בית יעקב על כתובות מו

הקל דהא בכאן ליכא מלקות כלל כיון דניתן להצילו בנפשו פוטר אותו ממלקות וממון אינו פוטר מטעם דמיתה לזה וממון לזה. ולפ"ז לא הי' יכול רב ששת ברי' דר"א להוכיח דינא דממונא משלם לכך הביא התוס' המסקנא דפרק בן סורר דעיקר הטעם דהא דניתן להצילו בנפשו אינו פוטר מממון משום דמיירי שהיה יכול להציל בא' מאבריו והוי כמיתה ותשלומין לאחד משום דברודף הי' חייב מיתה לכל אדם כמ"ש התוס' לעיל דף ל"א ד"ה ר"א בזר שאכל תרומה משלו כו' וממילא בכה"ג גם ממלקות פטור כיון דהוי מלקות ומיתה לא' וע"כ מיירי ביכול להציל באחד מאבריו דליכא ניתן להצילה בנפשו כלל וממילא איכא מלקות ואפ"ה משלם דמי ולדות מוכיח שפיר דממונא משלם

ע"ב בגמרא א"ר כו' וטבחו או מכרו. והקשה בספר הפלאה דלמה הקדים דברי רבא לתנאי ועוד דל"ל לרבא לדרוש דרשה אחריתא דהא בוודאי לא יחלוק על תנאי דדרשי או ותחת. ונלפענ"ד לתרץ דהנה במעילה דף כ"א מבואר דבמעילה כיון דיש שליחות לד"ע אפילו חש"ו דלאו בני שליחות נינהו חייב ע"ש ע"כ גם בטביחה הדין כן אפי' שחט ע"י אחר שאינו בר שליחות חייב דהא חשיב מעילה וטביחה ב' כתובים הבאין כאחד ואם לא הי' הדין בזה כמו בזה לא הוי ב' כתובין ואילו לא הי' כתוב רק או ולא תחת היינו לומדין רק שליח שהוא בר שליחות דממעילה ושליחות יד ליכא למילף כמ"ש התוס' שם במעילה כיון שהוא מצד שינוי רשות ע"ש משא"כ בטביחה בעינן קרא מיותר לכך דריש רבא מהיקשא דטבחו ומכרו לרבות אפילו ע"י שליח שאינו בר שליחות והיינו כיון דכבר נלמד מאו ותחת שליחות ע"כ דרשה דטבחו ומכרו לרבות אף למי דאינו בר שליחות ואפי' לפמ"ש התוס' בב"ק ד' ע"ט ד"ה נתנו דטבחו או מכרו אינו מיותר י"ל להיפך כיון דאו ותחת מיותר ע"כ הוא לרבות מי שאינו בר שליחות דע"י מי שהוא בר שליחות לא צריך יתורא דמוטבחו או מכרו נלמד לזה הקדים דברי רבא כיון דמכח דברי רבא דהני ריבוי או ותחת היינו אפי' למי שאינו בר שליחות ומשום דמשני בטובח ע"י אחר סתם משמע אפילו למי שאינו בר שליחות הוצרך לרבא דרשות שדרשו הני תנאים דהיינו או ותחת

דף ל"ד ע"א בגמ' שבת שחיטה ראויה היא. ע' בהפלאה שהקשה לרמב"ם בפי' המשניות בחולין דף י"ד שכתב דבתחילת שחיטה הוי מומר לכל התורה כולה א"כ מאי מקשה הש"ס שבת שחיטה ראויה היא תיפוק ליה דשחיטת מומר היא ואף לר"ן בחולין שסותר את זה מטעם דקיי"ל מקלקל בחבורה הוא ומקלקל בחבורה פטור הא אנן אליבא דר"ש קיימינן ור"ש סובר דמקלקל בחבורה חייב. ונ"ל דהנה הש"ך ביו"ד סי' כ' ס"ק ט"ז כתב בשם הב"ח דמומר להכעיס ששחט אין שחיטתו אסורה רק מדרבנן ול"ד לעכו"ם שאינו בר טביחה כלל. והש"ך סתר את זה וכתב דמבואר בסימן קנ"ח דמומר להכעיס הוי אפיקורוס ואפיקורוס דמי לעכו"ם ממש לענין הורדה לבור כמבואר לקמן סי' קנ"ח. ולענין הורדה מבואר בע"ז דף כ"ו דדוקא אפיקורסין והמינין מורידין ואמרינן התם סמי מכאן מומר ע"ש ומשמע אפילו מומר לתיאבון לכל התורה אין מורידין וכן ביו"ד סי' קנ"ד לא חשיב רק עכו"ם ועובר עבירה להכעיס ובכ"מ דחשיב מומר לעכו"ם חשיב ג"כ מומר לחלל שבתות מוכח מזה דמומר לחלל לתיאבון דהוי מומר לכל התורה מ"מ לענין הורדה לא מורידין וכיון דשוחט בשבת לא חשוב מין רק מומר לתיאבון ומומר לתיאבון גם הש"ך מודה לב"ח דחשיב בר זביחה מדאוריי' ואינו אסור שחיטתו רק מדרבנן וכיון דמדאורייתא שחיטה ראויה הוי כמו מעשה שבת

בתוס' ד"ה מאי טעמא דרבנן לא בעי למימר דלא דרשי או ותחת כו'. הא דלא מקשי התוס' לעיל גבי קושיא קמייתא מ"ט דרבנן דפטרו רבנן נלפענ"ד דלעיל המקשה לא אסיק אדעתיה סברא דשחיטה שאינה ראויה ולכך אא"ל דפליגי באו ותחת דא"כ ליפלגו בסתם בשחט בחול ע"י אחר באו ותחת מה רבותא דשבת ועכו"ם אבל השתא דאסיק בשחיטה שאינה ראויה הקשו שפיר דנימא דפליגי באו ותחת ונקט שבת ועכו"ם לרבותא דר"מ דמחייב בשחיטה שאינה ראויה

בגמ' כגון שמסרו לשומר והזיק בבית שומר. בספר הפלאה הקשה שה"ל לשנויי על הקושיא שמקשה על השוחט לע"ז כיון ששחט ביה פורתא אסרה דמיירי שנגנבו בבית השומר דע"י ששחט בי' פורתא לא חשיב שינוי א"כ גורם היזק בגמר טביחה להשומר. ולפענ"ד לק"מ דע"כ לא כתבו התוס' דלא חשיב שינוי בפורתא קמא רק בשחיטה כשירה דלא אסרה בפורתא קמא דיכול להחזירה לבעלים לגמור שחיטה ולהכשירה אבל בשחיטה שאסרה בזה ה"ל שינוי כמ"ש בגיטין דף י"ב דאי היזק שא"נ שמיה היזק דהוי שינוי כשנאסר ע"ש. והכא כששחט חצי וושט ואסרה בכך כיון ששחטה לע"ז והיזק ניכר הוא דניכר הוא לכ"ע ושינוי שאינו חוזר הוא וחשיב שינוי. וא"ל כיון דשחיטה כשירה לא הוי שינוי א"כ נהי ששחט לע"ז ג"כ לא הוי שינוי דהא אינו ניכר אם שחט לע"ז ז"א דהנה מבואר ברמב"ן בדיני דגרמי שלו דהיכי דנעשית נבילה בשחיטה דהוי היזק ניכר והכא גם כן נעשית נבילה משא"כ בשור הנסקל שמקודם השחיטה ג"כ הוי אסור בהנאה ולא אסרה בשחיטה זו דבלא"ה היתה אסורה לא חשיב שינוי כששחט פורתא נגד חזרת השומר לבעלים

ע"ב בתוס' ד"ה אבל שבת תימה דעיקר קלב"מ ברציחה כתיב. ונלפע"ד ליישב דברציחה גופא י"ל דמטעם ניתן להצלה פטור ורודף ג"כ לא בעי התראה והא דחילק רחמנא בין יהי' אסון ובין לא יהיה אסון הוא כמ"ש בש"מ דף ל"ה בד"ה לא דין אסון דלא יהיה אסון היינו שלא נתכוין כלל למיתה שלא יהיה רודף ואם יהיה אסון היינו שנתכוין ע"ש א"נ החילוק הוא דאם לא יהי' אסון אף שהוא רודף שנתכוין לחבירו מ"מ חייב משום דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה דמיתה לנרדף ותשלומין לבעל הוולדות וקרא דלא יהיה אסון כתבו התוס' בד"ה מי איכא למ"ד דאיירי בנתכוין לאשה ולכך פטור כיון שנתחייב מיתה לאשה והולדות הן בגוף חשיב מיתה ותשלומין לאחד כמ"ש התוס' בד' ל"א בד"ה ר"א לתירוץ ר"י שם ע"ש

בא"ד אבל קשה למאי דפרישית דרבה אליבא דר"מ קאמר א"כ היכי קאמר אבל שבת דבעי התראה אימא כו' והא עיקר מילתא דר"מ גבי שבת תניא לעיל כו'. ולפענ"ד נ"ל ויתיישב בזה ג"כ מה שהקשה הש"מ על מ"ש התוס' דרבה אליבא דר"מ קאמר הא אין דרך אמוראים לקבוע מימרא שלא אליבא דהלכתא ע"ש לכן נראה דרבה אליבא דכ"ע אמר למילתי' דקשה לכאורה על הא דאמר רבה חידוש הוא שחידשה תורה בקנס היכן מצינו חידוש זה בתורה ועכצ"ל דמדברי רבה הוא כיון דקנס מצד עצמו חידוש הוא ולא ילפינן לא ממון מקנס ולא קנס מממון וכיון דהא דמיתה פוטר ממון מקרא דלא יהיה אסון נלמד דכתיב גבי ממון וקנס מממון לא ילפינן דחידוש הוא וכמו דלא ילפינן ממון מקנס כמו כן לא ילפינן קנס מממון לפטור תדע דהא באמת אצטריך קרא דכל חרם כמבואר שם לרבות קנס כדלקמן