בית יעקב על כתובות מה

ותי' דחס רחמנא אממונא של נחבל. ונראה דזה שייך בנחבל בע"כ משא"כ הכא במפותה די"ל דודאי מילקי לקי ולא שייך הכא לומר דחס רחמנא כיון דמדעתה רוצה מחמת הנאת בעילה רק דאין מחילתה מהני משום דבר שלא בעולם והאיך שייך לחוס על מי שעושה ברצונו

בתוס' ד"ה שכן יש בהן צד חמור ור"ת פי' כו' וס"ל בפ"ק דמכות דיליף ממוציא ש"ר ועדים זוממים דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו כו'. מוכח מדבריהם אלו דעדים זוממים שמעידים על מוציא ש"ר דלוקין ומשלמין ממון דהא פריך שם ג"כ על הילפותא ממוציא ש"ר ועדים זוממים מה להנך שכן יש בהן צד חמור. ולפי' ר"ת צ"ל שם ששייך ג"כ בע"ז הפירכא דלוקה ומשלם דהיינו כשמעידין על אחד שהוציה ש"ר דחייב שניהם מכח כאשר זמם וכ"כ הפ"י. אבל כך דהא בסנהדרין דף ט' בהביא הבעל עדים והזימום לעידי האב דנהרגין ומשלמין ממון אמרינן הטעם משום דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה משמע דבלא זה פטורין אף שרצו לחייב שניהם וכ"נ דכוונת התוס' הוא ג"כ הכי דמשכחת דלוקה ומשלם בכה"ג שהמלקות לזה ותשלומין לזה ור"ת אזיל לשיטתו דס"ל דלא מחייב במיתה לזה ותשלומין לזה רק בעדים זוממין. ולפ"ז לא משכחת לה בשום דבר דלוקה ומשלם רק במוציא ש"ר וע"ז. ופריך הש"ס שפיר במכות שם שכן יש בהם צד חמור וזהו כוונת התוס' כאן. ומ"ש התוס' בד"ה שלא השם דלא מיסתבר שלא יהיו חייבין ממון ומלקות בכה"ג דכוונתם דווקא לר"מ דס"ל בכל התורה לוקה ומשלם לא מיסתבר לפוטרו לר"מ בכה"ג כנ"ל ברור

ע"ב בגמרא ר"י אפילו תימא אחותו נערה וכו'. וצ"ל דר"י דמוקי מתניתין דמכות בהתרו בי' מיירי בשיטה דאלת"ה קשה דהא בושת ופגם חובל הוא כמ"ש התוס' לעיל בד"ה אלמא. אי נמי דמוכח כדעת ריב"ם דבושת ופגם לא דמי לחובל ועמש"ל בחידושי הו"ת שלי תי' אחר על המקשן ובזה מתורץ ג"כ לר"י

בתוס' ד"ה מכדי כתיב ואי ס"ד עין תחת עין ממש א"כ יד ביד בע"ז כו'. אין להקשות אף אי נימא דעין תחת עין ממש הוצרך יד ביד דלא נימא מלקות החמור פוטר מעין תחת עין ממש דז"א דכיון דעין תחת עין ממש עונש גוף הוא ממילא בעי אזהרה דלא תענה לעמני עונש הגוף דדוקא לענין ממון כתב התוספות בד"ה שלא השם דלא בעי אזהרה אבל עונש הגוף בעי אזהרה וכיון דצריך אזהרה דלא תענה לעונש הגוף דיד תחת יד ממש שוב לא לקי על לאו דלא תענה

דף ל"ג ע"א ברש"י ד"ה דלאו בני התראה נינהו הילכך אי איכא למיענשינהו לא תענשינהו אלא על ממון דאין עונש הגוף בלא התראה ע"ש. וע' במהרש"א שהקשה דהא במיתה וממון הוי עונש הגוף בלא התראה. ותי' דעונש הגוף שנתחייב מקרא דכאשר זמם לא בעי התראה וכו' והקשה בספר הפלאה דהא אביי קאמר בתר הכא מקרא דכאשר זמם משמע דבתחלה סברי אף כאשר זמם בעי התראה ע"ש. ולפעד"נ דדוקא לרבא דס"ל דא"א כלל להתרות בע"ז כתב המהרש"א שפיר דכאשר זמם לא בעי התראה דאל"כ בטלת כאשר זמם דאם נאמר אצל מיתה דבעי התראה א"א לקיומי כלל כאשר זמם דלא יכול להתרות בהם וכיון דהמלקות הבא מכח כאשר זמם כגון שבאו לחייבו מלקות ל"צ התראה כשבאו לחייבו מלקות וממון או מיתה וממון מילקי לקי תדע דלא הי' קשה לרש"י רק מלאו דלא תענה כיון דא"א להתרות והי' ס"ד דרש"י דבלאו דלא תענה כיון דלא שייך ביה התראה ליכא מלקות בלאו דלא תענה כלל כמו בלאו שאין בו מעשה וכהס"ד דהתוס' ד"ה א"כ בטלת והוכחת אביי הי' שלא נימא דכאשר זמם לא נאמר רק כשרצו לחייבו במיתה ומלקות אבל כשרצו לחייבו ממון ע"ז לא נאמר כאשר זמם כלל כעין מ"ש התוס' בד"ה מכדי כתיב ע"ש וה"נ כיון דיש עליו מלקות דלא תענה לא מיענשי בממון דבממון לא נאמר כאשר זמם דקיי"ל מילקי לקי וע"ז אמר אביי דאף דבכל מלקות וממון מילקי לקי הכא ממונא משלם כיון דלא מצינו עונש הגוף בלא התראה רק בבן גרושה דגזה"כ הוא הכא שיש לעונשו בעונש ממון יותר יש לעונשו בממון מלעונשו במלקות בלא התראה אבל לאביי דאסיק דאפשר להתרות בהו היה נראה דצריך התראה אפי' במיתה כיון דאפשר לקיים בהו כאשר זמם בהתראה ודאי דצריך התראה ואמר שפיר מי איכא מידי ובזה א"ש נמי מה דמקשה הש"ס מבן גרושה דליבעי התראה כיון דלא שייך לומר א"כ בטלת לאו דלא תענה דהא אפשר לקיימו בהתראה והוצרך לרבות מקרא דמשפט א' אבל בהס"ד דא"א להתרות לא היה צריך להכתוב דמשפט אחד דהא כתיב מלקות בהדיא בעדות בן גרושה וכיון דא"א להתרות בהו בהס"ד ע"כ גזירת הכתוב הוא ללקות בלא התראה

בגמרא ניתרו בהו אימת ניתרי בסוף מה דהוי הוי ופרש"י כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ע"ש. והקשה בספר הפלאה הא כיון דצריך התראה כל זמן שלא התרו בהו הוי עדות שאאי"ל ולא הוי עדות ויכולין להחזיר ולהגיד ע"ש. ולפעד"נ דהא ליתא כיון שהגידו בב"ד אף שאין עדותן פועל להעניש עונש הגוף או ממון אין יכולין להחזיר ולהגיד תדע דהזמה שלא בפניהם או עדות שבשטר דא"א לקיים בהו הזמה ומ"מ מהני לפסול לגוף של עדים כמבואר בש"ך סי' ל"ח ע"ש וא"י לחזור ולהגיד דלא יגיד חדא הגדה במשמע כמ"ש רש"י דף י"ח בד"ה כיון שהגיד ע"ש וראיה לזה מפסחים דף י"ב בתוס' ד"ה באיזה יום הקשו וז"ל כיון שכבר כיונו יום אחד בחודש למה למישיילינהו באיזה יום אפילו לא כיונו יום אחד ה"ל חוזר ומגיד ות' כיון דז' חקירות מדאורייתא צריך שלא יכחישו זא"ז ע"ש ולא תירצו בפשיטות קודם גמר דרישה וחקירה הוי עדות שאאי"ל ויכולין להחזיר ולהגיד אעכצ"ל דכל שהגיד בב"ד א"י להחזיר ולהגיד והגדה מעליא היא הוי הגדה ראשונה רק שאין מענשין על עדותן עונש הגוף כשהן עדות שאאי"ל ואי הוזמו אח"כ נפסלין לעדות מחמת שהעידו שקר אף שלא ידעו בחקירות מ"מ נפסל הנידון ולכך נפסלו העדים ג"כ כשהוזמו

בתוס' ד"ה אלא פשיטא דאתרו בי' כו' וי"ל שיכולין להצילו בא' מאבריו והכי אמרינן בבן סורר ע"ש. והוא תימה חדא דלמה ציינו עצמם על הא דאתרו בי' הא קושיא זו קשה אפי' על דלא אתרו בי' ועוד דמה צורך הי"ל להביא הקושיא זו מעצמם דבהדיא מבואר קושיא זו ותי' בש"ס בבן סורר דף ע"ד. ונלענ"ד שכיונו בזה דהנה שם בסנהדרין רצה הש"ס לומר טעם החיוב דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב ומסיק דהוי משום דיכול להצילו באחד מאבריו ולפי מה שס"ד דהטעם של חיוב משום דמיתה לזה ותשלומין לזה. ונראה דאף דמיתה אינה פוטרת ממון מ"מ ממלקות פוטרת אף דמיתה לזה ומלקות לזה דמיתה ומלקות לא ילפינן ממיתה וממון כמבואר לקמן דף ל"ז לפ"ז לא היינו יכולין למילף מכאן דממונא משלם ומילקי לא לקי אף למאי דמוקמינן קרא בהתרו בי' ומותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר