בית יעקב על כתובות נה

שצריכין למזונות דהא האב גופי' אינו זוכה למ"י שצריכה למזונותיה הן של עכשיו הן מה שצריכין לשלם בעד המזונות שלותה מקודם מ"מ גם היורשין אינן מחויבין ליתן לה מזונות כ"ז שהיא אינה נותנת להם מעשה ידיה שלה רק משלמת המזונות שלותה בחיי אביה דהא לא תקנו מזונות רק בשביל מעשה ידיה לכך צריכה ליתן להם כל מ"י אפילו ההעדפה כיון שחייבו אותן חכז"ל ליתן לה מזונות אף אם לפעמים לא ספקה המ"י מש"ה צריכה ליתן להם אפילו אם יש לה העדפה וא"י לשלם להמלוה עד אחר שתתבע משא"כ אם נאמר דחכז"ל תקנו מזונות בלא. מ"י כלל מחויבין ליתן לה מזונות אף בזמן שאינן נוטלין המ"י מכח הירושה כגון שמשלמת בעד החובות מה שלותה על מזונות בחיי אב כשלא היתה ניזונת משל אב ופשוט ממתניתין דמיירי בנערה ואפ"ה קתני מעשה ידיה לעצמה ודאי דמיירי באינה ניזונת ולהעדפה דבנערה א"י לירש כמש"ל דמוכח מקרא דלאמה משא"כ לרב דאמר לדינא מעשה ידיה לעצמה ולא חילק משמע דבכל בת מ"י לעצמה אפילו להעדפה דקנה מקשה שפיר מאי טעמא

בתוס' ד"ה מגיד שא"א מוריש בתו"י אבל כו' זבוני מזבין לה הוי קל וחומר ונימא דיו. ולכאורה קשה דמה דיו שייך לומר הא קיי"ל דאינה יוצאת במיתת האב והרי האב יכול למוכרה שתהיה מכירה אפילו לאחר מותו א"כ אפשר שיכול ג"כ להורישה אחר מותה ונראה בכוונתם דאף דלא דרשינן והתנחלתם מ"מ מיסתבר להו להתו' דגוף הבת ודאי דאין מוריש לבניו שאין אדם מוריש רק ממון וכיון דע"כ גופה קנויה לעצמה אחר מיתת האב ובודאי דאין הבנים יורשין שיהיו יכולין למוכרה כיון שאין יורשין גופה וממילא אמרינן דיו דכמו שאין יכולין למוכרה מעשה ידיה ג"כ אין שלהם דהא בחיי האב לא ידעינן שמ"י של אב רק מכח שיכול למוכרה

בתוס' ד"ה חבלות דידה ואמרינן בהחובל הקוצץ יד ע"ע של חבירו וכו'. ולכאורה קשה דה"ל להקשות בפשיטות מבת גופה דהא בהדיא אמרינן שם גבי חובל בת קטנה של אחרים דמודה רב דנותן שבת לאב. לכן נראה דמשם לא היה יכול להקשות דאפשר לומר דלא קאמר רק שבת קטנה ובהא הי' פשיטא להו דמוריש לבנו כיון שאין רק הפסד מ"י וא"א כלל לאוקמי קרא דוהתנחלתם על זה ולכך מקשה מרבנן דאמרי ינתן הכל לעבד ורבו יאכל פירות דיש לאב הנאה אפי' משבת גדולה שהוא בעד ההפסד על מכירת עולם ובזה היה ס"ד דקרא דוהתנחלתם אותו דאין מוריש זה לבנו ותירץ דגם בזה פשיטא שיכול להוריש שם כיון שבא מכח ההפסד מ"י וא"א לאוקמי קרא דוהתנחלתם כלל כשיש הפסד מ"י וע"כ בחבלות קטנות ומקשה שפיר

ע"ב בתוס' ד"ה שפצעה בפני'. בתו"י וריצב"א פי' וכו' ומוקמי הך ברייתא בחבלות גדולות וסברי נמי הך דאא"מ מ"י לאחין עכ"ל לכאורה תמוה דאי סברי דאא"מ מ"י לאחין א"כ למה לאוקמי בחבלות הא צריך קרא למ"י גופיה לכן נראה דהך וסברי נמ' הוא תירוץ אחר דמעיקרא היה רוצה לאוקמי בחבלות גדולות וסברי כרבנן וכקושית התוספ' בד"ה חבלות דידה ותירצו התוס' דשם לא ס"ל לריצב"א ואח"כ כתבו וסברי נמי כלומר ועוד י"ל דסברי כרב לעיל דקרא אתא להורות דמעשה ידיה לעצמה ופליגא אברייתא דר"ח

דף מ"ד ע"א בגמרא לימא פליגי דר"נ. הפנ"י הקשה דהא לקמן דף פ"ט מוכיח הש"ס מהמשנה דהאיבעיא במאי גביא וא"כ אמאי קשה ליה אר"ה טפי ממתניתין ע"ש ולפענ"ד נראה ליישב די"ל דהמקשה דהכא סובר כרפרם הטעם משום דאודויי אודי לי' והיינו שהשטר מזויף הוא כמ"ש רש"י וזהו לא שייך רק בב' שטרי מכר וכיוצא שייך לומר לומר ביטל שני את השטר הראשון שהראשון מזויף משא"כ בשני כתובות שנכתבו שניהם אחר הנשואין וזמן הנשואין ידוע לכל העולם דלא שייך לומר בזה תרי כמאה כמבואר בתוס' ביבמות דף פ"ח בד"ה אתא גברא ע"ש וא"כ מה בכך שהשני ביטל השטר הראשון דל שטרא מהכא ותגבה מזמן הראשון בתנאי ב"ד ולכך יכולה לגבות גם מזמן ראשון ואם תרצה גובה מזמן השני כשיש בו איזה תוס' וא"ש אף לפי הס"ד דר"נ אמר אפי' בדאיכא תוס' אבל מר"ה פריך שפיר דמיירי בב' כתובות א' מן האירוסין וא' מן הנשואין דארוסה ל"ל כתובה כ"א בדכתב לה דשייך שפיר לומר ביטל שני את הראשון שהכתובה הראשונה מן האירוסין מזויף ובתנאי ב"ד לית לה והמקשה דהתם סובר בדף פ"ט כרב אסי הטעם משום מדאחולי אחיל ולטעם זה אין חילוק בין כתובה לשאר שטרות ומקשה שפיר ממתניתין לרב נחמן

ע"ב בתוס' ד"ה המוציא ש"ר על היתומה וכו' ולעיל נמי תנן דגיורת פחותה מג' יש לה קנס וכו' ולפעד"נ לתרץ די"ל דהא דנקט ריב"ח דינו במש"ר ולא בקנס דלא אמר רק במש"ר ולא בקנס והוא מטעם דלאו מיתורא דריש דקרא דונתן לאבי הנערה לא מייתי רק מסברא אמר דבשלמא בקנס דהמעשה בדידה נעשה ולכך הקנס מסברא דידה הוי רק רחמנא זוכה שבח נעורים לאביה וממילא כי ליכא אב דבת הוי משא"כ במש"ר דהוא אחר נשואין והאב לאו מדידה זכי וע"כ רק לאב עצמו זיכה רחמנא וא"כ ביתומה מנין לנו שרחמנא מחייב ליתן מאה סלע ג"כ לאשה ופריך מאם מאן ימאן דמוקי לה בקידושין ד' מ"ו בפיתה לשם אישות לפמש"ל התוס' בד"ה קרא בעי להי"מ שם וע' בריטב"א בחי' לקידושין שם דכשאב מתרצה והיא ממאנת דהו' קידושין למפרע ובעי גט מדאוריי' ומ"מ משלם קנס הואיל וקידשה שלא מדעת אביה ע"ש ובזה ודאי דאביה לאו מדידה זכי דל"מ למ"ד ביאה נשואין עושה הרי כבר יצאה מרשות ואפילו ביאה אירוסין עושה מ"מ האיך יעלה על הדעת שיתחייב לה קנס כיון שנתרצה לקידושין וגם אביה נתרצה ואשתו גמורה היא מה"ת יתחייב לה קנס וע"כ מעיקרא קנסא לאביה זכי רחמנא משום דקידשה בלא שאלת פיו. ואין להקשות אי בפיתה לשם אישות ע"כ לא מיירי ביתומה דא"כ מקודשת גמורה היא רק בבא עליה ואח"כ נתייתמה א"כ לא מקשה הש"ס כלום. וי"ל דפריך הכי דהא דמרבה יתומה לקנס ע"כ מיירי בקטנה דגדולה הא מחלה וכיון דמיירי בקטנה ממילא יכולין לומר דמיירי ביתומה ולא תפסה קידושין. וכיון דהקנס בפיתה לשם אישות ע"כ לאב זכיי' רחמנא וא"כ יתומה מנין היה לה קנס ועיין לעיל בדף ל"ט בתוס' ד"ה אין לי ע"ש דריבוי זה אסמכתא בעלמא הוא והברייתא מסברא אמר' דאית לה קנס וע"ז מקשה מה"ת יתחייב לה קנס דהא בפיתוי לשם אישות ולמש"ר דמי ומינה מוכיח הש"ס דאפי' במקום שרחמנא זכיי' לאב שלא מכח דידה מ"מ ביתומה הוא לעצמה כיון דמחמתה בא הקנס א"כ ה"ה במש"ר ומשני בבא עליה ואחר כך נתייתמה דנתחייב הבועל לאב וכיון דאא"מ זכות בתו לבניו חשיב כאילו ליכא בן ויורשת הבת זכות האב משא"כ כשלא היה בשעת ביאה אב כלל מה"ת יתחייב להבת קנס כיון דקרא לא כתב רק להאב מנין לנו שבמקום דליכא אב שיתחייב גם כן להבת קנס: