בית יעקב על כתובות מד

באתרו בי' דיליף מכל חרם משא"כ לרבה דס"ל כת"ק דרחב"ע דלא יליף מכל חרם כמבואר בדף ל"ח וס"ל בהדיא בדף ל"ה דאפילו במזיד היכא דמיקטל משלם קנס מקשה שפיר אי ר"מ קשיא בתו

בתוס' בד"ה דאין לוקה ומשלם הקשו דניליף לרבנן קנס ממש"ר דלוקה ומשל'. ולפעד"נ לתרץ דבסנהדרין דף ע"א כתב רש"י דבבן סורר מתרין בו לאו דוקא דהא א"א לאשכוחי התראה בבן סורר דהתראת ספק הוא וע"כ כיון דכתב רחמנא ויסרו אותו ע"כ אף בלא התראה. ולפ"ז נראה דבמש"ר ג"כ לא בעי התראה דהתראת ספק הוא דנתרי בהם אימת אי בשעת מעשה בשעה שאמר לא מצאתי לבתך בתולים הא התראת ספק הוא דלמא לא יבואו עדים ויעידו אפי' בשעה שאמר לעדים באו והעידוני ג"כ התראה ספק הוא דאימר לא ישמעו לו להעיד בב"ד ובשעה שבאו לב"ד והעידו הבעל אינו עושה שום מעשה ומה שעבר כבר מה דהוי הוי ודמי ממש להא שכתב רש"י בסנהדרין ע"ז גבי בן סורר ומורה דלא בעי התראה מטעם התראת ספק הוא והא דמבואר בריש מכות דמש"ר בעי התראה היינו אליבא דר"י הוא דהתראת ספק שמיה התראה כמו בבן סורר ומורה ולפ"ז א"ש דע"ז שפיר גמר ממש"ר דע"ז ג"כ לא בעי התראה משא"כ שאר קנס דאחותו דבעי התראה ליכא למיגמר ממש"ר דאיכא למיפרך מה למש"ר דלא בעי התראה ושלא עשה מעשה כדפריך הכא משא"כ בע"ז יליף שפיר ממוציא ש"ר. ועתה נבוא ליישב שיטת ר"י דלכאורה קשה מ"ש בד"ה וקיי"ל וז"ל וכרבנן דס"ל קידושין תופסין וכו' דלכאורה הוא תמוה דמה מקשה הש"ס מנ"ל לעולא דלמא עולא מוקי. לה כר"ע. ונראה ליישב דלעיל אמרינן לר' סמאי דמן הכל עושה ר"ע ממזרין חוץ מאלמנה לכ"ג ור"י ס"ל דאפי' מחייבי עשה הולד ממזר חוץ מבעולה לכ"ג ולפ"ז אפילו סבר כר"ע מוכח דס"ל דבעלמא ממונא משלם דאלת"ה קשה לר' סמאי נוכל לאוקמי חד ריבוי לח"ע וחד לאלמנה לכ"ג דקידושין תופסין וקרא אתי להורות דממונא משלם ולר' ישבב קשה דאימר חד קרא אתי לחייבי עשה וחד לבעולה לכ"ג דליכא מלקות וליכא ריבויא כלל דממונא משלם ולא לקה וא"ש. וטעם המחלוקת שבין ר"ת ור"י דלר"ת דבושת מנתק מלקות דאחותו וממילא משלם הקנס כמש"ל ור"י ודאי דלא ס"ל כן דא"כ לא מקשה כלום על ר"ת כמש"ל ונראה דמחלוקתו תליא בהא שכתבו התוס' בסנהדרין דף ע"ג אי נתרבתה העראה לקנס וממילא כיון דבושת חייב ג"כ בשעת העראה ועקר להמלקות שנתחייב בשעת העראה וממילא משלם קנס על העראה ור"י סובר דלא נתרבתה העראה לקנס ובו"פ משלם בשעת העראה וא"כ אפי' למ"ד דהעראה זו הכנסת עטרה ובשעת העראה איפטר ממלקות מחמת תשלומי ממון דבושת מ"מ בשעת גמר ביאה כשגמר ביאתו ודאי דחייב מלקות אילו אתרו בי' שלא יגמור ביאתו דאפי' על פרישה באבר חי חייב מכ"ש על גמר ביאה וכיון דקנס אינו מתחייב רק בשעת גמר ביאה נפטר אז מכח המלקות ול"ד להא דמקשה בסנהדרין שם למ"ד העראה זו הכנסת עטרה דשם שאני כיון דנפטר מקנס על העראה ועל הגמר ביאה כבר היא בעולה ופטור משא"כ הכא דלא נפטר מהקנס בשעת העראה אדרבה מחייב רק שלא הגיע עדיין זמן החיוב ובשעת גמר ביאה ודאי מחייב מלקות דמלקות חייב אף על הבעולה וממילא פטור על הקנס דהא התוס' הקשו בסנהדרין וביבמות שם אי לא נתרבתה העראה כגמר ביאה דהאיך משכחת חיוב קנס הא בשעת גמר ביאה בעולה היא ותי' דבהכי חייב רחמנא כו'. ולפ"ז דתרוייהו בעינן בקנס העראה וגמר ביאה דעל העראה לבד דהיינו שהערה בה ופי' פטור מקנס דלא נתרבתה העראה כגמר ביאה לקנס וכן אם נפטר על ההעראה וקנס משום חיוב מלקות או מיתה גם על הגמר ביאה פטור כיון דבשעת גמר ביאה בעולה היא ולפ"ז תמוהין לי מאוד דברי התוס' ביבמות דף נ"ט בד"ה אלא לאו וז"ל דמאי מקשה הש"ס בסנהדרין למ"ד העראה זו הכנסת עטרה וכו'. ע"ש ולפמ"ש מקשה הש"ס שפיר דבשעת גמר ביאה ודאי פטור בכה"ג מקנס דכבר היא בעולה אחר הכנסת עטרה וכנ"ל ומטעם זה תמוה ג"כ מה שכתב הגאון מ' בעריש הובא דבריו בספר פ"י בראש הספר ע"ש. ובלא"ה תמוהין דבריו שם במה שהקשה לעולא דהא המלקות נתחייב קודם משעת העראה והקנס לא נתחייב עד גמר ביאה וא"כ איך יפטור הקנס להמלקות שנתחייב קודם ודמי לגונב חלבו של חבירו ואכלו דחייב לשלם מטעם דמשעת הגבהה הוא דקנייה וה"נ דכוותי' וי"ל דס"ל להך תי' כהך לישנא דמשני לעיל גבי זורק חץ דא"א להנחה בלא עקירה ה"נ לא אפשר גמר ביאה בלא העראה

בא"ד כגון בשעה שהעידו טבחו השור של גניבה וכו' והוא תמוה דא"כ נפסלו העדים בשעת עדות וא"כ היו פסולים בשעת הגדת עדות ואין בהם דין הזמה וכן הקשה בספר הפלאה. ונראה דהנה א"ל בכוונת התוס' בשעה שהעידו שהוא בן גרושה טבחו השור של גניבה שיהיה גם בזה דין ממונא משלם ולא לקי כמו בשאר עדים זוממים וזה ודאי אא"ל דהא בחובל בחבירו ג"כ ריבה רחמנא דממונא משלם ולא לקי ואפ"ה אמרינן לקמן בדף ל"ה דאם הכה בו הכאה שאין בו ש"פ וקרע שיראין דמילקי לקי ולא משלם אלמא דלא אמרינן דממונא משלם רק בממון דחבלה אבל לא בשאר ממון וא"כ ה"נ בע"ז לא אמרינן דממונא משלם רק בממון דכאשר זמם ולא בשאר ממון וע"כ כוונת התוס' דאין מחייבין אותו ממון רק מלקות ולפ"ז משכחת לה כגון שמודים בשעת הזמה שקודם שהוזמו עמד בדין על הגניבה ועל הטביחה על השור ששחט בשעה שהעידו על בן גרושה ומודים ג"כ שנתחייבו כבר על שור זה ע"פ ב"ד ובודאי דלקי על הזמה דהא לא נפסל ע"פ עצמו ומ"מ פטור מלשלם כיון דעל שעה זו שטבח העיד שהוא בן גרושה ולקי עכשיו על העדות שהעידו בשעה זו שא"א לחייבו שוב על הטביחה שהי' בשעה זו משום כדי רשעתו ומ"מ מיקרי קנס כיון דבשעה שהעיד הי' שם קנס עליו דבשעה זו עדיין לא עמד בדין תדע דהא ודאי אם עמד בדין על הטביחה וחייבוהו לשלם שלא ידעו שנתחייב מלקות בשעה זו שטבח ואחר זה באו עדים שנתחייב מלקות בשעה זו ומלקין אותו ודאי דמחייבין אותו בהקנס ולא אמרינן דכבר נעשה הקנס ממון מחמת שעמד בדין דודאי כיון דעיקר המעשה קנס הוא ובקנס לוקה ומשלם א"כ ה"נ כשמודה

בא"ד א"נ טעמא דרבנן כדמפרש בירושלמי וכו' דאע"ג דעדים זוממים וכו'. וק"ל דהא אף אם לא נאמר סברא זו א"ש בפשטות דעדים זוממים שפיר גמרינן ממוציא ש"ר דתרווייהו חידוש הוא רק דאיכא למיפרך מה למוציא שם רע שהוא קנס אפ"ה לא גמרי רבנן דס"ל עדים זוממים ממון רק שאר קנס רק דאית ביה מעשה לא מצי למילף ממוציא שם רע דחידוש הוא

בגמרא ביתומה ומפותה. והנה בתוס' דף ס"ט בד"ה ועל אשת אחיו כתבו וז"ל דהש"ס דילן סותר להירושלמי שכתב דהקנס א"י למחול. ולפעד"נ לתרץ דס"ל עכשיו דממונא לקולא והתוס' בד"ה ואי ממונא לקולא הקשו מאיתגורי איתגר