בית יעקב על כתובות מט

ודאי דחייב קנס. ולפ"ז י"ל קושית התוס' על רש"י דהמקשן הי' פשיטא ליה דאא"ל דמיירי שנאנסה אחר שמיאנה בהבעל ופטור מטעם כיון שניסת היא בחזקת בעולה חדא דתיקשי ליתני סתם אשה שניסת ונתגרשה ועוד פשיטא כיון דתנן לעיל אלמנה מן הנשואין אפילו לר"מ דס"ל כתובה דאורייתא דנפקא ליה מכמוהר הבתולות אין לה רק מנה ודאי דגם קנס אין לה דקנס וכתובה מחד קרא נפקא א"ו ממאנת דקתני היינו שנאנסה תחת בעלה ויש עדים שעדיין לא נבעלה לבעלה דסד"א כיון שבודאי אם נבעלה לבעלה כשהיא נערה עדיין בחזקת שיהיה לה כתובה מדאורייתא כי נגדו לא אבד חן שלה לכך יש לה ג"כ קנס קמ"ל דמ"מ אין לה קנס כיון שאבדה חן בתולים נגד כל העולם ונגד מי שנאנסה דהא אם הי' נושאה זה שנאנסה או אחד משאר העולם לא ה"ל כתובת בתולה כיון שמן הנשואין הוא ולכך אין לה קנס וממאנת דקתני היינו הראויה למאן כמו שרצה הש"ס לומר כך בסוף הסוגיא רק שמקשה דא"כ ליתני קטנה דעלמא כו' ולפי פי' הנ"ל ל"ק זה לכך ס"ד לפרש הראויה למאן דהיינו כשהיא עדיין קטנה דאחר שתעשה נערה ונאנסה תחת הבעל שוב לא היתה ראויה למאן ול"ק קושית הש"ס לקמן דליתני קטנה כיון דקטנה בעלמא אית לה ומוכיח הש"ס שפיר דקטנה בעלמא אית לה

דף ל"ו ע"א בגמרא והאילונית יש להם קנס ויש להם טענת בתולים. ולכאורה קשה כיון דמיירי באילונית שהכיר בה דבלא"ה מקח טעות הוא וא"כ מאי קמ"ל דיש לה טענת בתולים מה"ת תגרע משאר בע"מ שהכיר בה דודאי יש לה טענת בתולים ועכצ"ל דקמ"ל דכבר היא בשנת בוגרת רק שיש להן דין קטנה עד כ' דאילונית מקטנותה יצאה לבגר וה"א דדוקא לענין דיני קטנה חשובה קטנה אבל לענין שאין רחמה צר ואין לה ט"ב שוה היא לשאר נשים וכל שהיא גדולה שוב אין רחמה צר כשאר נשים ואין לה ט"ב קמ"ל דקטנה היא לכל מילי עד שנעשתה בת כ'. ולפ"ז י"ל קושית התוס' בד"ה אי דקא טעין ט"ד דה"מ לשנויי הא דקא טעין טענת פ"פ וכו' ולפמ"ש ניחא דהא ע"כ מיירי שטען מה שלא היה יכול לטעון בבוגרת אחרת דאי בטוען טענה שיכול לטעון בשאר בוגרת קשה מאי קמ"ל דבאילונית יש טענת בתולים הא בטענה כזו אפילו בשאר נשים יכול לטעון בבוגרת

בגמרא משום דאית ליה למירמי אחריתי. ולכאורה תמוה דמאי ענין שייכות יש לרומיא קמייתא כיון דל"ק כלל ע"ז ועיין בש"מ. ונלפע"ד דגם בהס"ד ע"כ ידע דהטעם בהא דתני הברייתא א"ל טענת בתולים משום דבחזקת מ"ע ניסת רק דקשה ליה מברייתא דלעיל דקתני יש לה ט"ב ורמי אהדדי א"כ בלא רומיא קמא לא היה קשה דהיינו יכולין לתרץ כמ"ש תוספות בד"ה אי דקטעין ט"ב דברייתא דתני יש לה ט"ב מיירי בט"ד רק כיון דאמר דהך ברייתא דקתני יש להן ט"ב שפיר קשיא ליה בשלמא אי אתיא כר"מ שפיר קתני די"ל ט"ב דר"מ ס"ל מ"ע כתובתה מאתים וטען שבעולה היתה ורוצה להפסידה מנה אבל כיון דאמרינן דאתיא כרבנן ורבנן ס"ל מנה א"כ קשה דאי ר"ל שיש לו ט"ב לומר שמ"ע היא בטענת פ"פ להפסידה מנה לא שייך הלשון דיש לה ט"ב כיון דבחזקת מ"ע ניסת אפילו כשמת ולא טען כלום אין לה רק מנה כיון שחזקתה מ"ע היא ולישנא דיש לה ט"ב משמע דבלא טענה אינה מפסדת וא"ל דיש לה ט"ב להפסידה הכל דאימר בעולה היא דז"א דס"ל לר"ש דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ואף דלהתוס' שהקשו דנימא הא ר"מ וכו' מוכח דאף לענין טענת מ"ע שייך לשון דיש לו ט"ב היינו אם נאמר דלא מחזיקינן לה במ"מע רק שאין טוענין טענת מ"ע וכמ"ש מהרש"ל אבל אם נאמר דמחזיקינן לה במ"ע אם מת ולא טעין אין לה רק מנה דהא מה"ט כתבו התוספות דאין לה קנס ודאי דלא שייך לומר דיש לה ט"ב וכך הוי לי' למיתני החרשת כתובתה מנה

בגמרא החרשת והשוטה וכו'. קשה דהמ"ל דאין לו ט"ב מיירי לענין לאוסרה עליו שאינה נאסרת עליו מטעם ס"ס ס' מ"ע וס' קודם באשת כהן ובאשת ישראל דקיבל בה אביה פחותה מג' אפילו בפקחת ג"כ איכא ס"ס ס' מ"ע ס' אונס וברייתא דתני יש לו ט"ב הוא לענין להפסידה כתובתה ובנתקדשה שהיא גדולה ובפקחת ונתחרשה דעל ס' דתחתיו איכא ג"כ ספק רצון וליכא ס"ס גבי דידה כמ"ש התוספות דף ט' בד"ה אי למיתב לה ואפשר כיון דקתני דומיא דאילונית דהט"ב הוא בין לאוסרה ובין להפסידה

בתוס' ד"ה הפרשת ומיהו הביא ר"י ראיה לפי' הקונטרס אם הוגלד פי המכה כו'. לכאורה תימה דשם הטעם משום כ"נ כ"ה דכל מי שנולד הס' ברשותו משא"כ בשוטה דלאו ברשותו עומדת דהא שוטה לא תקנו לה נשואין ולא שייך לומר נסתחפה שדהו ואף אם מיירי בקידש פקחת ונשתטית דשייך לומר נסתחפה שדהו מכל מקום דוחק לומר דמיירי בנשתטית אחר הנשואין דאחר שהיא שוטה לאו שמה נשואה וכ"נ וכ"ה לא אמרינן רק אחר שניסת דקודם שניסת ברשות אביה קיימא וא"כ יצטרך לומר דאין לה ט"ב דקתני היינו בנשתטית אחר נשואין ויש שהות שתבעל אחר שניסת כמבואר בתוס' כתובות דף ע"ה בד"ה רישא כ"נ ע"ש וזה דוחק גדול

בא"ד בחזקת מ"ע ניסת וכו'. לכאורה קשה דהיה להם לומר בפשיטות שהיא בחזקת מ"ע ולטעון עבורה שהיא מ"ע. ונראה שהתוס' כתבו זה ליישב אפילו לרבנן דס"ל מ"ע כתובתה מנה מכל מקום הכא צריך ליתן לה ר' כיון דחרשת אין לה מדינא רק כשכתב לה כמבואר באה"ע סי' ס"ז וכיון שבחזקת מ"ע ניסת והוי כידע שהיא מ"ע ואפ"ה כתב לה ר' הוי כנתרצה ליתן לה ר' אף שתהיה מ"ע. וא"ל על דבריהם הא דאמר בש"ס כגון זה פתח פיך לאלם הוא ולמה לי שטוענין עבורה הא נשאה בחזקת כך. ונראה דאף דלר"ג מ"ע שכיח מ"מ הא לא עדיף מרובא ואין מוציאין ממון מחמת רוב והסברא דבחזקת מ"ע ניסת לא מהני רק אם היא מ"ע צריך ליתן לה ר' אף דבשאר מ"ע כתובתה רק מנה מ"מ צריך ליתן לה ר' דהתחייב עצמו אפילו כשתהיה מ"ע אבל מ"מ קשה דלמה ניתן לה ר' דילמא באמת בעולה היא דהא לא אזלינן בתר שכיח להוציא ממון ולזה הוצרך הש"ס לומר שטוענין עבורה מחמת חזקת הגוף שמ"ע היא וממילא חייב לה ר' כיון דבחזקת מ"ע ניסת ואדעתא דהכי כתב לה ר'

בא"ד ורשב"א הקשה לפי' ר"י דאמאי לא משני וכו'. ולכאורה קשה דע"כ יצטרך לומר דתרווייהו כר"ג דמחזיקינן לה בחזקת מ"ע והא דתני יש לה ט"ב כרבנן דמ"ע ג"כ מנה וא"כ תיקשי אמאי תני דיש לה קנס הא מ"ע אין לה קנס. והרש"ל כתב ליישב זה דלשון ראשון של תוס' ס"ל דבחזקת מ"ע נישאת רק שאין טוענין עבורה שהיא מ"ע ואנן לא מחזיקינן אותה במ"ע ולכך יש לה קנס רק לענין ט"ב טוענין עבורה וע"ש במהרש"א נראה דהיה לו גירסא אחרת בסברת מהרש"ל ולכך הקשה עליו ולפי גרסתו א"ש וי"ל עוד דהתירוץ הראשון של התוספות סובר