בית יעקב על כתובות ס

דלאו משום טירפא הוא. לכן נלפענ"ד דהא דנקט הוא ואשתו ניזונין מהן מיירי בין באשה הצריך לה ובין באשה שא"צ לה ואשה הצריך לה בכלל הוא היא דהא מסרינן לו שפחה לשמשו וכ"ש אשה ולא היה צריך למיתני כלל אשתו וע"כ הא דנקט אשתו מיירי באשה שאין צריך לה כגון במורד עליה או באלמנתו וקמ"ל דג"כ ניזונת וע"כ הוא מטעם שכתב הש"מ דאמדינן דעת הנותן מתנה להיורש שאינו נותן אלא מה שישאר לאחר מותו ומהני לענין שאינו יכול ליתן לאחר אח"כ וגם לענין שאר יורשין אבל מה שצריך לו בחייו הן לישא אשה אח"כ או ליתן לבע"ח שלו לענין זה לא היה דעתו ליתן כלום וכן מבואר במרדכי ובאה"ע סי' ע' סעיף א' עב"ש דמתנה ליורש חשיבא רק כירושה ולפ"ז אף מטלטלין שנתן יכול בע"ח שלו לגבות דבחייו לא הוי אף כיורש דליהוי בו דין מטלטלין דיתמי דלא משתעבדי ולזה פריך שפיר בש"ס ל"ל תקנת אושא לאשמועינן דאמדינן דעת הנותן כמש"ל הא מוכח מהא דשלח רבין זה דאמרינן סתם ניזונת מנכסיו ואמרינן בב"ב דף קל"ט הטעם דבמקום פסידא דאלמנה עשאוהו כיורש והיכא דליכא פסידא חשוב כלוקח ולפ"ז אם יש לה נכסים שירשה מאביה שלא הכניסה לבעל יכול לומר להאלמנה שבאה לגבות הנחתי לך מקום לגבות שתיזון מהם וא"כ אמאי תנן ניזונת מהם סתם הא יש לה זכות בנכסים שתוכל למכור בטובת הנאה אם ימות הבעל וא"כ היה לב"ד למכור מקודם זכות שלה בט"ה ומזה תיזון האלמנה והמותר שלא תספיק למזונותיה ישלם הבעל ומזה מוכיח הש"ס דכל מתנה ליורש לא הוי אלא ליורשו לאחר מותו כמ"ש הש"מ והמרדכי כמש"ל מטעם דאמדינן דעת הנותן כך וא"כ ה"נ דהבעל הוי יורש שלה והנכסים שהכניסה לו הוי כמו נותן מתנה ליורשו דלא הוי רק לירש לאח"מ ואמדינן דעתה שלא הכניסה לו לענין זה שלא ישאר לה שום זכות אף לאח"מ ומה שצריכה בחיי' לשלם להאלמנה לא הקנה לו כלום והיינו דפריך הש"ס גדולה מזו אמרו אף באשה לבעלה שלא חשיבא כנותנת כל נכסים ממש דנשתיירו לה דמי הטובת הנאה ואפ"ה אמרינן דאמדינן דעתה מכ"ש בנותן כל נכסיו דלא חשיב כלוקח מטעם זה וע"ז משני הש"ס דלא מוכח מידי דהתם ליכא דטרח כלומר דהתם חשיבא יותר כנותנת כל נכסיו דהא אף טרחתה מה שהיא עושה נותנת לו ולא הניחה לעצמה כלום לכך אומדנא גדולה היא דלא הכניסה לו רק מה שישאר אחר מותה ומה שצריכה בחיי' לשלם להאלמנה לא הקנה לו כלל כדי שיהיה לה לשלם מה שחייבת להאלמנה אבל הכא איכא דטרח דבאב שנתן לבנו השאיר לעצמו מ"י שיכול לזון את עצמו ואת אשתו במ"י ליכא אומדנא כ"כ דס"ד דליחשבא כלוקח קמ"ל תקנת אושא והש"מ הביא בשם הרא"ה תי' על קושייתו הנ"ל דבסוגיא דשמעתא ס"ל דבעל לוקח הוי רק משום מזונות אלמנה עבדוהו כיורש ולזה מכ"ש שיש לעשות מתנות בנו כיורש ע"ש. אך עדיין קשה דהא אצטריך לאשמועינן דאפילו באשתו שנשא אחר המתנה גובה ממתנות בנו משום אומדנא. ולכן נראה דהמקשה סובר דודאי אשתו הצריכה לו לא אצטריך לאשמועינן דנכלל בכלל הוא דאפי' שפחה לשמשו מסרינן כמבואר בירושלמי הובא בש"מ וע"כ אשתו דנקט היינו אפילו אשתו שאין צריך לה כגון אלמנתו או מורד עליה ואתא לאשמועינן דאלמוהו לשיעבודא דמזונות שתטרוף ממתנות בנו ולזה מקשה דזה נשמע מהא דטורפת מבעל וכמו שפירש הש"מ כנ"ל

בתוס' ד"ה הוא ואשתו ניזונין מהן וכו' דנקט בנו משום דמיירי שיזון אפילו ממטלטלי וכו'. וע' מהרש"א דהקשה דא"כ מאי מקשה הש"ס הוא ואשתו מיבעיא הא אצטריך לאשמועינן דניזונין אפי' ממטלטלין דאלמנתו אין ניזונה רק מקרקע ותי' דבחייו אין לחלק בין מקרקע למטלטלין וכו'. והוא תמוה מאוד חדא דהא כתב לקמן בעצמו דמה שכתבו דלאחרים יש לחלק בין מטלטלי למקרקע מיירי לאחר מיתה. ועוד קשה דאי מיירי בחייו א"כ באחר אמאי אינן ניזונין ממטלטלים ואם נאמר דמקבל מתנה לא גרע מיורש דאינו גובה מטלטלי רק בנו גרע משום אומדנא הדרא קושיא לדוכתי' מאי מקשה הש"ס הא אצטריך לאשמועינן דלענין מטלטלי בבנו דגרע משאר מתנה. וכן מ"ש מהרש"ל בא"ד על מ"ש התוס' מיהו בי"נ משמע דלא טרפי ממתנה הקשה הא מסיק הכא דלית הלכתא כוותי'. וגם הוא תמוה מאוד דהא ספיקא דהתוס' לכאורה הוא אי שייך במתנה התקנה דאינה גובה למזונותי' מנכסים משועבדים כלל ולפי מה דמוקי לה התם לתקנת אושא נגד מטלטלין וע"ז אמרו דלית הלכתא כתקנת אושא בזה ולפ"ז אף דלית הלכתא כתקנת אושא במטלטלין מ"מ הוצרך להאי דיש נוחלין דאינה ניזונת אף ממקרקעי וכן הקשה בספר הפלאה. לכן נ"ל לפרש בכוונת דברי מהרש"א דמ"ש בד"ה הוא ואשתו דמשום מטלטלי לחוד לא אצטריך לאשמועינן התקינו כו' כוונתו דמהרש"א ס"ל דגם הוא נלמד מק"ו מהא דאלמנתו כמו שמסיים אלמא דגוף האומדנא דמתנת בנו לא נחשבת רק כירושה נלמד מק"ו מהא דלא עשו לבעל רק כירושה כעין מש"ל בשם השיטה או מטעם שכתבתי לעיל ולזה כתב שפיר דכיון דמטעם אומדנא אתינן על מתנת בנו להחשיבו כירושה בעלמא ודאי דאין לחלק בין מטלטלי למקרקעי. ומה שמסיים המהרש"א משא"כ כו' אחר כו' פי' דקושית התוס' מאחר והיינו שהקשו דאם נאמר דמזונות טרפא אפי' ממתנות אחר והי' קשה להם דלמה לי' לאשמועינן דבאשתו ניזונת מטעם אומדנא שהוא רק בבנו הא באחר ניזונות מטעם טרפא וע"ז תי' התוס' שפיר דמטעם טרפא אין יכול לטרוף ממטלטלים וקמ"ל דמתנת בנו טרפה ממטלטלים מטעם אומדנא אפי' ממטלטלים. ומה שהקשה המהרש"א על מהרי"א שהביאו התוס' מיני' הא לית הלכתא כתקנת אושא שהוא תמוה כמש"ל נראה כוונתו דמהרש"א סובר כדעת הסמ"ע בח"מ סימן צ"ד דמזונות אשה בחיי בעלה אין להן דין טרפא כלל דהתורה לא חייבה כלל הבעל במזונות אשתו רק כשיש לו שתיזון עמו רק מדרבנן חייבוהו ודרבנן לא מדחה חוב דאורייתא עיי"ש וכתב הפרישה דהא דאצטריך בגיטין לטעם דאין קצובין דמזונות אלמנה דין שטר יש לו משא"כ מזונות אשה בחייו אין לו דין שטר עיי"ש וע"כ הא דכתבו התוספות דאפילו באשתו שאינו צריך לה דלא בכלל הוא היא מ"מ טורפת מטעמ' שכתב השיטה דאלמוהו לשיעבודא דמזונות אפי' בחיי בעל וכיון דאלמוהו לשיעבודא אפי' בחיי הבעל ממילא הדין כמו באלמנה וע"ז מקשה המהרש"א דהא ליתא לתקנת אושא ודמילא בחיי הבעל ליכא שיעבוד נכסים כלל וא"צ להביא ראי' מיש נוחלין ומתרץ המהרש"א דבאמת עיקר פילפולם דהתוספות הוא אליבא דמסקנ' בלאחר מיתה רק שמביאין ראי' מהס"ד דאלמוהו לשיעבודא דמזונות בחייו ואפ"ה לא מצי גביא רק בבנו ולא באחר וממילא דבדין הוא כן לדידן בלאחר מיתה כנ"ל

דף נ' ע"א בתוס' ד"ה הבעל מוציא. ע' מהרש"א שכתב שבב"ק בעי התוס' למימר דהמתניתין דהכותב קודם תקנת אושא וכו'. לכאורה תמוהין דבריו דהתוס' בב"ק שם כתבו וז"ל ומיהו אי לא כתב אלא דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן לא סגי בהכי דאכתי בפירות עצמן ילקח בהם קרקע