בית יעקב על כתובות נו

דף מ"ה ע"ב בתוס' ד"ה על פתח ב"ד. ותי' ר"י בעיר שרובה נכרים בטלה קדושת היקף וכו'. משמע מדבריהם דאפי' שאר נסקלין שוו לעובד ע"ז ולכאורה סתרו דבריהם בסנהדרין דף מ"ב בתוס' ד"ה א"ה שכתבו שא"א למילף שאר נסקלין מע"ז דהוי שני כתובין ועיין בספר הפלאה שתי' בדוחק והניח דבריהם דהכא בצ"ע. ונראה לתרץ דהא בלא"ה קשה דהא הכא משמע דאם השער שעבד בו הוא עיר שרובה נכרים דסוקלין אותה בשער שנידון בו על פתח ב"ד אפילו אם השער שנידון בו הוא עיר שרובה ישראל ולא נתבטל הקדושה ועכצ"ל דברייתא דהכא מיירי שהשער שעבד בו הוא עצמו השער שנידון בו ותני בברייתא זו דאם השער שעבד בו הוא רובה ישראל סוקלין אותה על שער העיר חוץ לעיר וכשהוא רובה נכרים סוקלין אותה תוך העיר על פתח ב"ד וע"ז מקשי התוס' הכא הא ילפינן מפרים הנשרפים דבעינן חוץ לג' מחנות ואף שכתבו התוס' בסנהדרין שם דנערה המאורסה וע"ז גזירת הכתוב הוא שחלוקין משאר הנסקלין היינו לענין פתח ב"ד דהכא כתיב שעריך דהיכי דלא אפשר מוקמינן אשער ב"ד ובשאר הנסקלין כתיב והוציא דמשמע חוץ לב"ד אבל לענין שיהיה חוץ לג' מחנות דיליף שם מקרא אחרינא ילפינן הנך משאר הנסקלין דקרא דבשעריך דהוא שער ב"ד אין סותר הג"ש דילפינן התם דבעינן חוץ לג' מחנות דהא הב"ד יכולין לקבוע מקום חוץ לג' מחנות ולדון שם ולסוקלו שם על פתח ב"ד לקיים קרא דבשעריך דהוא שער ב"ד ומקשי שפיר דהכא קתני בעיר שרובה נכרים היא על פתח ב"ד בתוך העיר ואנן ילפינן דבעינן חוץ למחנה ישראל וע"ז תי' שפיר דברובה נכרים נתבטל הקדושה ואין דומה לפרים הנשרפים ומותר אפי' תוך העיר ולפ"ז לא סתרי מ"ש הכא למ"ש בסנהדרין דבסנהדרין שם אמרו דאי ב"ד קבעי דוכתא חוץ למחנה דצ"ל רחוק מב"ד מדאורייתא דכתיב והוציא ומקשי שפיר דהא הכא תנן בעיר שרובה נכרים דדמי לקבעי דוכתא חוץ למחנה דהא נתבטלה קדושת חומה כמ"ש התוס' בכתובות וקתני דסוקלין על פתח ב"ד מדאורייתא ולא רחוק מב"ד ובסנהדרין מבואר דאפי' קבעי ב"ד דוכתא חוץ למחנה צריך שיהיה רחוק מב"ד מדאורייתא מדכתיב והוציא וע"ז תי' דגזה"כ הוא דהכא כתיב בשעריך בשער ב"ד דוקא ואף דגם הכא בכתובות כתבו שיהיה רחוק מב"ד כי היכי דלא ליתחזי ב"ד רוצחים האי מדרבנן הוא דיש כח בידם לעקור דבר מה"ת אבל מדאורייתא בעינן שער ב"ד דוקא ובשאר נסקלין רחוק מב"ד כנ"ל בדעת התוס'

דף מ"ו ע"ב בגמרא וכ"ת ליליף מבושת ופגם. עיין בתוס' לעיל דף מ' בד"ה דאי בעי הקשו וז"ל תימה דהכא לא קיי"ל בושת ופגם דהוי לאבי' אלא מכח שיכול לקדשה וא"כ היכי בעי למיליף קידושין מבו"פ הא בו"פ גופיה לא קים לן אלא מכח שיכול לקדשה וכו' ע"ש ועוד תמהו מאוד התוס' שמשום דאבי' שייך בגווי' ופי' רש"י שבידו לקדשה והוא תמוה דאכתי לא ידעינן שמקבל הקידושין ונלפע"ד לתרץ דהנה לכאורה קשה דהא בקידושין ד' מ"ו מוקי קרא דואם מאן ימאן בפיתוי לשם אישות דשלא לשם אישות קשה קרא בעי ומסיק דמיירי בפיתוי לשם אישות ולומר שמשלם קנס כמפותה לפי מ"ש התוספות בתירוצם הב' בשם י"מ בד"ה קרא בעי ע"ש וכ"כ הריטב"א בחי' לקידושין וע"ש בריטב"א דע"כ מיירי בנערה ולא בקטנה דלהמסקנא מיירי בפיתה לשם אישות ובעי גט מדאורייתא ומ"מ משלם קנס כיון שפיתה לקדשה בלא דעת אבי' וכן משמע בתוספות ד"ה מפתה בדף ל"ט דאיהו מצי מעכב ע"ש וכיון דע"כ בפיתוי לשם אישות משתעי קרא מכח הוכחה דאל"ה קרא בעי ומשלם קנס כיון שקידשה בלא דעת אביה הרי מוכח בהדיא דרק אביה יכול לקדשה דאי היא יכולה לקדש עצמה לעולם בלא דעת אביה מה"ת ישלם קנס הא דינא קעבדה דכן דינה לקדשה לעצמה והוא תימה רבה ועכצ"ל הא דלא מוכיח הש"ס מקרא זה משום דמבואר בדף מ"ז בתוספות ד"ה דזכיי' לי' רחמנא דחופה ונשואה ודאי ברשות אביה (ולא) היא ע"ש ובקידושין דף י' ליה דביאה נשואין עושה או אירוסין עושה. ולפ"ז לא היה להוכיח מקרא זה דהמ"ל ביאה נשואין עושה. ולפ"ז אפילו אם נאמר דיכולה לקדש עצמה מכל מקום א"י לקדש עצמה בביאה לשם נשואין כיון דאין לה רשות להשיא עצמה בלא דעת אבי' וע"י הביאה נעשית נשואה ולהכי משלם קנס כשפיתה אותה לשם ביאת נשואין ואפילו נתרצה אב אח"כ שתהיה נשואה והיא ממאנת אח"כ או שהאב ממאן משלם קנס כיון שפיתה אותה להנשא בלא דעת אביה מה שאין לה רשות לעשות בלא דעת האב. ולפ"ז מיושב ג"כ קושית התוספות דהנה התוספות בדף מ' בד"ה מסתברא דאביה הוי הקשו וז"ל וא"ת ואמאי לא קאמר מדקא יהיב מפתה וכו' ותירצו דדלמא לא יהיב מפתה וכו' ע"ש והוא דחוק דהא ילפינן ג"ש אונס ממפתה דאיכא בו"פ. ובש"מ תירץ דהקושיא ואימא לדידה הוא משום דחבלות צערא דגופה הוא ע"ש. ולפ"ז י"ל דממפתה לא הוי קשה כלל ואימא לדידה דהא מדעתה עבדה ומה בו"פ יש לה ועיקר החיוב הוא ודאי דשייך לאב משא"כ באונס דחבלות דצערה דגופה אפשר דהוי דידה כמ"ש הש"מ. ולפ"ז א"ש דהא דבעי למיליף הכא קידושין מבו"פ היינו ממפותה דזה הוי ידעינן בפשיטות דאביה אף דלפי הס"ד דהכא דאין אבי' יכול לקדשה וממילא גבי אונס דידה הוי מ"מ במפותה ודאי דציוה רחמנא ליתן לאב דהא ל"ד לחבלות כמש"ל ויליף במה מצינו כמו שזיכה רחמנא ממון דבו"פ לאבי' כמו כן קידושין ומשני שאני בו"פ דאביה שייך בגווי' פי' כיון דהנשואין שייך לאב להשיא או לעכב הנשואין ולכך הממון שחייביה רחמנא מחמת שניסת שלא מדעתיה דידה הוי כו' ואפשר שזהו כוונת רש"י בד"ה שייך בה שכתב לביישה בבושת למסרה לביאת קידושין וכו' שהוא מיותר שהיה לו לפרש סתם שבידו למסרה לקידושין ולפמ"ש א"ש דעיקר הקושיא משום דביאה נשואין עושה ואם תרצה להתקדש בביאה אין בידה למסור עצמה רק להאב והברירה ביד האב שלא להשיאה רק למנוול ולמוכ"ש

דף מ"ז ע"א בגמרא מסתברא דאבי' הוי דאי ס"ד מע"י לאו דאבי' הוי אלא הא דזכי רחמנא לאב למסרה לחופה הא מבטל לה ממ"י. ועיין במהרש"א דהקשה ל"ל קרא לאמה הא מצד הסברא הוא דמ"י לאב. ולפעד"נ דל"ק דמצד הסברא הוא רק דמ"י לאחר שעשתה הוי לאב וממילא יכול למסור אותה לחופה אבל אכתי לא ידעינן דיכול לכופה למ"י להכי אצטריך לאמה דיכול לכופה למ"י דהא באמה ג"כ יכול לכופה

בתוס' ד"ה משום איבה צ"ל לפ"ה דמתניתין דהתם לצדדין קתני. ועיין במהרש"א שהקשה דהא גם לפי' ר"י קשה למ"ד דתניא בסמוך א"כ רישא דבנו ובתו הקטנים לצדדין דבבתו אפי' אינה סמוכה. ויותר קשה לפי' ר"י דמקשה סיפא דקתני בנו ובתו הגדולים לעצמה דלר' יוחנן דמפרש התם קטנים סמוכים גדולים אינן סמוכין קשה סיפא דקתני גדולים לעצמה הא בבת שהיא גדולה דהיינו נערה אפילו אינה סמוכה לאבי' משום איבה דקידושין וכן לשמואל דאמר משום דמריצה מ"מ