בית יעקב על כתובות סא

וכו' ע"ש ולפ"ד המהרש"א קשה דהא בהתוס' מבואר דבכה"ג אם מכרה ונתנה קיים קודם תקנת אושא והוצרך לזה תקנת אושא שתהי' המכירה בטילה. ואפ"ל דמהרש"א ס"ל דדוקא כשמוכרת הנכסים רק על אחר מותה תיקנו באושא שיהי' הבעל מוציא מיד הלקוחות כיון דבשעת מיתה עדיין היו שלה לכך אף אם כבר מכרה שיהיה של לוקח לאחר מיתה תיקנו באושא שיהי' של הבעל דתקנת אושא לא הי' רק שהבעל יהי' לו דין לוקח על הנכסים שיש לה אז בשעת מיתה אבל במקום שהאשה יש לה רשות למכור לגמרי גוף ופירות מחיים וכבר מכרה מהיום ועד עולם שאין לה סמוך למיתה כלום ולכך אף לבתר תקנת אושא אין הבעל מוציא מיד הלקוחות וא"כ שפיר כתבו התוס' דליכא לאוקמי בהכי דממ"נ אי כבר מכרה האשה בחיים גוף ופירות אפילו לבתר תקנת אושא אין הבעל מוציא מיד הלקוחות כיון דכבר אין לה סמוך למיתה שום נכסים ואין לו דין יורש ולא לוקח וא' לא מכרה האשה מחיים רק על אחר מותה א"כ היה להבעל פרי פירות וכקנין הגוף דמי אפילו בלא תקנת אושא מוציא כנ"ל בכוונת דברי המהרש"א

ע"ב בגמ' כשם שאין הבנים יורשין לא מקרקע וכו'. הא דהוצרך ללמוד מירושת הבנים אף דמזונות האלמנה ג"כ אינו נגבית ממטלטלין דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח ומאי אולמי מזונות הבנות ממזונות האשה דהוצרך ללמדו מירושה לכן נראה דנ"מ לדרשה זו לענין אם היו מטלטלין ביד אחר דבע"ח גובה לר' טרפון בדף ע"ט ובמזונות בנות אפשר דהיו גובין אפילו לר"ע דאמר התם הטעם משום שכולן צריכין שבועה ומזונות הבנות אין צריכין שבועה ולכך הוצרך לדרשה ללמדו מירושה דלא היה תקנה זו כלל על המטלטלין ואפילו הן ביד אחר אינן ניזונין מהם אפילו לר"ט ולפ"ז א"ש הא דמייתי מר' בנאי דהי' מטלטלין דיתמי ואמר שמואל זון אף דהמטלטלין היו ביד אחר וק"ל

דף נ"א ע"א בתוס' ד"ה מני ר"מ הוא ופי' ריב"ן דבכ"מ דאית לה כו'. עיין מהרש"א שכתב דלריב"ן לר"מ ג"כ יכולה לגבות כתובה ולא הוי בעילת זנות ע"ש. וכולן תמהו דא"כ מה בין ר"מ לר"י. ולכן נראה בכוונתו שהמהרש"א מחלק בין מוחלת קודם הקידושין ובין מוחלת אחר הנישואין דבזה מיירי בפ' החובל דלאחר נשואין בודאי יכולה למחול הכתוב' שכבר נתחייב לה כמבואר בכמה דוכתי וכ"כ הש"מ וכ"כ הב"ש סימן ס"ו ס"ק ט' וכשמוחלת ממילא דלית לה מדינא ולא הוי ב"ז להריב"ן אבל כשמוחלת וכותבת קודם הקידושין דבזה מיירי ר"י דהא דאין אדם מוחל דשלב"ל כמבואר בח"מ סי' ר"ט והיינו שמוחל' מה שיתחייב לה ועכצ"ל דהוא מטעם סילוק דהיינו שמסלקת עצמה מהחיוב שיתחייב לה בשעת קידושין וזה דומה לתנאי דלא יתחייב לה ובזה מודה הריב"ן דלר"מ א"י למחול בכה"ג ופליג אר"י וכו' דהוי מתנה עמ"ש בתורה ואפי' התקבלתי לא מהני

בא"ד וקשה לר"י דבפ' החובל משמע וכו'. וליישב דברי הריב"ן נראה דדעת ריב"ן דדוקא בתנאי או במוחלת מדעתה לא הוי ב"ז דודאי האשה י"ל לא ניחא לה בתקנת הכתובה שתיקנו לטובתה בכדי שישא אותה איש זה ואי משום איסור הביאה דכשתהי' קלה בעיניו להוציאה לפעמים יבעול אותה ויהי' בדעתו לגרשה למחר ויהי בני גרושת הלב ס"ל להרמב"ם דאין איסור בזה כמבואר באה"ע סי' ב' בהא דלא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה דאם עושה מדעתה שמודיע לה שמגרשה אחר ימים קבועים דמותר נראה להריב"ן דאף שאין קובע לה זמן קבוע וידוע רק שאומר לה שמסופק באיזה זמן שיגרשנה אם יגרש אותה אחר שנה או אחר שנתיים שמותר דמה לי אם הוא מדעתה על שנה ואח"כ חוזר ואומר לה עוד על שנה או שאומר כן מתחילה וראי' לזה דרב מכריז מאן הוי ליומא וודאי לא ידע כמה יתעכב אם יום או שבוע ואין איסור רק אם בדעתה מוחלט שלא יגרשנה ואינה מרוצה שיהי' באופן שתהי' קלה בעיניו להוציאה וכן אם יודעת שע"פ דין מחויב לה כתובה ואם הבעל יקיים הדין ודאי לא תהי' קלה להוציאה רק שלא סמכה דעתה אם יקיים הבעל כפי הדין וחושבת אולי הבעל לא ירצה לקיים הדין ותהי' קלה להוציאה שלא ע"פ דין ג"כ יש איסור ב"ז תדע דהא אפי' כשנאבד שטר כתובה צריך לכתוב אחרת משום דלא סמכה דעתה. ולפ"ז ל"ק על הריב"ן דבשלמא כשמתנה עמה וע"פ דין פטור מכתובה לא הוי ב"ז והטעם דהא כתבו התוס' בב"מ דף נ"א בד"ה הכא דכל שאין לה כתובה חשיבא כיודעת שבודאי יגרשנה ע"ש ולכך לא הוי ב"ז כיון שנתרצית להיבעל אף שתהיה קלה להוציאה משא"כ בפ' החובל שהב"ד לוקחין בע"כ דידה כתובה שלה ודאי דחשיב ב"ז דאין רצונה להתרצות לו שיהיה באופן שתהיה קלה בעיניו להוציאה ודוקא כשמתרצית בריצוי דידה להיבעל אף שיהי' בדעתו לגרשה מותר ולא הוי בעילת זנות להריב"ן

בא"ד ובהחובל משמע שיכולה למכור ולמחול וכו'. לכאורה קשה לפי הטעם שכתב הח"מ והב"ש באה"ע סי' ס"ו ס"ק ט' הטעם דא"י למחול משום דהוי כמחיל ונקט שטרא א"כ ל"ק כלל קושית התוס' דפ' החובל דכשכבר מכרה השטר יכולה למחול כמ"ש הש"ך בח"מ סי' ס"ו ע"ש. ונראה דהשתא בהס"ד דהתוס' סברי דהטעם דא"י למחול היינו שחכז"ל הטילו עליו חיוב בע"כ דידה למען לא תהי' קלה בעיניו להוציא' וממילא אפי' כבר מכרה א"י למחול ולפי תי' אפשר באמת לומר הטעם שכתב הב"ש אחר שכבר מכרה יכולה למחול

בא"ד וי"ל דהשתא אין נראה לו לחלק. ע' מהרש"א שתמה בדבריהם ותי' בדוחק ולפעד"נ לתרץ דהנה רש"י כתב בד"ה והיא כותבת וקס"ד אפי' מחלה ובתוס' ד"ה ה"מ ר"מ כתבו וז"ל היינו לפי שהתנה עמה עי"ש. ולפ"ז א"ש דמעיקרא הלכו בשיטת רש"י דקס"ד דמתניתין מיירי אפי' מחלה וע"ז הקשו מכתובות דף נ"ז דלר"י א"י למחול רק בכותבת לו התקבלתי והיינו מה שהביאו התוס' למעלה דבסוף ביאה ד"ה אינה מוחלת ופי' רש"י דרק בהתקבלתי יכול למחול. ולא הי' אפשר להתוס'. לתרץ כמ"ש המהרש"א דבס"ד דהכא הי' סובר דמתניתין דהכא מיירי אפילו בהתקבלתי וקתני דגובה דלא מהני מחילה אפילו בכותבת דזה אי אפשר לומר כלל כמו שהוכיחו התוס' מב"ק דיכולה למחול ותי' התוס' שפיר דהתם לפי המסקנא דהכא דקאמר ואב"ע ר"י התם בכתבה התקבלתי וא"כ עכצ"ל בתירוצם דלהס"ד דהכא לר"י אף בע"פ יכולה למחול ור' יהודא אמר בכותבת התקבלתי ואם נאמר לפי הס"ד דלר"י התקבלתי לאו דוקא ואפילו בע"פ א"כ במאי פליגי וכן דייק הש"ס בדף נ"ו ור"י דאמר כותבת לו התקבלתי אבל בע"פ לא ועכצ"ל שהס"ד דהכא הי' סובר כרב דימי דמחלוקת בתחילה וקודם הנשואין דלא נתחייב לה עדיין לא שייך מחילה דאין אדם מוחל דשלב"ל וע"כ רק מטעם סילוק ותנאי ולא מהני לר"מ מטעם דהוי כמתנה עמ"ש בתורה דסילוק ג"כ חשוב מתנה עמש"ב כדמוכח בדף נ"ו דאפי' בסילוק מפירות חשיב ליה מתנה עמש"ב ע"ש ולפ"ז מוכח דר"י ס"ל דאפילו בתחילה דהוי מתנה עמש"ב מהני כתיבת התקבלתי ובסוף סבירא ליה לס"ד דהכא דלכ"ע