בית יעקב על כתובות סו

כאן קושיא דהתוס' לא כתבו כן רק למשנה אחרונה אבל למשנה ראשונה דס"ל אפילו בהגיע הזמן אכלה משום דמיבדק בדיק לה אלמא דלא ס"ל דלא חילקו בין ארוסה לארוסה לכך בקיבל עליו את המומין ג"כ אכלה כנלפענ"ד: ע"ב. סוגיא דהמקדיש. הקושיות שבסוגיא זו הן אלו

א' קושית הר"ן אמאי נקיט מתניתין הדין במותר דוקא ליתני בגוף מעשה ידיה: ב' קושית התוס' ד"ה אי במעלה לה מזונות: ג' קושית המפרשים דלוקי פלוגתא דרב ושמואל ורב אדא בפלוגתא דר"ה ור"ל ומיירי שהוא רוצה ליתן שניהם והיא אינה רוצה דרב לטעמיה לכך לאח"מ קדוש ור"א כר"ל ומחיים קדוש: ד' דברי רש"י בד"ה לעולם שתמהו המפרשים מה תי' רש"י דהא לפי קושייתם דס"ל לרב דמעה תחת מעשה ידי' ורישא במעלה לה מעה ולכך עושה ואוכלת דיכולה לומר איני ניזונת והיינו איני נוטלת מעה וסיפא נמי בהכי איירי דנותן לה מעה ואינו נותן לה מזונות וא"כ רישא וסיפא שוין: ה' קושית התוספות בד"ה במעלה: ו' דברי רש"י מי אמר שמואל הכי דהא שמואל ס"ל דלאח"מ קדוש וכו' ולכאורה קשה שדברי רש"י אין להם פי' דהא אי שמואל ס"ל כר"א דמחיים קדוש ועכצ"ל הטעם משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם: ז' קושית התוס' בד"ה לרבי עקיבא: ח' קושית התוספות בד"ה שמא יגרשנה: ט' קושית התוספות ד"ה הכא אין בידו: י' הסוגיא תמוה שמעיקרא פי' רש"י בד"ה מי אמר שהקושיא היא משום דשלב"ל דגירושין ולא חשיב מ"י לדבר שלא בא לעולם א"כ מאי משני באומר יקדשו ידיך הא ממ"י לא הוי קשה כלל וגם גוף דברי רש"י תמוהין כמו שתמה מהרמ"ש: י"א דברי הרמב"ם תמוהין שכתב וז"ל המקדיש מ"י אשתו והמותר חולין ואם אמר יקדשו ידיך הרי כל מ"י קודש. הא' מה שכתב והמותר חולין ה"ל למינקט סתם הכל חולין מטעם אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. והב' קושית הר"ן היכי יכול להקדיש הידים הא לא קאמר הגמרא אלא משום שיכול לכופה ולא ס"ל כר"ה דיכולה לומר א"נ והאיך יכול להקדיש הידים: י"ב דברי הרמב"ם בקונם שכתב אם אמרה שלא יהנה ממ"י הרי הידים משועבדים לו ויכול להפר מפני שמא יגרשנה והקשה עליו הר"ן הא הוי דבר שלא בא לעולם והאיך יכולה היא לאסור עליו: ומקודם ניישב קושית הר"ן דה"ל למינקט ברישא וסיפא בשוה או במותר או במ"י כשמעלה לה כנגדו הקדש וכשאין מעלה לה חולין. ומה שתירץ הר"ן וכל הקדמונים דסיפא רבותא קמ"ל דאף שהוא דבר שלא בא לעולם ולא עבידא דאתי הוא תמוה דא"כ לר"ל לפי הס"ד דלא ס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם רק דה"ל כאילו אמר יקדשו ידיך א"כ אין רבותא כלל במותר א"נ ה"ל למינקט ברישא במותר כמו בסיפא כיון שצ"ל כר"א ס"ל כמ"ש התוספות: לכן נראה לפענ"ד לתרץ ומקודם נתרץ שיטת רבינו יונה שכתב דבמותר א"י לומר א"נ מעה וא"נ מותר ובמעשה ידיה יכולה לומר א"נ וא"ע שתמה הר"ן שאם במע"י דשכיח יכולה לומר א"נ כ"ש במותר דאינו שכיח. ועוד הקשה המהר"מ שיף דא"כ מאי קאמר הש"ס ופליגי דר"ל הא ר"ה מיירי במ"י ור"ל מיירי במותר

וליישב כל הנ"ל נראה דהנה ע"כ יש חילוק בין כפי' דמותר ובין כפי' דמ"י דכפי' דמ"י הוא שכופה לעשות משקל ה' סלעים ואפי' בשוטים כמבואר באה"ע סימן פ' וכפי' דמותר הוא רק אם עשתה מותר כופה אותה שתתן לו אבל אין כופה לעשות מותר וכן משמע הלשון בטור בסי' זה שכתב במותר הרי הוא של הבעל ולא אמר שכופה לעשות כמו במ"י שכתב שכופה בשוטים וכן גבי מ"י שכתב שאמרה א"נ וא"ע שמשמע שמסלקת מעצמה החיוב של מ"י וגבי מותר כתב שאומרת שאיני נוטלת מעה ואיני נותנת מותר משמע שא"צ לסלק רק חיוב הנתינה ולא חיוב העשיי' שאין מחויבת כלל לעשות מותר ועוד דאי נימא דמחויבת ג"כ לעשות מותר אמאי לא אשמועינן שיעורא כמה זמן שצריכה לעשות אם כל היום ושיעור החלק מהלילה וכמה זמן שיש לה רשות לישב בטל ועוד קשה דאם נאמר דיכול לכופה בעשיית צמר כל היום והוא והיא אינן יכולין לסלק עצמן זה מזה לר"י שא"י לומר א"נ וא"ע או איני נוטלת מעה וכן הוא א"י לומר לה כן ועושה כל היום והוא נותן לה מזונות ומעה א"כ אמאי חילקו חכמים השיעור לומר חמש סלעים הול"ל סתם היא עושה כל היום והוא חייב ליתן לה מזונות ומעה וא"ל דנ"מ באם שאין לו ליתן רק מזונות ולא מעה שאינה מחויבת לעשות רק חמשה סלעים דז"א דממ"נ אם המותר יהיה שוה יותר הרי יתן לה המעה ממ"י כדי שיכוף אותה לעשות כדי שיהיה לו המותר ממעה ואם המעה יעלה יותר מהמותר תגבה המעה מגוף המ"י ולא תתן לו משקל חמשה סלעים אלא ודאי שבגוף המעשה ידי' יכול לכופה על העשיי' ובהמותר א"י לכופה רק על הנתינה וכ"כ הר"ן גבי יושבת בקתדרא וז"ל דכל מותר מרצונה וכ"כ בש"מ בשם הרשב"א והרמב"ן בהדיא דמותר א"י לכופה לעשות רק שמחויבת ליתן וע"כ הא דקאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה היינו משום שיכול לכופה שתתן לו אם יהיה מותר יכול להקנות ידיה למותר כיון שמה שקנתה קנה בעלה וא"א להסתלק ולומר א"נ וא"ע יכול להקנות ולהקדיש גופה למ"י כמו שהמשיל הרמב"ם בה' עירובין וז"ל הא למה זה דומה לאומר אילן זה הקדש שכל פירותיו הקדש והדמיון הוא טוב דהא להאילן ג"כ א"י לכוף שיוציא פירות אפ"ה יכול להקנות ולהקדיש גוף וכן יכול להקנות מצודה לדגים ובור למים ה"נ יכול להקדיש ידי האשה למ"י וזהו שאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה היינו שכופה שתתן לו. ולפ"ז טעמא של רבי יונה מסתבר מאוד דהרא"ש פרק מציאת האשה כתב דאף דאמרה א"נ וא"ע מציאתה לבעל היינו ע"כ משום איבה דקטטה כמבואר בתוס' לעיל בדף מ"ז בד"ה משום איבה דמ"י נתקן משום איבה דמזונות ומציאתה משום איבה דקטטה ובר"פ מה"א מקשה הש"ס השתא העדפה לאשה מציאתה לא כ"ש ומשום זה מפיק מתניתין דהתם ע"ש ואמרינן התם דהעדפה שע"י הדחק כמציאה דמיא וע"כ הא דהוצרכו גבי מעשה ידי' משום איבה דמזונות ולא אמר משום איבה דקטטה היינו התקנה דכפי' נתקן משום איבה דמזונות וממילא מוכח שם דבהעדפה יותר שייך איבה דקטטה ממציאה והעדפה שע"י הדחק ומציאה הן לבעל אף שאינה רוצה ליטול מעה וא"כ ק"ו בהעדפה שלא ע"י הדחק שנתקן משום קטטה דודאי שיותר שייך קטטה בהעדפה שלא ע"י הדחק מע"י הדחק וע"כ הוא להיפך שמעה נתקן תחת העדפה שלא ע"י הדחק ולא מותר תחת מעה וכיון שהוא רוצה ליתן המעה ודאי שא"י לומר א"נ וא"נ דהאיך יעלה על הדעת שכשאומרת א"נ וא"נ שמה שיהי' ע"י הדחק יהיה לבעל משום קטטה ושלא ע"י הדחק לאשה א"ו דדוקא בגוף המ"י כיון שכופה אותה בשוטים והבעל כיון שאין רצונו ליתן מזונות רק כשיהיה יכול לכופה ג"כ אין לו קטט ולכך יכולה לומר א"נ וא"ע משא"כ במותר שאינה מחויבת לעשות רק שנותנת כשיש לה דאז כשנותן המעה ולא תרצה ליתן הוי קטטה. והא שהקשו דא"כ מאי קאמר ופליגי דר"ל הא ר"ה בגוף מ"י מיירי יש לתרץ בפשיטות דמר"ל מוכח דאפי' א"נ וא"ע א"י לומר