בית יעקב על כתובות נ

כדעת הרבה פוסקים דס"ל דמ"ע יש לה קנס כמבואר במ"ל פי"א מהלכות אישות

בא"ד וכ"ת משום דקתני חרשת דומיא דאילונית הא ע"כ אילונית גופה וכו'. ע' מהרש"א שהקשה דה"ל להוכיח מחרשת גופה ע"ש ולפעד"נ דאפילו למאן דס"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה הוא מטעם כיון דלאו מקח טעות הוא לענין קידושין ואשתו היא וממילא חייב לה מנה מתקנתא דרבנן שתקנו לבעולה מנה וכל הפוחת לבעולה מנה ה"ז ב"ז אבל בחרשת דלית לה כתובה כלל מתקנתא דרבנן רק בכתב לה כמבואר באה"ע סי' ס"ז וכיון דנמצאת בעולה ועכצ"ל דנתבטל כתב חיוב שלו דהוי כחיוב בטעות כיון דכתוב בכתובה בתולתא דא דהוה סבר כשהתחייב לה שהיא בתולה ובאמת היא בעולה וכיון דכתב חיוב שלו שהתחייב לה ר' בטל מאין יהי' לה חיוב על מנה דהא חרשת לית לה מתקנתא דרבנן כלל אבל כשטוענין עבורה שהיא מ"ע כתבו התוספות שפיר דלרבנן יש לה כתובה מנה דע"כ אא"ל דמיירי בכתב לה ר' דאז בוודאי חייב לה ר' כמש"ל בסמוך כיון דבחזקת מ"ע ניסת וכתב לה ר' ועכצ"ל דמיירי בפסק לה סתם בשעת נשואין שיהיה לחרשת זו כתובה כאילו היתה פקחת דבשעת נשואין א"צ כתובה דהוי כשטרי פסיקתא כמבואר באה"ע סי' ס"ו ע"ש וכיון דבחזקת מ"ע ניסת והוא התחייב לה כתובה כשאר נשים פקחות ה"ל דבפקחת בהכיר בה שהיא מ"ע מנה וחרשת דהוי כהכיר בה ה"ל ג"כ מנה אבל בעולה שכתב לה מאתים וכתב בתולתא דא דחיוב טעות הוא נגד מאתים גם מנה ל"ל כנ"ל ברור. והנה לרב ששת עכצ"ל אם נאמר דמ"ע אין לה דם וטעין ט"ד שהיא טענה מבוררת ולכך נאמן להפסידה כתובתה אבל בטוען טענת פ"פ א"נ כלל דהא התוס', בד' י' כתבו דא"נ רק כשנאסרה עליו או כשהוא מקח טעות ורב ששת ס"ל דכתובתה מנה ולאו מקח טעות הוא וגם לכהן לא נאסרה עליו דבחזקת מ"ע היא ובודאי א"נ

ע"ב בתוס' ד"ה אי דקא טעין וכו' ושמא ל"ל חזקה דאין אדם טורח כו'. פי' דלמאן דאית ליה נאמן אף שהתוס' כתבו בדף י' בד"ה חזקה דא"נ כי אם כשנאסרה עליו ה"נ נאסרה עליו כיון שטוען פ"פ ע"כ לאו מ"ע היא ולא נשאר ע"כ רק ס' אחד שמא קודם קידושין ונאסרה עליו ומיירי בפקחת בשעת קידושין ונתחרשה או נשתטית דבשוטה בשעת קידושין ודאי דלא נאסרה דהא לא תקנו קידושין בשוטה וחרשת דיש לה קידושין דרבנן מ"מ אפשר דבס' אחד ג"כ מותרת בס' דרבנן רק דמיירי בפקחת ונתחרשה לזה הוכרחו לתרץ דל"ל חזקה דאין אדם טורח והנה מדברי התוס' אלו מוכח דלשיטת רש"י מ"ע אין לה כלל לא דמים ולא פ"פ דאי נימא דרש"י ס"ל להיפך דמ"ע פ"פ ויש לה דם גם לרש"י תקשי ואמאי הקשו דוקא לר"ח אלא ודאי דלרש"י ל"ל כלל ולכך לא הקשו רק לר"ח דמשוה בוגרת למוכת עץ דפתחה נעול ומקשה שפיר

דף ל"ח ע"א בתוס' ד"ה הא נמי מאידך וא"ת סימא את עינו והרגו בדבר אחר תיפוק ליה דפטור מדמי עין אפילו לא הרג דבשעה שסימא את עינו היה רודף וכו'. ולכאורה תמוה דמשמע מדבריהם שהיה קשה להם דלמה לי קרא הא בלא"ה רודף הוא והוא תמוה דהא על רודף ליכא קרא מיותר רק מקרא דלא יהיה אסון שמעינן לה וממילא שמעינן לה דרודף לא גרע מחייבי מיתות שוגגין. ולפ"ז אילו לא הי' כתיב קרא דהוי אמרינן דחייבי מיתות לא פטרי מתשלומין רק בסימא עינו והרגו בה אבל הרגו בדבר אחר אף דמ"מ חייב מיתה מ"מ חייב ג"כ ממון דחיוב מיתה אינו פוטר מתשלומין וממילא דכל ח"מ אינו פוטר מממון א"כ מכ"ש דרודף פטור דהאיך יעלה על הדעת דבמכה ממש וסימא עינו והרגו בדבר אחר חייב ממון וכשרודף לסמא עינו ולהרגו בדבר אחר יפטור מממון ואפשר שכוונת התוספות להקשות על הלשון דאמר והרגו בדבר אחר דה"ל למינקט רבותא יותר דאפילו כשרודף ולא הרגו פטור

ע"ב בתוס' ד"ה יש בגר בקבר וא"ת היכי מ"ל וכו' ובסמוך נמי אמר יש בגר בקבר ופקע אב וכו' ע"ש. ולפעד"נ לתרץ דהנה הא דאמר בדף מ"א במתניתין בעמדה בדין עד שלא בגרה היינו ודאי שאמרו חייב אתה ליתן לו או צא תן לו כדמוכח במרובה בתוספות ד"ה סיפא ואף דמשמע שם דה"ה לענין מוריש לבנו בעינן ג"כ חייב אתה ליתן לו או צא תן לו לפעד"נ דלענין מוריש לבנו ודאי דתליא עיקר בביאת העדים דהא אם באו העדים ואח"כ הודה ודאי דחייב דהא אפי' במודה ואח"כ באו העדים איכא פלוגתא וכן בראה עדים ממשמשין ובאין בב"ק דף ע"ה. והנה בהא דאינו יכול למחול קנס מבואר בירושלמי הטעם משום דהוי דשלב"ל דדילמא מודה ומיפטר ומוכח מדברי התוספות בב"ב דף קמ"ח בד"ה שכ"מ וז"ל דאף לענין ירושה א"י להוריש דבר שלב"ל והא דיורש פירות דקל הוא משום דיורש ג"כ גוף הדקל ע"ש. ולפ"ז י"ל דהטעם בהא דאין אדם מוריש הוא ג"כ מהאי טעמא דא"א מוריש דבר שלב"ל כיון שאינו יורש הגוף וממיל' כשבאו עדים אפילו שלא נגמר הדין עדיין ודאי דמוריש לבנו כיון דלא הוי שוב דבר שלא בא לעולם וכיון דעדיין קודם גמר דין הוא אינו זוכה בהקנס והוא לעצמה משא"כ לקמן גבי אב מיבעיא לי' רק במתה קודם שבאו עדים דא"י להורישה דבמקום שיכולין להוריש אין חילוק אם הוא של אב מחמת שהוא שלו לגמרי או מחמת ירושה וליכא נ"מ ולכך בעי אי פקע אב היינו קודם שבאו עדים כלל דאז פקע אב

דף ל"ט ע"א בתוס' ד"ה צער דמאי וכי לא ידע שיש צער גדול לבתולה בביאה ראשונה. ולפעד"נ לתרץ בפשיטות דהנה בב"ק דף פ"ה מקשה הש"ס צער במקום נזק היכי שיימינן את הצער הלא יש לו לקוצצו בשביל הדמים שנוטל ומשני דאומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין סם לסייף ע"ש וא"כ הכא כיון דמשלם פגם דהיינו נזק מפגם שבירת בתולים וא"א שישבור בתולים שיהיה הפגם של בעולה בלא צער בעילה ראשונה דע"י הכנסת עטרה שנעשתה בעולה נשבר בתולים וכאן לא יכול לחלק בין סם לצער וממילא פטור מלשלם הצער כדמקשה הש"ס בב"ק דף פ"ו ע"ש וא"ל הא דמקשה הש"ס גבי צער פיסוק רגלים א"ה מפותה נמי מאי קושיא הא אדרבה כיון דלפי הס"ד דגם מפותה יש לה צער אפילו באונס א"צ לשלם צער כיון דא"א שיבוא לפגם מה שמשלם בעדו עד שיהי' לה צער זה דז"א דבאמת קושית המקשה הכא הוא וכמ"ש התוס' בד"ה א"ה דהיינו על הא דאמרו לו אינו דומה לנבעלת ברצון ואפשר לומר דזה שאמר ר"ש דאונס אינו משלם צער מפני שסופה להצטער תחת בעלה כלומר כיון שתחת בעלה ג"כ יש לה צער זה א"כ א"א לבוא לה הפגם של בתולה בלי צער זה ואמאי משלם האונס צער כיון שכבר משלם פגם ואמרו לו אינו דומה וע"ז מקשה הש"ס אמאי אינו דומה ושפיר מקשה ר"ש ומשני דמפותה אין לה צער וממילא אפשר שיבוא לה הפגם שתעשה בעולה בלי הצער של אונס ולכך משלם צער אף שמשלם פגם כנ"ל: