בית יעקב על כתובות נח

לך לפי ערך תקנת ה' סלעים לשבוע מעט יותר מסלע ליום ואתן לך משקל זה והמותר הוא משלי ותקנה מהן קרקע דעדיין לא היה תקנת מותר וביום ב' תאמר לו אם תתן לי על מזונות אעשה עוד ואם לא תתן לי אעשה לעצמי ולפעד"נ לתרץ בפשיטות די"ל דהתקנה דמזונות היה רק בספקה דכיון דאין עליה חיוב מע"י רק משקל ה' סלעים והן בד"מ שוה זהב לכל שבוע והמותר הוא שלה קודם תקנת מותר תחת מעה כסף א"כ י"ל דהתקנה ראשונה במ"י היה שמותר ממה שצריכה למזונות מחויבת לעשות לבעלה משקל ה' סלעים שעולה בד"מ זהב ואח"כ אם יהיה מותר יהיה שלה כגון שמעשה ידיה חמשה זהובים בכל שבוע ומזונות הוא זהב בכל שבוע ומשקל ה' סלעים הוא ג"כ זהב ואם מנכה הזהב שצריכה למזונות והזהב שצריכה לעשות לבעלה לא ישאר לה רק שלשה זהובים ואח"כ תיקנו שנגד משקל ה' סלעים דעושה לו מחויב ליתן לה מזונות וממילא נשאר לה לפי חשבון זה ארבעה לכל שבוע ולפ"ז נוכל שפיר לומר דהתקנה היה אף בדספקה אבל בדלא ספקה מקשה התוס' שפיר דיהיה יוכל לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך

בגמרא מאי לפיכך. קשה דלכאורה המ"ל בפשיטות דהא התוס' כתבו בד"ה זימנין דלא מלו דאף דמ"ל א"נ וא"ע מ"מ א"י לומר איני נפדית ואיני נותן פירות שלא תטמע בין הנכרים ומשאר טעמים כמ"ש שם והשתא א"ש לשון לפיכך דבמ"י אין בירור שיטול הבעל שהרי יכולה לומר א"נ וא"ע משא"כ בפירות ע"כ הבעל אוכל פירות דכיון שהוא תחת פרקונה א"י לסלק אכילתו וע"כ הבעל אוכל פירות

בתוס' ד"ה זימנין דלא מלו התם משום דאינה מפקעת לגמרי התקנה שאם אמרה איני ניזונת ואיני עושה ולמחר תעשה ותהי' ניזונת וכו'. אין הכוונה לענ"ד שאם אמרה איני ניזונת ואיני עושה שיכולה לחזור בה הא ודאי ליתא כדמוכח בדף ק"ז בתוס' ד"ה חיישינן שמא אמר לה שאם קיבלה על עצמה כשאמר לה צאי מ"י במזונותיך ששוב א"י לחזור בה אף בדלא ספקה עכשיו ע"ש רק הכוונה דודאי כשאומרת על זמן קצוב א"י לחזור באמצע זמן רק בכלות הזמן שקבעה ומ"מ א"י לומר א"נ וא"ע לעולם שלא לעקור התקנה לגמרי אבל על יום או על זמן קבוע ודאי דיכולה לומר וכו'

בא"ד דהא פירות של כל ימי' תחת פרקונה וכו'. ולפעד"נ ליתן טעם פשוט דהא ודאי בשעת נישואין יכולה להתנות שלא ליתן פירות וכן הבעל יכול להתנות שלא לפדותה כמבואר באה"ע סי' ס"ט סעיף ו', וע"כ דמיירי אחר הנישואין וכיון דהפירות של כל ימי' תחת פרקונה של פ"א כמ"ש התוס' וכיון שכבר הי' לו אחר הנשואין חשש פרקונה פ"א ממילא שוב א"י האשה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות כיון שהי' לה כבר חשש פ"א והחשש זה שוה למכור בממון לפי ע"ה שיש בו ממילא מגיע פירות של כל ימי' משום חשש זה שהי' להבעל אחר נישואין ושוב א"י לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות

דף מ"ח ע"ב בתוס' ד"ה רב אסי אמר אף לתרומה וכו' וקשה לר"י דאפילו עולא דמפרש שטעמא דמשנה ראשונה משום שמא ימזגו לה למשנה אחרונה מודה דטעמא משום סימפון וכו. ולפעד"נ לתרץ וליישב ג"כ דברי הרמב"ם שפסק כמשנה אחרונה וכתב הטעם באחרונה משום שמא ימזגו שתמהו עליו דהא בגמרא מוכח דלמשנה אחרונה לכ"ע משום סימפון דהנה בנדרים דף ע"ג במשנה דבוגרת מששהתה י"ב חודש ר"א אומר הואיל ובעלה חייב במזונותי' יפר ואמר רבה ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דתנן הגיע י"ב חודש אוכלת בתרומה זו משנה ראשונה וכתב הר"ן וז"ל דקס"ד השתא דאי לאו דמשנה ראשונה ס"ל כר"א אע"ג דאיסור תרומה בארוסה ליתא אלא מדרבנן דגזרו אי משום סימפון אי משום שמא ישקה אפ"ה אי לאו במידי דאורייתא קיימא ברשות בעל כר"א לתרומה נמי אע"ג דמדרבנן היא לא אוקמוה ברשותו דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ולהסביר דברי הר"ן נראה דבקדושין דף מ"ה בנתקדשה לדעת אבי' וניסת שלא לדעת אבי' דרב אמר אוכלת בתרומה ור"א אמר אינה אוכלת שמא יבוא אבי' וימחה ונמצאת זרה למפרע ומקשי התוס' וז"ל ואע"ג דלא שייך הכא לא משום סימפון ולא משום שמא תשקה מ"מ לא חילקו חכמים בין ארוסה לארוסה ע"ש (והנה לכאורה קשה דהא בכתובות דף נ"ח אמרינן דנ"מ בין אם אמרינן טעם דמשנה ראשונה משום דשמא ימזגו לטעם משום סימפון ואמרינן דא"כ קיבל ופי' רש"י שהבעל קיבל עליו המומין ע"ש ולפ"ז קשה דמה בכך שמקבל עליו המומין הא לא חילקו בין ארוסה לארוסה וצ"ל דהאי סברת התוס' דלא חילקו הוא רק למשנה אחרונה דאוסרין בהגעת זמן אבל למשנה ראשונה בהגיע הזמן ע"כ לא ס"ל הך סברא דלא חילקו דהא אף כשהגיע הזמן עדיין ארוסה היא) ולפ"ז א"ש דברי הר"ן דהס"ד בנדרים הוא סבר ג"כ כרב אסי בקידושין דלא חילקו בין ארוסה לארוסה אף למשנה ראשונה ולכך אמר דע"כ משנה ראשונה ס"ל כר"א דאמר יפר וכיון דיש לה דין נשואה לענין הפרת נדרים לא שייך לומר דלא חלקו בין ארוסה לארוסה כיון דבהגיע הזמן יש לה דין נשואה ולענין הפרת נדרים חילוק גדול יש ביניהם ואביי פליג התם בנדרים ואמר דע"כ לא קאמר וכו' וס"ל דלמשנה ראשונה לא אמרינן כלל לא חילקו בין ארוסה לארוסה ולכך אף דאין לה דין נשואה לענין הפרת נדרים מ"מ אוכלת בתרומה דרבנן. ולפ"ז א"ש דודאי הסוגיא בדף נ"ח דאמרינן התם בשלמא למ"ד משום שמא תשקה משנה אחרונה משום סימפון הוא רק אליבא דאביי בנדרים שם דאליבא דרבה בנדרים שם יכולין לומר דבין למשנה ראשונה ובין למשנה אחרונה הטעם משום שמא תשקה וטעם מחלוקתו כבר אמר רבא בנדרים דהמשנה ראשונה ס"ל כר"א דהוי כנשואה לענין הפרת נדרים ושוב לא שייך לא חילקו בין ארוסה לארוסה כיון דכבר יש לה דין נשואה לענין הפרת נדרים ומשנה אחרונה ס"ל כרבנן דנדרים שם דיש לה רק דין ארוסה לענין הפרת נדרים ולא חילקו בין ארוסה לארוסה וע"כ הסוגיא בדף נ"ח לא קאי רק לאביי בנדרים שם דס"ל דמשנה ראשונה ג"כ ס"ל כרבנן דיש לה דין ארוסה לענין הפרה ואליבא דרב בקידושין דלא ס"ל כר"א בהא דלא חילקו בין ארוסה לארוסה לכך הוצרך לומר בטעם מחלוקתן בין משום סימפון ובין משום שמא תשקה. ולפ"ז א"ש דברי רש"י הכא די"ל דר"א דס"ל בקידושין דלא חילקו בין ארוסה לארוסה ס"ל ג"כ כרבה בנדרים דטעם מחלוקתן דמשנה ראשונה ס"ל כר"א דיפר ומשנה אחרונה ס"ל כרבנן בנדרים ולשני הטעמים משום שמא תשקה ולכך במסר האב דיש לה דין נשואה לכל ולא שייך שוב לומר לא חילקו בין ארוסה לארוסה במסר דיש לה דין נשואה ממש. ולפ"ז א"ש ג"כ דברי הרמב"ם די"ל דהרמב"ם פסק כרבה בנדרים וכ"ע ס"ל הטעם דשמא תשקה וכמש"ל ואף דאביי דהוא בתרא פליג עלי' דרבה יש לומר כיון דאביי לא אמר רק בלשון דילמא הלכה כרבה וכן כתבו התוספות בכתובות דף ל"ו בד"ה אמר רבה