בית יעקב על כתובות נז

בבת שהיא נערה דהיינו גדולה לאבי'. ונראה דבמתניתין דקתני מציאת בנו ובתו מיירי בבת דומיא דבנו דהיינו יתומה בחיי אבי' דהיינו שניסת כבר פ"א ונתגרשה כעין שכתב הסמ"ע בח"מ סי' ר"ע ע"ש דאין לאבי' עוד רשות בה וא"כ א"ש לר"י דבקטנה ואינה סמוכה דמציאתה לעצמה דליכא איבה דקידושין דאבי' לא יכול לקדשה עוד ולשמואל בנערה דאינה מריצה לאבי' לעצמה. ומ"ש התוס' היינו דוקא בקטן לאו לפרושי דמתניתין אתי רק לדין בעלמא קתני. והנה בדברי רש"י ג"כ תמה המהרש"א דלרש"י דהטעם משום איבה דמזונות א"כ לר' יוחנן מאי רבותא איכא במתניתין דקתני האב זכאי במציאת בתו אי מיירי בסמוכין א"כ גם במציאת בנו שייך לאביו ואי מיירי באין סמוכין גם במציאת בתו לא זכה. ונראה לתרץ דהא דבמתניתין בב"מ מציאת בנו ובתו ומפרש ר' יוחנן בסמוכין בודאי דהיינו בזמן שאביו נותן לו משלו אבל כשאביו אינו נותן לו משלו רק שהבן אוכל ממעשה ידיו ודאי דמציאותיו שלו ולא תיקנו חכז"ל בכה"ג שיהא מציאותיו לאביו מחשש שמא לא יספקו לו מעשה ידיו ולא זיין אבל בבתו אפי' בכה"ג שאוכלת ממ"י כ"ז שלא ראינו שאינו נותן לה בדלא ספקה תלינן שיתן לה בודאי כשלא יספיק מעשה ידי' דבתו זילא בי' מילתא ובודאי זיין לה כשלא יספיק לה מעשה ידי' ולכך תיקנו שיהא מציאתה לאבי' כשיש לה מעשה ידי' המספיקין משום דלפעמים יצטרך אבי' ליתן לה ואם לא יתנו לו מציאתה לא יתן לה מזונות בדלא ספקה ותצטרך לחזור על הפתחים ועוד דאף שנתרצית עם אבי' לאכול ממ"י אוכלת היא משל אבי' דהא מ"י של אבי' והא דאין מציאתה לעצמה באין סמוכה היינו דוקא שראינו לפעמים שלא ספקה במ"י והאב אינו נותן לה וצריכה לחזור על הפתחים אבל כל שספקה במ"י ונתרצית כך עם אבי' מציאתה לאבי' משום דלפעמים לא יהי' ספקה וזה חשוב סמוך לשולחן שאוכלת משלו. ולפ"ז א"ש דמתניתין מיירי באוכלת ממ"י דזה דוקא בבתו נערה לאבי' ולא בבן ולא בבוגרת. ומ"ש התוס' הטעם הא דחשו בנערה הסמוכה ולא בבן הסמוך משום דחשו יותר לתקנת הבנות משום דזילא בהו מילתא וכו' נלפענ"ד דכוונת התוס' הוא רק בנערה חשו ולא בבוגרת דלא כמהרש"א כי כן מצינו בתקנת בנן נוקבין דלא תיקנו חכז"ל רק אחר שתבגר

בא"ד אבל קשה לפרש"י וכו' אין נראה לרשב"א דשייך איבה אף היכא דקא מיתזנא בע"כ כדמוכח לקמן דאלמנה מיתזנא בע"כ ואפ"ה מ"י להיתומים וכו' ע"ש. והנה לכאורה קשה דאמאי לא הביא ראיה מבעל עצמה דהא הבעל ג"כ חייב לה מזונות בע"כ דהא מזונות עיקר ואעפ"כ מציאתה לבעלה ונראה דלא יכול להביא ראיה מאשה לבעלה דאפילו באשה איבה דמציאתה הוא משום דקטטה אבל מיתומים מביא שפיר ראיה א"כ הא קשה אמאי לא מקשה מאלמנה עצמה דמציאתה לאחר מיתת בעלה לעצמה. ונראה לפענ"ד דבאלמנה לא שייך איבה כיון דהיא נותנת להם מ"י אבל מאחין מקשה שפיר לפי הסברא דגם מ"י לעצמה דאמאי מציאתה לעצמה והא איכא איבה כיון דגם מעשה ידיה אינה נותנת להם. ואין להקשות דאמאי לא תיקנו חכז"ל דמ"י לאחין דז"א דבשלמא לגבי דאבי' דמ"י שייך לו מדאורייתא וכיון דמת שאין האחין יורשין אותו הזכות וצריכין חכז"ל לעשות תקנה חדשה ותקנה חדשה לא עשו חכמים בשביל זה אבל במציאתה מקשה שפיר דמציאה הוא לאביה הוא רק משום תקנה ושלאחר מותו אמאי לא יהיה לאחין דתקנה חדא הוא וכיון דבמקום אב קיימי ליתן מזונות היה לו להיות ג"כ מציאתה להיורשין משום איבה דמזונות כמו באב וכמו שהניחו התקנה באלמנה נגד יתומים ועיין בר"פ אלמנה ניזונת מ"ש ליישב שיטת רש"י

בתוס' ד"ה דזכי ליה רחמנא וצ"ע אמאי לא גמרינן קידושין מחופה וכו'. ולפעד"נ ליישב דשאני נשואין שמוציאה עצמה לגמרי מזכות האב משא"כ בקידושין כנלפענ"ד

ברש"י ד"ה לימא בפלוגתא דמ"ד בעלה יורש נדונייתא מן האירוסין וכו'. נראה דודאי אא"ל דס"ל דבארוסה יורשה דהא אין חייב בקבורתה וכמה ברייתות דקתני מתה אינו יורשה רק כוונת רש"י כשכבר הכניסה לו מן האירוסין ומסרה לידו והוא כתב לה תוס' כנגד מה שהכניסה לכך ס"ל כיון דאם מת הוא גובה מה שהוסיף לה כנגד נדונייתא לכך כשמתה היא יורש אותה. והתוס' הקשו מהא דקתני הלכו שלוחי האב וכו' משום דשם תנן בהדיא דאפילו כתובה בבית בעלה אביה יורשה

ע"ב בגמרא וקבורתה תחת כתובתה. הנה בתוס' דף פ' בד"ה או דילמא כתבו דלאו דוקא נקט כתובה ה"ה נ"מ אלא דרגילות הוא טפי וכו'. והוא דחוק קצת דהיה לו לומר סתם קבורתה תחת ירושתה. לכן נלענ"ד דהך ברייתא מתניא קודם תקנת אושא שתיקנו אשה שמוכרת בנ"מ דהבעל מוציא מיד הלקוחות לכך לא תיקנו רק תחת כתובתה של צאן ברזל דבהא אין האשה יכולה לסלק אותן מירושתן מדאמר בב"ק דף פ"ט אם אמרו בנ"מ יאמרו בנכסי צ"ב מש"ה תיקנו קבורתה תחת כתובתה דוקא אבל לא תחת נ"מ כיון שקודם תקנת אושא היא יכולה לסלק אותו מירושתה של נ"מ והברייתא דף פ' מיירי אחר תקנת אושא דגם מנ"מ אינה יכולה לסלק אותו מירושתה ממילא קבורתה אפי' תחת נ"מ

בתוס' ד"ה תיקנו מזונות דלא אמר ר"ל דמ"י עיקר אלא שא"י לומר א"נ וא"ע וכו'. ונראה ליתן טעם לזה דבשלמא אי מזוני עיקר ובודאי נתקן רק לטובתה וכן כשתיקנו אח"כ מ"י לבעל היינו משום איבה דמזונות כמ"ש התוס' בד"ה משום איבה וזהו ג"כ רק טובתה הוא וכיון שאין רצונה במזונותיה ממילא לא שייך איבה דמזונות וא"צ ליתן לו המ"י משא"כ אם נאמר מ"י עיקר ע"כ טעם התקנה הוא כמו הטעם שתיקנו במציאתה ובהעדפה שע"י הדחק והוא משום איבה דקטטה כמ"ש התוס' שם ואח"כ תקנו מזונות תחת מע"י וכשלא יתן לה מזונות ממילא לא תתן לו מ"י ויהיה איבה דקטטה ואיבה דקטטה הוא טובת שניהם והפנ"י כתב הטעם דע"כ הי' התקנה היכא שלא ספקה שמחוייב ליתן לה מזונות דאל"ה מאי תקנה היא שמחויב ליתן מזונות הא אפי' בעבד עברי א"י לומר עשה עמי וא"ז ע"ש ובספר הפלאה כתב דודאי צריך הי' להתקנה והתקנה דמזונות כיון דלא תיקנו רק חמש סלעים משקל לשבוע אם תעשה ה' סלעים ליום אחד יכול לומר החמשה סלעים אני נוטל ואזינך יום זה ובימים אחרים תעשה ותיזון דבעבד עברי ודאי דיכול לומר כן ביום זה עשה לי ואזינך וביום השני עשה וזן לעצמך ע"ש. ולדידי מספקא טובא דבעבד שהשכיר עצמו לשש ודאי דא"י לומר בעת שיהיה מלאכה לעבד עשה ואזינך ויקח כל המ"י לעצמו וכשלא יהיה מלאכה באיזה ימים יאמר לו צא מע"י במזונותיך וימות ברעב ואין שום סברא דודאי כשעושה עמו נתחייב לראות שיהיה לו מזונות כל ימי שהוא שכיר אצלו ומכ"ש אשתו ועוד דבאשתו יכולה לומר אם תעשה ביום א' ה' סלעים כיון שמגיע