בית יעקב על כתובות סב

יכולה למחול אפילו בע"פ דלבסוף היינו שמוחלת אחר הנשואין מה שנתחייב לה כבר לא חשוב כמתנה עמש"ב כמבואר בשיטה מקובצת ע"ש וכן כתב הב"ש בסי' ס"ו סעיף ג' ואף דרב דימי שם אמר דלבסוף ד"ה אינו מוחלת והוא למסקנא דהכא וע"ז הקשו התוס' שפיר כיון דלפי הס"ד דהכא דבתחילה פליגי וע"כ הא דהקשה, מני מתניתין ר"מ היא דהיינו ולא ר"י כמ"ש בתוס' ד"ה מני ר"מ ולא כתב לה היינו לפי שהתנה עמה וע"כ דהמקשן ס"ל דמתניתין אפילו בהתקבלתי קאמר ולכך קאמר דר"מ היא ולא ר"י דבע"פ אפילו ר"י מודה דלא מהני דאלת"ה במאי פליג ע"ז ר"י ולזה מקשי התוס' שפיר דאי נימא לפי הס"ד דבתנאה פליגי ומתניתין אפילו בהתקבלתי מנ"ל דר"מ סובר דבהתקבלתי התנאי בטל דילמא ר"מ ג"כ מודה דהתנאי קיים דס"ל כתובה דרבנן רק שחולק עם רבי יודא דס"ל דהוי ב"ז וע"ז תירצו דאין לחלק בין התקבלתי דלר"מ דס"ל דהוי ב"ז. ועיין בלח"מ שכתב דמטעם זה כתובה לא חשוב דבר שבממון רק מילתא דאיסורא ע"ש ולא מסתבר לחלק ולומר דכתבה מהני דבשלמא בממון דר"י סובר דבממון תנאו קיים מטעם דידע ומחיל וס"ל דבכתובה עשו חיזוק ובעינן התקבלתי לפי הס"ד וכן לרב דימי דבתחילה פליגי משא"כ לר"מ דנהי דס"ל דכתובה דרבנן ותנאו קיים מ"מ כיון דס"ל דהוי בעילת זנות ומילתא דאיסורא הוא ודאי דלא מהני אפי' בהתקבלתי תנאי' ומסקנת הש"ס הכא כרבנן דפליגי בסוף ובתחילה אפי' ר' יהודה מודה דמהני מתנה עמש"ב רק בסוף פליגי ומתניתין מיירי בלא התקבלתי ולכך לא מהני ולא מיירי מתניתין בתנאי רק במחילה וקמ"ל מתניתין דאפילו מחלה לא מהני כנ"ל. ואפשר להעמיס זה קצת בדברי המהרש"א

בתוס' ד"ה מני ר"מ היינו לפי שהתנה עמה וכו'. לכאורה קשה דהא בסיפא דקתני לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך וכו'. ובפרקונה ודאי דמועיל תנאי כמבואר באה"ע סימן ס"ט ע"ש. לכן נראה דממשנה יתירה קדייק דרישא יתורא הוא דהא כבר תני לעיל בפ"ק דכתובות בתולה מאתים ואלמנה מנה דודאי מיירי מכח תנאי ב"ד דבכתב לה אפי' באלמנה או בבתולה כמה שרוצה יכתוב לה וע"כ קמ"ל מתניתין דהכא דאפילו התנה עמה לא מהני משא"כ בסיפא קמ"ל דין דבישראלית תקנו לכתוב ואותבינך לאינתו ובכהנת אהדרינך למדינתך

בתוס' ד"ה אתאן לר"י אסיפא בלא רישא כו'. לכאורה קשה כיון דלפי התוס' שפי' כתב לה שדה שוה מנה במאתים היינו שפי' לה שלא יהיה לה פרעון רק מזה א"כ האיך מצינן לומר אחריות ט"ס בזה הא הוי בפי' בלא אחריות נהי דמחילה דידה לענין גוף המנה לאו כלום היא מכל מקום לענין אחריות דמשעבדי דמצי למחול מהני דהא הוי כפי' ועוד לא גרע ממקצת אחריות דלא אמרינן ט"ס. ואפשר דהתוספת מפרשי לסיפא דהן שני דברים דכתב לה שדה שוה מנה הוא דין אחר והא דולא כתב לה כל נכסי וכו' הוא מילתא אחרא דכתב לה סתם מאתים ולא כתב אחריות וקמ"ל דאחריות ט"ס וכולה בבא צריכה דסיפא קמ"ל בכתב שוה מנה במאתים דלא מהני מחילה דידה דמרישא דרישא ליכא למישמע זה דהא כיון דאין אונאה לקרקעות י"ל אפשר דלדידה שוה לה מאתים דאפילו בפדיון הבן מהני כשמקבל הכהן בה' סלעים חפץ אף דלא שוה כמבואר ביו"ד גבי עגל זה לפדיון הבן ע"ש קמ"ל דלענין כתובה לא מהני אף בקבלה עלי' במאתים

ע"ב בתוס' ד"ה וגט חוב אבל אי הוי פריך מיניה לשמואל המ"ל עכ"ל. ואפשר לתרץ בפשוט דשמואל מוקי לה כרבנן ובמפרש שלא באחריות וקמ"ל דגובה מהמחוררין לאפוקי מדר"מ דס"ל דאינו גובה אפי' מבנ"ח משא"כ הכא כיון דלא קיי"ל כשמואל וליכא למ"ד דס"ל דשטר שאין בו אחריות לא יגבה מבנ"ח א"כ אא"ל דמתניתין מיירי במפרש דלא ליגבי ממשעבדי דא"כ מאי קמ"ל דגובה מהמחוררין

בגמרא אפילו היא אמרה הניחו לו וכו'. משמע דאפי' אפשר לה לפרוש ממנו ואינו פורשת ממנו אפ"ה מותרת דיצר אלבשה חשיב אונס גמור ומוכח מדברי התוספות בב"ק דף מ"א בד"ה וכמאן דקטלה דמי שכתבו דוקא שתחילת ביאה ברצון אף שיצר אלבשה מקפיצת השור לרבעה ונהרגה וזה ודאי כשהיתה יכולה לפרוש ממנו משמע דאם תחילת ביאה הי' באונס אף שהי' יכולה לפרוש ממנו בסוף ביאה אינה נאסרת ולא נהרגה מכח האונס דיצר אלבשה של תחלת ביאה אך באיש בכה"ג שהי' שוגג בתחילת ביאה והתרה בו בשעת גמר ביאה ודאי דחייב מלקות דהא חייב קרבן אפרישה באבר חי בשבועות דף י"ח ועכצ"ל בין האיש להאשה דבדידה יש יותר האונס דיצר אלבשה מבאיש. ולפ"ז שפיר כתב רמ"א ביו"ד סי' קפ"ה דהאשה א"צ כפרה אפילו פירשה ממנו בעוד האבר חי דאונס היא כשיצר אלבשה והא דבשבועות קאמר דשניהם חייבין קרבן י"ל דשם מיירי בע"ה דלא ידע אם צריך לפרוש באבר מת תלינן בשוגג ואמרינן אילו היתה יודעת היתה פורשת מהעבירה ולא הי' היצר מלבשה בשביל יראת העונש עבירה ולא אמרינן דיצר אלבשה רק כשרואין שיודעת ואינה פורשת אז תלינן באונס דיצר אלבשה

בתוס' ד"ה אסורה לבעלה אין להקשות מאסתר וכו'. ונראה לפענ"ד הא דאם ודאי סופה ברצון דנאסרה בע"כ ביכולה לפרוש ממנו בכח שני או שלישי ואינה פורשת מרצונה בהנאת בעילה דבאינה יכולה לפרוש ממנו כלל ודאי דאף שנתרצית במחשבה ונהנית מהביאה ודאי דמותרת דהא התוספות בב"ק דף מ"א בד"ה כמאן דקטלה מדמי איסור לקטלה ובודאי לא מיקטלה בכה"ג. ועוד דהא התוספות בפסחים כ"ה כתבו דלא אפשר וקא מכוין שאסור היינו דוקא דלא אפשר רק בטירחא אבל לא אפשר כלל ודאי דמותר וע"כ מיירי שנאנסה בבעילה כגון שבעל אותה בע"כ ואחר כח שני או שלישי היתה יכולה לפרוש ממנו ומרצונה לא פירשה אז אסורה כשעדים ראו כן ולכך חייש שמואל אפילו בסתם שראו שתפסה ובעלה בע"כ ולא ראו הגמר חיישינן שאולי בגמר ביאה היתה יכולה לפרוש ולא פירשה מרצונה ולפ"ז א"ש דזה שייך דוקא באונס כה"ג דהיינו שתפסה ובא עליה אבל באסתר ודאי דתמיד היתה אנוסה מיראת המלכות שלא היתה יכולה לפרוש מתחת המלך והיתה צריכה להמתין ולשתוק עד שפי' המלך מדעתו ממנה כנ"ל ברור. והנה בתי' התוס' דצדקת גמורה היתה ק"ק דהאיך התירוה הב"ד על סמך זה ונראה הטעם דהנה הא דחייש שמואל לאסור לשמא סופה ברצון נגד חזקת היתר דהתוס' בחולין דף מ"ב גבי חוששין לספק דרוסה כתבו הטעם משום דדרוסה שכיח אלמא דספק איסור נגד חזקת היתר אין איסור רק בשכיח לאיסור טפי מלהיתר ושכיח ולא שכיח תליא בעיני הב"ד ולפ"ז אפשר לומר דאסתר דצדקת גמורה הית' חשיבא לא שכיח

דף נ"ב ע"א בגמ' הב"ע דנדרה איהי. עיין מהרש"א שתמה כיון דלר"י הוי ניחא לי' אף בא"י אלא לר"א לא הוי ניחא ליה וכו' א"כ אמאי לא קאמר לר"א דהמדיר הגורם. ועוד תמה על פירש"י שכתב א"נ בכהנת ע"י נדר דכ"ע ס"ל אי כאביי אי כרבא דהא אא"ל כלל כרבא דאינו חייב לפדות