בית יעקב על כתובות סג

כלל בכהנת ע"י נדר דא"כ אמאי פודה בנדרה איהי וקיים לה איהו וכו' ע"ש. ועוד קשה הא שכתב רש"י ובישראל פליגי הא גם בכהנת אפשר לאוקמי בנדרה ופליגי בהוא נתן והיא נתנה. לכן נראה דודאי אף לפי התרצן זה ס"ל דכל שאי אפשר לקיים ואותבינך לאינתו בשעה שנשבית אף שהי' הוא הגורם כגון במדיר אינו פודה כמו שהיא דעת המקשן וכן הוא למסקנא רק דהתרצן מוקי בנדרה איהי קודם שנשבית ונשבית ביום שיכול להפר עדיין כגון ביום שמעו או ביום שחל הנדר והבעל מקיים לה אחר שנשבית וכיון דגם אחר שנשבית עדיין היה יכול להפר וקרינן בי' אחר שנשבית ג"כ ואותבינך לאינתו רק שקיים לה אחר שנשבית והיה הוא הגורם אחר שנשבית שאינו יכול לישא אותה ודאי דחייב לפדותה דאתי לערומי ועוד דהא כבר נתחייב בפדיון אחר שנשבית ופליגי שפיר דמאן דס"ל דהוא נותן כשאינו רוצה להפר הרי הוא כשאינו רוצה מדעתו לישאנה לאשה דודאי חייב לפדותה כיון דקרינן בי' ואותבינך לאינתו בשעה שנשבית הי' יכול ליקחנה לאשה אחר הפדי' ור"י סובר דהיא נתנה דאז ודאי דפטור דאפי' כתובה א"צ לתת לה. ולפ"ז כתב רש"י שפיר דבכהנת ע"י נדר כה"ג שיום שמעו אחר שנשבית פטור לרבא דהא א"א להפר בכהנת שנשבית כיון דאסורה לו מחמת שנשבית שוב לא הוי מדברים שבינו לבינה שא"י להפר והוי בשעת שביה איסור ד"א שא"י לקחתה מחמת הנדר ואינו חייב לפדותה ופטור ולכך א"א לאוקמי פלוגתייהו רק באשת ישראל

דף נ"ג ע"א בגמ' או הב לה כתובתה. הא דלא אמר סתם זיל קבר הוא משום דזה מוכח ממתניתין ד' מ"ו דקתניא בעל חייב בקבורתה מוכח דארוסה אין הבעל חייב בקבורה דלא תקנו חכז"ל חיוב קבורתה רק בנשואה שהבעל יורש הכל אבל בארוסה כיון דאינו יורש הכל רק הכתובה לא תקנו קבורה דהא אפילו בשומרת יבם בדף פ"א בעי הש"ס אי קוברה אין יכולין לחייבו רק כמו שאר יורש שחייב בקבורה ה"נ בארוס כיון שלא היה לה דבר אחר ולא היה לה שום יורש רק הארוס שירש ממנה הכתובה ולכך אמרו או קבור כיון שאין יורש אחר אלא אתה וממילא אין לה קוברין אחרים ועליך היא כמת מצוה וחייב לקוברה כמבואר ביבמות דף פ"ט ע"ב דעל היורש אותה הוי כמת מצוה או שתאמר אינני יורש והב כתובתה דלקוברה אינו חייב דאשת ארוסה אפילו לקרוב ל"ד ועיין באה"ע בסימן קי"ח שכתבתי דאפילו בכל קרוב משמע שם דחייב מכל מקום ליכא שיעבוד נכסי

בתוס' ד"ה שאין אני קורא וא"ת והא מדרש כתובה לא דרשי אלא ב"ש וכו', ואפשר ליישב דדוקא למעליותא דידה לא דרשי דאימר לאו בדוקא כתב לשון זה וכוונת הלשון הוא לכשתנשאי לאחר ע"י בירור גמור אבל לגריעותא דידה דרשינן ולא יהא אלא ספק בלשון אמרינן יד בעהש"ט על התחתונה

בא"ד ומיהו ב"ש אית להו מדרש כתובה אפילו לגרע כחה וקיי"ל כוותייהו דהא בשמעתין וכו'. ולפעד"נ דלא מוכח משמעתין מידי דהנה לכאורה קשה דל"ל הטעם דמדרש כתובה הא בלא"ה לא משכחת כתובה כשמתה בחיי בעלה דהא לקמן דף ל"ט אמרינן גבי אונס טעמא מאי תקנו לה רבנן כתובה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה ומקשי התוס' בד"ה טעמא מאי דאלמוה (פי' כשמת הבעל) אמאי תקנו רבנן כתובה לא היה להם לתקן אלא לגרושה לבד ותירצו דמתוך שהוצרכו לתקן בגרושה תקנו נמי לאלמנה משום חינא וכו' ע"ש ולפ"ז כשמתה בחיי בעלה דלא שייך הני תרי טעמי לא שתהא קלה בעיניו ולא משום חינא ודאי דלא תקנו רבנן כתובה וא"כ ל"ל סברא דמדרש כתובה ועכצ"ל דבעינן מדרש כתובה למאן דס"ל כתובה דאורייתא ואף שארוסה שקידשה בכסף ובשטר ודאי אפי' אי אית כתובה לארוסה לא הוי אלא מדרבנן דהא דכתובה דאורייתא ממוהר הבתולות נפקא לן ובארוסה ליכא מוהר בתולים מ"מ משכחת בארוסה שקידשה בביאה דכתובה דאורייתא ולזה הוצרך הטעם משום מדרש כתובה ולזה לא מוכח דהלכה כב"ש די"ל דלא אמר ר"י הטעם דמדרש כתובה רק למאן דס"ל דכתובה דאורייתא וע"ז אמר כיון דלא אישתמיט תנא לומר דארוסה חייב בקבורה ע"כ מאן דס"ל דכתובה דאורייתא ס"ל מדרש כתובה אפי' לגרע כוחה והנך תנאי דס"ל כן כמ"ש המהרש"א ע"ש אבל מאן דס"ל כתובה דרבנן אין הכרח לומר דלא ס"ל כב"ה די"ל לס"ל כב"ה דלא דריש מדרש כתובה רק ליפות כחה ולא לגרע כחה ומ"מ אין חייב בקבורה דכתובה דרבנן ממילא ליכא חיוב כתובה בחיי בעלה וכמש"ל רק התוס' ס"ל דקיי"ל כתובה דאורייתא ולכך הכריחו ג"כ דקיי"ל מדרש כתובה אף לגרע כחה מכח מה דקיי"ל דארוסה ל"ל קבורה

ע"ב בתוס' ד"ה ארוסה יש לה מזונות לא שמיע לי' פלוגתא דתנאי וכו' ולפעד"נ לתרץ דבלא"ה קשה לכאורה דלעיל איבעיא להו אליבא דר"י דאמר עד דיהויין הוי' דאירוסין או הוי' דנשואין והכא אמר ר' יוסף בעצמו הדין בבירור ללישנא קמא אמר בהדיא דלית לה וללישנא בתרא אמר בהדיא דאית לה וכן הקשה בספר הפלאה ועוד קשה לי דלמה שינה ר"י הלשון מהלשון השנוי במשנה דעד דתלקחן לגוברין וכן רב תני בלשון הזה ור"י שינה ותני בלשון אחר עד דיהויין ואם היה כוונתו הוי' דאירוסין הו"ל למיתני עד דתלקחן ואי הוי' דנשואין הל"ל למיתני עד דתנסבן. לכן נלפענ"ד דהנה אף דמשמע מדברי רש"י ומתוס' ד"ה אלמנה בבית אביה דלרב דתני עד דתלקחן דארוסה לית לה מזונות דאף אחר שנתאלמנה לית לה מזונות כיון שכבר נפקע חיוב מזונות ע"ש זהו דוקא אי תני עד דתלקחן דמשמע בשעת לקיחה דאירוסין כלה החיוב דמזונותיה ונפקע ממנו החיוב לגמרי אבל לר"י ללישנא קמא דאמר מסברא לית לה משום דלא ניחא ליה דתתזל והיינו כיון שהארוס יתן לה מזונות א"צ האחין ליתן לה ולפ"ז נראה מסברא דכשמת הארוס דשוב אית לה מזונות מהאחין. ואח"כ מצאתי בספר הפלאה שכתב כן בהדיא. וכן נמי נלפענ"ד דאף שכתבו הפוסקים באה"ע בסימן קי"ב דדוקא נערה שנתארסה מפקיעין המזונות אבל ארוסה כשהיא קטנה אית לה מזונות מ"מ נראה דלמאן דס"ל דארוסה מסברא לית לה משום דאית לה מזונות מהארוס והיינו בעוד הארוס קיים וכנ"ל נראה ודאי דאין הפרש בין קטנה לנערה דמה"ת יתחייבו האחין כשיודעין שבודאי יתן לה הארוס משום דלא ניחא ליה דתתזל. ולפ"ז א"ש דנראה דהא דשינה ר"י הלשון ותני עד דיהויין הוא דאי כוונתו על הוי' דאירוסין תני בלשון זה שלא נטעה בהלשון דעד דתלקחן דאפי' ארוסה כשהיא קטנה לית לה מזונות לכן נקט בלשון הוי' לישנא דקרא להורות דדוקא נערה מפסדת שנתהוה בהוי' הנאמר בקרא דמקודשת היא מדאורייתא אז נפקע המזונות לגמרי אפי' אחר שנתאלמנה ונתגרשה דלית לה מזונות אבל קטנה דלא תפס בה הויה לא נפקע המזונות ואי היה כוונתו על הויה דנשואין ותני עד דיהויין לאפוקי מדלוי דתני עד דימטי זמניהון להתנסבא ולכך תני עד דיהויין דמשמע דכבר הן תחת בעליהן שנשאו כבר ולפ"ז א"ש דמיבעיא ליה ארוסה יש לה מזונות בין אי ר"י תני הויה דאירוסין ובין אי תני הויה דנשואין דאי תני הוי' דנשואין