בית יעקב על כתובות ה

שהאיספרווא יקחו הסעודה בשביל שר הצבא כמו כן יש לחוש שהאיספרווא יקחו הכלה בשביל שר הצבא משא"כ תבעל לטפסר לא שייך זה דעל כל בתולה שתנשא באיזה זמן הי' הגזירה כמ"ש התוס' בד"ה בתולה ע"ש

דף ד' ע"א בתוס' ד"ה בועל בעילת מצוה ודייק לה מדקתני כל וכו'. ועיין מהרש"א שפי' דדייק לה מהא דקתני כל אותן הימים דמשמע אפילו בעילת מצוה אסור ע"ש. ולכאורה הוא תמוה דהא כתבו התוס' בסמוך וז"ל אבל מהוא ישן בין אנשים דייק שפיר דהוי משום אבילות דאי משום נידות כיון דבעל אשתו ישנה כדאמר רב יוסף וכו' ונ"ל להתוס' זה הא אפי' בלא ר"י דהא אפי' אי בבעל אסור להתייחד מ"מ מוכח שפיר כיון דמכל אותן הימים מוכח דאפילו בעילת מצוה אסור ובבעילת מצוה ליכא דם נידות. וכן הקשה בספר הפלאה. אבל באמת ל"ק כלל דהתוס' מקודם רוצים להוכיח דבועל בעילת מצוה היינו. קודם קבורה דמדחה אפילו אנינות שהיא דאורייתא דא"ל דהבועל ב"מ הוא דוקא לאחר קבורה וקודם קבורה איסור דאנינות חמור בזה מוכיח התוס' מהא דקתני כל אותן הימים דמשמע תיכף אחר קבורה אסור וע"כ הא דקתני בועל בעילת מצוה קודם קבורה דאנינות קילא. ולפ"ז א"ש דהתוס' לא מצי להוכיח דהוא ישן בין האנשים משום אבילות דאי משום נידות מה"ת ליתסר בעילה מצוה דהיה אפשר לומר דבועל בעילת מצוה היינו באמת קודם קבורה דחז"ל התירו הביאה אפילו באנינות מחמת שהתירו הנשואין התירו הביאה קודם קבורה ממילא אסור ביחוד משום דם בתולים

תוס' ד"ה אבל איפכא תימה וכו'. בספר הפלאה הקשה דהוי להו להקשות אהא דאפילו ב"מ אסור אחר קבורה כדקתני וכל אותן הימים ושם במ"ק ע"ב אפי' בעילה מותר דהא הטעם הוא משום פו"ר. ותי' דס"ל דשם ג"כ דוקא קודם קבורה מותר ע"ש. ודבריו תמוהים דהא כאן אפילו קודם קבורה לא התירו רק בפת אפויה ולפענד"נ דודאי א"א כלל דמשום פו"ר מותר מי שאין לו בנים דא"כ כל אחד שאין לו בנים יהיה מותר בתשמיש תוך שבעה. אלא ודאי דרק נשואין התירו למי שאין לו בנים דמ"מ שייך משום פו"ר שיהיה לו אשה מוכנת לפו"ר אחר אבילות רק קושית התוספות הוא דכאן אפי' נשואין לא התירו באבילות דשאר קרובים מדאמר אבל איפכא לא משמע דלאו ביאה לחוד אסור רק דאפי' נשואין אסור וכלל כלל לא. ולזה לא הי' יכול להקשות מרישא דבעינן פת אפויה ומשום הפסד סעודה דברישא י"ל דאצטריך סברא דהפסד סעודה להתיר לו הביאה ולדחות שבעה ימי אבילות עד אחר שבעת ימי המשתה דאפילו נאמר במי שאין לו בנים דמותר לישא בימי אבלו מ"מ ודאי דנוהג ימי אבילות קודם כיון סחל עליו אבילות קודם דדוקא כשחל ימי המשתה קודם דוחה האבילות כמ"ש בד"ה ופורש וכ"כ הרי"ף והרא"ש דבמקום דליכא פסידא נוהג אבילות קודם

בא"ד ומיהו לבעול אסור עד לאחר ל' וכו'. אבל בהא דהוא ישן בין הנשים ודאי דמותר אחר י"ד כיון דכבר בעל הוי כאשתו ישינה עמו דמותר בתשמיש תוך ל' וכ"ה בס' הפלאה וזה פשוט. ועמ"ש ליישב קושית התוס' בד"ה בועל ב"מ וז"ל דלא הו' מצי לאתויי סייעתא לר"י מהא דלא התירו ביאת מצוה אחר קבורה משום די"ל דהביאה ראשונה שאסורה מגזירת שלשים אסור אף ברגל כל שהוא אסור משום גזירת שלשים לא דחינן במועד ע"ש. ליתא דדוקא אבילות שבעה חמורה מאנינות מידי דהוי אנעילת סנדל כמ"ש התוספות שם אבל ביאה שאינה אסורה רק משום אבילות שלשים ודאי דקיל מאנינות וכיון דאפילו באנינות מותר מכ"ש משום אבילות דמותר

ע"ב בתוס' ד"ה ומי שאני תימה דבלאו מילתא דר"י הוי מצי למיפרך וכו'. וי"ל דבלאו דר"י הוי אפי' דמתניתין דהוא ישן הוא משום נידות דדם בתולים כמ"ש התוס' בד"ה בועל ב"מ וקאי רק אמתה אמה של כלה דאסורה כל ימים משום נידות דהא אסורה בטבילה משום אבילות דאסורה ברחיצה ואביו של חתן דנקט קאי אשארא ולא אהוא ישן והטעם דבנידות החמירו יותר לאו משום דבנידה קילא ליה דא"כ בשבעה ימים אחרונים דאיכא נמי משום אבילות דחמירא לי' תשתרי רק הטעם דבנידה שעיקרו מדאורייתא ואיסור כרת החמירו אף ביחוד משא"כ באבילות דעיקרו מדרבנן לא החמירו ביחוד אבל על ר"י דס"ל דבנידה בעל אשתו ישנה עמו מקשה שפיר ברייתות אהדדי דליכא למימר דמשום נידות הוא ישן דהא ר"י ס"ל דבבעל אשתו ישנה עמו והכא בבעל עסקינן. אמנם זהו רק לשיטת רש"י דס"ל דבתוך שבעה אפילו כלה אסורה ברחיצה אפשר לומר כנ"ל שבלאו ר"י ה"א דאסורה משום נידות ומשום איסור טבילה. אבל לשיטת הרא"ש דכלה מותר בקישוט אפי' תוך שבעה וקישוט שוה לרחיצה כמבואר ביו"ד סי' שפ"א א"א לומר כנ"ל. ואפשר דברחיצת כל גופה לא שייך לא תתגנה. ואין להקשות דהאיך אפשר לומר משום נידות דהא קתני שם וכן מי שפירסה אשתו נידה. י"ל דה"ק דאפי' היא אשתו זמן רב צריך שמירה

בתוס' ד"ה עד שיסתום הגולל דלא מרבינן מעל פני השדה וכו'. עיין בתוי"ט פ' ט"ו דאהלות משנה ט' אי הגולל ודופק מטמאין אפילו כשפירשו מן המת ולרש"י מטמא אפי' פי' מן המת ולהרמב"ם אינו מטמא רק כשהוא על המת ע"ש. ולהרמב"ם הא שכתבו התוס' דמיירי כשפי' היינו שפי' הגולל עם המת מן הקרקע ומונח על האדמה שלא נקבר עדיין. אך קשה הלשון שהיה להם לומר קודם שנקבר בקרקע. ע"כ נראה דדעת התוס' כרש"י דאפילו פירשו מן המת מטמא כיון שהיה פ"א על המת. אך לכאורה קשה מהברייתא שהביאו התוס' בסמוך דקתני נוטל אחת מהן המאהיל ע"ג הב' טהור מפני שיש לטומאה דרך שיצא הא אפי' אינו מונח על המת כלל מטמא דז"א די"ל דגזה"כ הוא דהגולל אינו מטמא רק כשהוא גולל שלם שיכול לכסות בו כל הטומאה אבל חתיכת גולל אינו מטמא דדוקא אבר מן המת מטמא ולא אבר מן הגולל. וגם א"ל על הרמב"ם דס"ל דגולל אינו מטמא רק כשהוא על המת א"כ ל"ל לרבויי טומאת גולל הא בלא"ה מטמא משום קבר סתום דמטמא כל סביביו כמבואר באהלות פ"ז דבשלמא לפי' התוס' אף להס"ד של התוס' דאפי' כשהוא קבר בקרקע מטמא לא תקשי הא בלא"ה קבר סתום מטמא כל סביביו דבקרקע עולם לא שייך דמטמא כל סביביו דאטו המת הקבור בקרקע מטמא הקרקע של כל העולם בשביל סביביו של הקבר וא"כ י"ל דמשכחת לה בגולל שהוא רחב ממקום המת. אבל על הרמב"ם קשה. וי"ל דנ"מ ביש לו נקב מהצד פותח טפח דאינו מטמא משום קבר סתום ומ"מ מטמא משום גולל כיון שהוא גולל שלם שמכסה כל הטומאה דכל שהגולל מכסה אף שיש מהצד איזה פתח מטמא דהא דקתני בתוספתא ניטל אחד מהן טהור מפני שיש לטומאה דרך שיצא היינו שאין הגולל מכסה כלל וכמש"ל דאי נימא דבכ"מ שיש חור רחב טפח שיש לטומאה מקום לצאת אינו מטמא משום גולל א"כ ה"ל להברייתא לומר סתם כל שיש פותח טפח בארון שיש מקום לטומאה לצאת אינו מטמא משום גולל אלא ודאי כמ"ש דאפילו כשיש חסרון בגולל מן הצד שיעור