע מהמעה כיון שלא תוכל ליתן לו המותר ולא תוכל לרחוץ ולקשט באותה שעה ודמי לנודרת שלא אטול מעה דיכול להפר משא"כ במזונות שכל יום הוא חוב בפני עצמו ואם אמרה היום א"נ וא"ע למחר תהי' ניזונת כמ"ש התוס' דף מ"ו ממילא בכל יום שתאמר איני ניזונת ואיני עושה לא הוי דברים שבינה לבינו דאם תרצה לחזור כיון שיש עלי' החוב קצוב משקל ה' סלעים ויכול לכופה הרי הבעל אפשר לראות אם מספיק לשיעור המזונות של אותו יום או לא ממ"נ אם מספיק לא איכפת לי' ואין זה מדברים שבינו לבינה ואי אין מספיק ממ"נ אם רוצה להשלים עד כפי מזונותי' ישלים דאין עושה איסור כשמשלים:

ולפ"ז יתיישב דברי רש"י ד"ה ומי אמר שמואל הכי וכו' וגם קושית הפלאה שכתבתי בקושיא ז'. דהנה לשיטת ר"י שכתבתי לעיל דהטעם משום דהעדפה ומציא' הוא משום איבה דקטטה ולפ"ז ממילא תליא בפלוגתא דרבנן ור' עקיבא דלעיל ס"ל דהעדפה ע"י הדחק לבעל משום איבה דקטטה מש"ה אינה יכולה לומר א"נ מעה ואיני נותנת מותר כמש"ל אבל ר"ח דס"ל דמציאה והעדפה לאשה ע"כ ל"ל איבה דקטטה רק המותר הוא שלו משום המעה שנותן לה מש"ה יכולה לומר א"נ וא"נ ואם כן אם הי' אומר דשמואל ס"ל כרב אדא הייתי יכול לומר דר"י הסנדלר נמי ס"ל דאדם מקדיש דשלב"ל ואפ"ה חולין דס"ל כר"ע דהעדפה ע"י הדחק שלה ונ"ל איבה דקטטה וא"כ יכולה לומר איני נוטל מעה ואיני נותן מותר ומש"ה הוי חולין כמו ברישא דקתני עושה ואוכלת ולכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דשמואל ס"ל לאחר מיתה קדיש ואפ"ה ס"ל לר"י חולין וע"כ הטעם משום דאין אדם מקדיש דשלב"ל. ועוד נראה לתרץ דהנה הר"ן בנדרים דף ט"ז ד"ה אמר רבא כתב וז"ל ובתוספתא כתבו שאפילו אמר קונם ישיבת סוכה עלי מהני דלא מיקרי דבר שאין בו ממש רק כשאין מזכיר שם החפץ שאוסר עליו כגון שאיני ישן אבל כשמזכיר שם החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא. ולפ"ז בכתובות דף נ"ט ולקמן דף פ"ה גבי מקדיש מ"י באומר יקדשו ידי לעושיהן לאו דוקא באומר אלא נעשה כאומר כיון שהזכיר את הידים וכו' ע"ש והנה מ"ש הר"ן גבי מקדיש ע"כ כוונתו ברומיא דשמואל מהמקדיש מעשה ידי אשתו אמתניתין דקונם מה שאני כו' דמוקי שם מתניתין דקונם מה שאני עושה באומר יקדשו ידי כמבואר בנדרים דף פ"ה ובכתובות דף נ"ט ג"כ מוקי למתניתין דקונם בכך ובכתובות דף נ"ח מוקי למתניתין דהמקדיש משום דנעשה כאומר ולא הזכיר כלל באומר יקדשו ידי ומטעם אחר דאין מוציאין דבריו לבטלה. וע"כ הכוונה במ"ש הר"ן דמוקי באומר היינו במה דמוקי מתניתין בקונם שאני עושה באומר יקדשו ידי ומ"ש אלא נעשה כאומר כיון שהזכיר את הידים אף דבמתניתין לא קתני אלא קונם שאני עושה ולא הזכיר את הידים נראה דסובר דמתניתין לישנא קייטא נקיט דכיון שאני אוכל ואני עושה דבר שאין בו ממש הוא כמבואר בטור ובמחבר יו"ד סי' רי"ג ע"ש וא"כ קשה מאי דאמרו יפר וכן הקשה הש"ך ביו"ד סי' רל"ד ע"ש ומה שתירץ הש"ך דמדרבנן אסור אפי' אין בו ממש הוא תמוה לפענ"ד חדא דא"כ תיקשי לתי' א' בדף ט"ו בנדרים דאף מדרבנן ליכא איסורא א"כ תיקשי למתניתין דקונם שאני עושה ועוד דהא דאסור מדרבנן שכתב הש"ך בסי' הנ"ל אין איסור רק עליו שלא יעשה אבל המעשה ידים לא נאסרו כלל דאילו הי' בלשון נדר שאני עושה דהמשמעות על המעשה ידים שתעשה דבר שיש בו ממש הוא ובסוגיא מוכח דהפלוגתא הוא בדשלב"ל מוכח דהאיסור הוא על המעשה ידים ואשתמיטתי' להש"ך דברי הר"ן הנ"ל דמשמע מדבריו שהזכיר הידים רק דלפי הס"ד אסור מעשה ידיה והמתרץ משני שכיון שהזכיר הידים נעשה כאוסר גוף הידים וכאומר יקדשו ידים. ואין להקשות דא"כ גבי מקדיש מעשה ידי אשתו דאמרינן נעשה כאומר משום דאין אדם מוציא דבר לבטלה הא אפילו לרבנן דלא ס"ל אין אדם מוציא דבר לבטלה נעשה כאומר יקדשו ידי כיון שהזכיר הידים שהרי הקדיש מעשה ידי אשתו א"כ לימא נמי הכי דכשמזכיר הידים חל ההקדש על גוף הידים ואמאי אמר ר"י הסנדלר חולין זה אינו חדא דהר"ן כתב הטעם כיון שהזכיר הידים חל על גוף הידים דהוא מטעם דסתם נדרים להחמיר משא"כ בהקדש דמים הסתם להקל דהממע"ה כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רנ"ט ס"ק י"ד. ועוד יש לחלק בלשון דלשון מעשה ידים משמע שכבר עשתה, משא"כ כשמזכיר הידים בלשון קונם שאני עושה. ולפי זה יש לתרץ קושית הפלאה על רש"י הנ"ל דהנה התוספות כתבו לעיל ד"ה יקדשו ידי לעושיהן דהיינו להקב"ה ולא למלאכתן דא"כ הל"ל למעשיהן כדאמרינן בנדרים וקשה באמת על הגמרא למה לא אמר למעשיהן. ולתרץ נראה דהנה התוס' בב"מ ר"פ המפקיד דלרבנן דבדקל לפירות מודים רבנן דקני ה"מ היכא דעבידי דאתי אבל היכא דלא עבידי דאתי סברי רבנן דלא קני לכך לא יכול הש"ס לומר למעשיהן דא"כ מותר ע"י הדחק שכתב הש"מ דהוי לא עבידא דאתי וא"כ לא מהני למעשיהן ובמתניתין סתמא קתני המותר ר"מ אומר הקדש משמע דאפילו העדפה שע"י הדחק הקדש ולכך הוצרך הש"ס לומר דמקדיש הידים להקב"ה. ולפ"ז א"ש דברי רש"י דהוכרח רש"י לפרש דהקושיא היא משום דעדיין לא גירש ולא ממע"י דהוי דשלב"ל משום שעדיין לא נעשה דס"ל דהמקשן ידע ג"כ מסברת הר"ן דכיון שהזכיר הידים נעשה כאומר יקדשו ידי דאלת"ה בלא"ה דבר שאין בו ממש הוא רק שהי' סובר דכשמזכיר הידים לא נעשה רק כאומר יקדשו ידי למעשיהן כמו שאמרו בנדרים י"ג שהביאו התוספות לעיל ולזה לא הי' קשה מהא דמעשה ידי' הוי דשלב"ל משום שיכול לומר קונם שאני עושה הוי כאומר ידי למעשיהן כיון שהזכיר הידים כמ"ש הר"ן כנ"ל והוי כדקל לפירותיו ומעשה ידי' עבידא דאתי משא"כ במתניתין בהמקדיש מעשה ידי אשתו דלא שייך לומר זה כמש"ל דבהקדיש לא אמרינן זה לכך הוכרח רש"י לפרש דכאן הוי משום שעדיין לא גירשה וגירושין הוי לא עבידא דאתי ובזה