בית יעקב על כתובות סד

וארוסה לא מפקעת המזונות ממנה היינו שלא נפקע המזונות ממנה לענין אם נתאלמנה או נתגרשה אבל מ"מ בעודה ארוסה מיבעיא ליה שפיר וע"ז אמר ר"י בלישנא קמא דמסברא לית לה כיון שיש לה מזונות מהארוס ובלישנא בתרא אמר דאף בעוד הארוס קיים אית לה ואי תני הויה דאירוסין שנפקע לגמרי בהאירוסין מ"מ זה דוקא כשהיא נערה דתפס בה מדאורייתא בזה אמר ר"י דנפקעין המזונות לגמרי ובעי מיניה ר"י בארוסה קטנה שלא נפקע ממנה המזונות עדיין לגמרי כיון דבעודה קטנה לא קרינן בה עד דיהויין מ"מ בעודה ארוסה בעי אי יש לה וע"ז אמר בלישנא קמא דמסברא לית לה בעוד הארוס קיים ובלישנא בתרא אמר דאית לה כיון שלא נפקע ממנה לגמרי אית לה ג"כ בעוד הארוס קיים וכן לעיל בעי הוי' דאירוסין או הוי' דנשואין אף ששמע מר"י דאמר ארוסה אית לה מזונות היינו בקטנה דלא תפס בה הוי' אבל בנערה דתפס בה הוי' אימר דנפקע בה אפי' מן האירוסין וללישנא בתרא דאמר לית לה בעי במת הארוס אי נפקע ממנה לגמרי אפי' אם נתאלמנה בנערה דאית לה הוי' ולפ"ז ל"ק ג"כ קושית התוס' דאפי' שמע להנך תנאי מ"מ בעי בארוסה קטנה ובעוד הארוס קיים דלא נשמע מפלוגתא דתנאי דלעיל. ולפ"ז ל"ק ג"כ קושית התוס' בד"ה אלמנה בבית אביה שהקשו על רש"י דאמאי נקט אלמנה ניזונת דאף בלא נתאלמנה יש לה מזונות וכו' ולפי הנ"ל ל"ק דכוונת רש"י הוא רק לומר דס"ל דארוסה יש לה מזונות מדיני דמתניתין דלא ס"ל כרב דתני עד דתלקחן וממילא לא נפקע ממנה מזונות כשנתאלמנה רק כשהארוס קיים לית לה מסברא וממילא יש לה מזונות כשנתאלמנה

דף נ"ד ע"א בגמרא דתנן אחד המקדיש. בספר הפלאה הקשה דהא בב"ק דף ק"ב אמר הטעם משום דכל המקדיש אין דעתו וא"כ ליכא ראיה כלל. ועוד הקשה אהא דמייתי סייעתא מהא דאין המעריך טורף אף דשם מיירי בחייו וגם כבר הוא בידה שכבר פרע לה החוב של הכסות ונתן לה שיהיה שלה ואין הבע"ח טורף ממטלטלין שכבר נפרעו להבע"ח מאוחר דלא גרע מתפיסה וא"כ מאי ראייה מייתי להא דשמין באלמנות ובן אפילו ממה שקנה לשמן א"י להוכיח די"ל דלא ס"ל הא דמי הודיע לצבע דאמר התם בב"ק וא"כ כבר קנתה האשה בפרעון חובו של הכתובה שחייב לה הבעל. ולפעד"נ דס"ד בטעמא דרב דאמר שמין באלמנה הוא מטעם דלא מקנה לה כלל הבגדים שנותן לה לכסות רק בכל יום ויום חייב ליתן לה כסות ויכול להחליף בכל יום לכסות אחרת שאין חיוב על הבעל רק לכסותה בכל יום וה"ה בגרושה ג"כ שמין ולכך מייתי סייעתא מהא דאין המעריך גובה דאין שמין ומוכח ע"כ דמקנה לה הכסות שנותן לה דאי נימא דאין לה כלל רק שמסלק החוב של כסות בכל יום א"כ אמאי אינו גובה דהא הבע"ח קודם למזונות כמבואר בח"מ סי' צ"ז א"כ ה"ה לכסות ולא מהני תפיסתה למזונות דלהבא וה"ה לכסות דלהבא א"ו דמקנה לה לגמרי הכסות שנותן לה או שמזכה לה ולפ"ז לא הוי מצי לדחות דשא"ה כל המקדיש וכו' כדאמר התם דשם הוא לפי המסקנא דהכא דמקנה לה הכסות שנותן לה רק דמקשה התם דמי הודיע לצבע וליכא קנין גבי דידה וע"ז משני שפיר כל המקדיש וכו' וכמ"ש הרשב"א בחי' שם דגמר ומקנה לה ע"ש ובכ"מ דמקנה לאחר בפירוש רק דליכא קנין מהני במקום דגמר ומקנה כמו בהא דרב גידל בשטר פסיקתא וכן בח"מ סימן קע"ו בשותפין דאגב דבעי לקנות גמר ומקנה והרבה כיוצא בזה אבל להס"ד דלא מקנה לה כלל דאין דעתו של בעל להקנות כלל להאשה לא שייך לומר דכל המקדיש גמר ומקנה כיון דמתחילה כשנתן להצבע לא היה דעתו להקנות לה כלל וכל דלא אמר שמקנה לא מהני גמר ומקנה דדברים שבלב אינם דברים

והנה בהבגדים שעשו לה היתומים מחמת חיובם בכסות לפעד"נ דודאי שמין כשמסלקין לה הכתובה דלא מיבעיא לאנשי יהודא שהרשות ביד היתומים לסלק הכתובה אימת שירצו ודאי דלא מקני לה דדמי ללקיט שכתב הרמב"ן הטעם במלחמות כיון דבדינא קא מפיק לה ול"ד לגרושה דלאו בדינא קא מפיק ע"ש וממילא ביתומים בדינא קא מפקי לה דכן הי' החיוב עליהם ומה לי שהזמן תלוי בימים או במעשה כמו הכא דתליא בפרעון הכתובה. וכן לאנשי גליל כשתובעת הכתובה בדינא קא מפקי לה. ועוד נראה דבבעל שייך דאקני לה משום חיבת איש לאשתו משא"כ להיתומים למה להו להקנות בודאי דאין נותנין לה רק לפרעון הכתובה שחייבין בכל יום יום

הנה הר"ן הביא ראיה בסוגיא זו דבמתנה שנתן לה בעלה אין שמין דהא איכא מ"ד דס"ל דקנתה והבעל אוכל פירות ואי איתא דשמין אין נ"מ במתנה זו דבחייו אוכל פירות וכשימות או יגרשנה חזרתו מתנתו ע"ש בר"ן ונ"ל דס"ל להר"ן כשיטת הרז"ה דבגרושה ג"כ שמין דאי אין שמין בגרושה ליכא ראי' כלל

ע"ב ברש"י ד"ה דנייחד לה כמחלק נכסיו וה"ל משעבדי ואין הבנות ניזונות ממשעבדי עכ"ל. והוא תמוה מאוד דהא מתורת שכ"מ גובה ממזונות האשה ואי מיירי בקנין ובמעכשיו א"כ מ"ט דר"ל וכן הקשה בס' הפלאה ומה שתי' דס"ל לר"ל בתקנת אושא דהנותן כל הנכסים אשתו ניזונת ע"ש תמוה לי דשם דוקא בנותן כל נכסיו משא"כ הכא הא שיירה קרקע למזונות וליכא אומדנא ולפעד"נ דלק"מ דהכא מיירי שחילק נכסיו לבנו בק"ס שכל המותר ממזונות יהיה לזה שליש ולזה שני חלקים דאז כשאמר למזונות ריבה לה מזונות וה"ל כאומר שאין נותן לבניו רק המותר ממזונותיה ושדה זו שריבה לה ואין כאן משעבדי משא"כ כשאמר במזונות שקיצץ לה מזונות והמותר נתן במתנת ברי ליורשיו והוי ממשעבדי: פרק חמישי אף על פי

דף נ"ו ע"ב ברש"י ד"ה שלא קיבל ופריש לך תנא דלא חייש לזילא אלא לאונסא וכו'. וקשה לי טובא דהא מה"ת יחוש יותר לאונסא מלזילא הא אונסא לא שכיח דמה"ט לא טענינן ליתמי נאנסו להרבה פוסקים וזילא ודאי דשכיח טובא כמבואר בח"מ סימן קל"ז דדרך השערים להשתנות ע"ש ועוד דאמאי נקט דין זה גבי מטלטלין הו"ל למינקט המחלוקת בייחד לו קרקע ועוד דלא נתפרש בברייתא בהדיא ועיקר חסר מהספר. ולולי פרש"י נלפענ"ד לפרש בדרך אחר דת"ק דסבר דבקבל אחריות מותר מיירי שקיבל אחריות אונסא וזילא ונתן לה המטלטלין רק למשכון בידה בזה מתיר אפילו לא כתב לה שטר כתובה אף דרבי מאיר עושה ב"ז אפילו התחייב עצמו בכתובה רק שלא כתב שטר מטעם דלא סמכה דעתה מכל מקום כשנותן משכון בידה אף דלא כתב שטר מותר דסמכה דעתה דאשה לא חיישה לאונסא כמו שאינה חוששת דילמא יאבד השטר מידה וכמו כן לא חיישה לזילא וע"ז פליג ר"י ואוסר בלא שטר אפי' כשנותן לה משכון דנהי דלא חיישת לאונסא כמו דלא חיישא בשטר לשמא יאנס השטר מ"מ במטלטלין לא סמכה דעתה בלא