בית יעקב על כתובות ד

מ"מ מהני כמסירה להיותה חשובה כיוצאה מרשות האב לדון בחנק כי כשמוסרה לבעלה מוסרה ג"כ לביאה שהיא כנשואה אפילו לפסולות וזהו דלא כדעת הח"מ וב"ש באה"ע ושם יבואר אי"ה

ע"ב בתוס' ד"ה מת הוא דאינו גט דאין גט לאחר מיתה וכו' דהשתא לא אסיק אדעתא דבמת איכא למימר וכו'. עיין במהרש"א שהקשה דאפי' אסיק אדעתא הא מ"מ ליכא טעות דהא מ"מ בטל מטעם אין גט לאחר מיתה. ולפענ"ד נראה בכוונת התוס' דהנה בס"פ מי שאחזו כתב הר"ן דאף דתני ליה דין דאין גט לאחר מיתה בהדיא מ"מ קמ"ל בהא דאם לא באתי בתנאי דאף שלא תלה במיתה סד"א דמעכשיו קאמר. ובגליון האלפסי שם הקשה דא"כ מאי מקשה בש"ס הא תני ליה רישא הא אצטריך למיתני מטעם שכתב הר"ן. וכבר כתבתי בספרי ת"ג דלק"מ דהא לפי הס"ד בתנאי דאם לא באתי ומת בלא"ה בטל מטעם אונס דהא יש אונס בגיטין וע"כ הא דאצטריך לאשמיעינן הוא משום דנ"מ בזה גיטך אם מתי כמ"ש רש"י בד"ה היא גופא ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר הא תני ליה רישא דכיון דבלא תנאי נקט בהדיא א"כ בתנאי הדרא קושיא לדוכתיה ליתני חלה וכ"ש מת דבטל מחמת טענת אונס. ולפ"ז א"ש מ"ש התוספות דהשתא לא אסיק אדעתא דמת ניחא ליה דאי אסיק אדעתא ליכא הוכחה כלל מהא דלא תני חלה דאי הוי תני חלה ה"א דבמיתה הוי גט דלא הוי גט לאחר מיתה מטעם שכתב הר"ן ומשום אונס לא בטל גיטא דהא אונס מיתה לא מבטל הגט. אך הא קשה דמאי מקשה הש"ס הא תני ליה רישא דלמא קמ"ל דאפילו בתנאי אינו גט. ואי תקשה דבתנאי בלא"ה הגט בטל מטעם אונס לפי הס"ד דיש אונס בגיטין הא דנ"מ כגון שיש ממקום שהוא למקום התנאי מהלך שלשים יום ופשע ולא הלך עד ב' וג' ימים קודם כלות יב"ח דאף אי לא מת שוב לא היה יכול לבוא ממקום שהיה בו למקום התנאי והרי מבטל התנאי ברצון ובכה"ג מטעם טענת אונס הוי גט כיון שבלא מיתה נתבטל התנאי ברצון וקמ"ל מתניתין דבכל גווני לא הוי גט ובתנאי שייך ג"כ דאין גט לאחר מיתה. ומזה מוכח לפענ"ד דאפילו בכה"ג כל שלבסוף נתבטל התנאי גם מחמת אונס אמרינן להיפך דמה בכך שפשע בביטול התנאי הא אפילו לא פשע היה נתקיים התנאי רק מחמת האונס והתנאי שלו היה אם יקיים התנאי שלא מחמת אונס ועוד דאפשר שהיה בא בקפיצה כעין שאמרו ביבמות ד' קט"ז ומכ"ש למאן דס"ל דאמרינן אגלאי מילתא למפרע עמ"ל פ"ז מהלכות גירושין

תוס' בד"ה ודלמא לעולם. עיין מהרש"א. ואפילו לפי תירוץ מהרש"א קשה דל"ל הא שכתבו ואין גט לאחר מיתה גרידא וכו' הא אפילו אי ליכא הוכחה דיש אונס מ"מ קשה מנ"ל לרבא דאין אונס בגיטין ונראה דהיה קשה להו ב' קושיות א' מ"ש מהרש"א ועוד מה שייך לומר דקמ"ל דאין גט לאחר מיתה כיון דבהך דינא דתני אין נ"מ דהנה בלא"ה מטעם אונס בטל רק דנ"מ הוא בגט בלא תנאי כמ"ש רש"י וא"כ קשה ה"ל למיתני בהדי' הך דינא דהאומר הרי זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ולכך כתבו דנקט בהך גוונא לאשמועינן תרווייהו

רש"י בד"ה זמנו של שטר לא לחנם נכתב זמנו של שטר וכו', פי' אף דע"כ צריך לכתוב זמן בגט כמו שהקשה מהרש"א רק כיון דאין הגט חל עד כלות יב"ח אפילו אם יתקיים התנאי דהא לא אמר מעכשיו א"כ ה"ל לכתוב בגט זמן התחלת הגט. אך קשה דהא היה צריך לכתוב זמן התחלת התנאי בגט דאם נתן לה הגט בניסן תק"פ ויכתוב בגט התנאי ולא יבוא עד ניסן תקפ"א ה"ז גט ואם לא יכתוב זמן התחלת התנאי בגט רק סתם אם לא אבוא עד ניסן תקפ"א יהיה גט יש לחוש שיבוא בתשרי ותאמר האשה שהתחלת התנאי ונתינת הגט היה אחר תשרי ואחר תשרי עד ניסן לא בא. אמנם נראה דלק"מ דהא מבואר בגיטין דף ע"ב דהך דאם לא באתי מיירי בתנאי בע"פ ולפ"ז בודאי דלא היה צריך לכתוב זמן בגט כלל דהא אם לא יהיו עדים על התנאי יכולה להכחיש התנאי לגמרי ואם יהיו עדים על התנאי ממילא יזכרו אף הזמן. ובזה י"ל מה שתמה הב"ש באה"ע סימן קמ"ד על הרמ"ה שהביא הטור בח"מ סי' רנ"ח דלא אמר ר"י זמנו של שטר מוכיח עליו רק לאחר מיתה שהמיתה מברר הזמן אבל לאחר ל' לא אמר שלא היה יכול לכתוב לאחר ל' לבד דלא היינו יודעים מאימת מתחיל הזמן לאחר ל'. והקשה הב"ש דהא בגיטין דף ע"ב מוכח דאפילו בקוצב זמן סבר ר"י זמנו של שטר מוכיח ע"ש. ולפי הנ"ל א"ש דבגיטין מיירי בתנאי בע"פ ודאי דלא היה צריך לכתוב הזמן משום התנאי דהא יצטרך עדים על התנאי וידעו הכל וכעין זה כתבו הפוסקים בסוגיא דנכתב ביום ואי משום דצריך לכתוב זמן הגט ה"ל לכתוב הזמן המאוחר דהא בלא"ה אין גט חל עד כלות הזמן ובמאוחר ג"כ אין הגט חל עד הזמן הנכתב בגט כמבואר בתוס' גיטין י"ז ע"ש

דף ג' ע"א בתוס' ד"ה אשה ניסת בכל יום ונ"ל דמשום ברכה לא היה קובעים יום וכו' לכאורה קשה דהא בד' וה' אמר מאי איכא בין ברכה לשקדו וקאמר אדם בטל וא"כ מ"ש היכא דנעקר טעם דשקדו כגון היכא דטריח ליה א"צ לישא בד' ולבעול בה' משום ברכה דדגים ומ"ש באלמנה באדם בטל דנתבטל דין שקדו ואפ"ה לא נתבטל התקנה משום ברכה ואפשר לחלק דבשלמא באלמנה נקבע יום ה' שלא להקדים וגם לא לאחר משום שקדו ולכך תקנו הכניסה ביום ה' משום שקדו שתבעל בו' משום ברכה ולכך אף באדם בטל דנתבטל דין שקדו מ"מ נשאר יום הקבוע ולא עקרוהו וצריכה להנשא בה' כיון שלא נתבטל טעמא דברכה אבל בבתולה דתקנת שקדו אין לה יום קבוע דאחר יום ג' מותרת בכל יום משום שקדו וכיון שלא היה שום יום קבוע משום שקדו ולכך כשנתבטל שקדו כגון דטריח ליה לא קבעו יום משום ברכה. ואין להקשות דהא יום ד' היה קבוע משום אקרורי דעתי' דזה אינו די"ל דבאותו מקום שאין ב"ד יושבין בכל יום לא היה לעולם התקנה משום אקרורי דעתא דודאי אילו היה נתפשט תקנת עזרא בכל ישראל לא היה רשות לשום אדם לבטלה

ע"ב בתוס' ד"ה ובשני לא יכנוס ונראה לר"י דמילתא באפי נפשי' הוא וכו'. לכאורה נראה דלר"י בהא דנהגו לכנוס בג' דה"ה בב' מותר וא"כ קשה מאי מקשה הש"ס בג' מיהו לכנוס הא אין חילוק בין ג' לב'. ולכן נראה דהיה קשה לר"י אפירוש ריצב"א שפי' דהך ואם מחמת אונס היינו שיש סכנה אף ביום הג' א"כ מאי מקשה הש"ס בג' מיהו לכנוס הא הסיפא קאי ארישא לפי דעת המקשה דהיינו שיש סכנה בד' ויש אונס גם בג' לזה פי' הר"י דאפי' לדעת המקשה בשני לא יכנוס מלתא באפי נפשיה הוא ולא היה יכול להקשות מרישא אסיפא כיון דברישא לא קתני בהדיא דאסור בב' דאף דמסברא כל שאפשר בג' אסור בב' מ"מ ניחא ליה יותר למיפרך מהתם נהגו דפריך מנהגו דתני בהדיא ולא מרישא ומסברא וממילא ל"ק דליפרוך מרישא לסיפא

בתוס' ד"ה איספרווא אין לתמוה וכו'. לכאורה קשה דהא ברישא ליכא סכנה כלל בג' משא"כ הכא דאיכא בג' אונס דאיספרווא. ולכן נראה דס"ל להתוס' דכמו דיש לחוש