בית יעקב על כתובות מא

הוא ונשאר התי' דלעיל דמיירי בעומד לפוש ומגרר ויוצא אצטריך ליה דלא כמ"ש התוס'. ומה שהוסיפו להקשות עוד דידו קונה אפי' למטה מג' והוכיחו זה בתוס' לעיל ד"ה דאי בעי גחין ואכיל דהא דאמרינן בגיטין גבי קשורה אף ע"פ שאינה תלויה ע"ש י"ל דס"ל לרש"י דכל ברה"ר פחות מג' בטלו לגבי רה"ר ואינו קונה כ"א בהגבהה ג' ושם בגיטין מיירי ברשות הבעל וכלים של לוקח והנה הא דכלי של לוקח ברשות מוכר לא קני הוא מטעם שאין הבעל משאיל מקום הכלי וכלים אינן קונין רק במקום שיש לו רשות להניחם וכיון שהיא קשורה או תלויה אין הבעל מקפיד על מקום זה דהא איכא מ"ד שם דמקום קלתה קני לה אפילו אינה קשורה וכן כשהבעל מוכר קלתות קנה מטעם שאין הבעל מקפיד על מקומו דהוי כמלבושים שלה דודאי אם נתן גט במלבושים אף שהם רחבים ובולטים מן הגוף הרבה שקונה לה המלבושים דאינו מקפיד על מקום המלבושים וה"נ קלתה כשהיא קשורה הוי כשאר מלבושים אבל ברה"ר לא מהני למטה מג' רק בידו מטעם דידו חשיבא כד' על ד' ולא בטלה לגבי רה"ר

בא"ד ונראה כגי' הספרים וכו' א"נ דגריס כדרבא ע"ש ומדקאמר כגון שצירף ידו וקבלה מוכח דכשהוציא כיס בידו לרה"ר ואוחזו בידו בראשו והכיס תלוי אף שעומד לפוש לא חשיב הנחה כיון שהכיס תלוי באויר ואינו מונח על שום דבר דהא בעינן הכא דדוקא שצירף ידו הב' וקיבלה וא' נימא דחשיב הנחה אפילו כשאחזו' בידו בראש הכיס הל"ל בפשיטות שהוציא הכיס מאסקופה שהוא למעלה מג' ועמד לפוש דחשיב הנחה לענין שבת וקנין כיון שהיא מוגבה למעלה מג' אלא ודאי דלא חשיב הנחה רק כשמונח על ידו

בגמרא ר"א אומר כגון שצירף ידו וכו'. ונראה הא דמקשה בשבת דף צ"א לר"י דס"ל דאגוד כלי שמיה אגוד מהא דהיה מגרר ויוצא לא הקשה זה רק לפי תי' דהש"ס דהכא מיירי בצידי רה"ר או ברה"ר דקני מטעם משיכה ע"ז הקשה שפיר דאיסור גניבה קודם אבל לר"א א"א לפרש סוגיא דהתם דאי מיירי כשצירף ידו רק בסוף הכיס א"כ לא מקשה מידי דהא הקנין הוא מטעם ידו והכיס לא הגיע לידו עד לבסוף דהא לא צירף ידו עד סוף הכיס ואי צירף ידו בראש הכיס א"כ קשה מאי משני דמיירי בנסכא הא כיון שהגיע קצת הכיס לידו אמרינן כמאן דפסוק דמי וקני אפילו כשראש הב' מונח ברשות הבעלים כמ"ש תוס' בב"מ דף ז' בד"ה מחוי ר' אבוה ובדף ט' ד"ה אלא מסיפא ע"ש אלא ודאי דסוגיא דהתם לא קאי רק אהנך תירוצים דקנין הוא מטעם משיכה

דף ל"ב ע"א בתוס' ד"ה אלמא קסבר עולא. בת"י ועוד פי' ר"ת דדייק דממונא משלם וכו' ועוד כיון דבושת וכו' אטו בושת לאו חובל וכו'. לפעד"נ לתרץ דהנה לכאורה קשה על מה שהקשו התוס' דלמא ש"ה דגלי קרא ע"ש דלפמ"ש התוס' דבושת ופגם חובל ונלמד משאר חובלים דממונא משלם הכא דאיכא ג"כ בושת ופגם ודאי דנפטר מהמלקות מחמת בושת ופגם ומש"ה ג"כ מחייב קנס כיון דליכא מלקות ולא שייך לומר דמ"מ כחייבי מלקות שוגגין הוא דפטורין לעולא דהא לא שייך הטעם כיון דאלו אתרו ביה פטור דהא הכא אפילו בהתרו ביה חייב בתשלומי בושת וראיה מלקמן דף ל"ה ע"ב בהכהו הכאה שאין בו ש"פ וקרע שיראין דפטור לר"ל משמע דאם הכהו הכאה שיש בו ש"פ כיון דנפטר ממלקות מטעם ממונא דחבלא משלם הממונא דקריעת שיראין ול"ד לחייבי מלקות שוגגין דפטורין לר"ל וכ"כ הפ"י בהדיא שם כיון דניתק הלאו שבה שוב ל"ד לחייבי מלקות שוגגין ע"ש. ולפ"ז ל"ק קושית התוס' דהא ליכא כאן גילוי קרא כלל דהא דריבה רחמנא חייבי לאוין לקנס מיירי במקום דאיכא בושת ופגם דכבר ניתק המלקות משום ממון דחבלא דהא פסק הרמב"ם בהלכות חובל דחובל בחבירו ביוה"כ דממונא משלם ולא לקי וא"כ ה"ה הכא בלאו דאחותו דמשלם בושת ולא לקי וכיון דניתק המלקות משום ממון דבושת משלם ג"כ הקנס כמו בקרע שיראין הנ"ל וקרא אצטריך דלא למעט מקרא דולו תהיה לאשה דבעינן אשה הראוי' לקיימה ומ"מ פריך שפיר לעולא דהא מוקי לה בבוגרת ושוטה משמע דבנערה ושוטה חייב קנס אף דליכא בושת ופגם מנ"ל הא. ועכצ"ל דקושית התוס' היא כיון דהש"ס מספקא אי ממונא לקולא ובהצד דאי ממונא לקולא פריך הש"ס מה לחובל שכן הותר מכללו בב"ד והיינו משום דאיסור לאו דחובל קל משום דהותר מכללו בב"ד לכך דנין אותו בממון שהוא קל. ולפ"ז ממונא דחבלא אינו דוחה רק הלאו דחובל שהוא קל מפני שהותר מכללו ולא מלקות של שאר לאוין והא דפסק הרמב"ם הנ"ל שהחובל בחבירו ביוה"כ ה"כ פטור ממלקות היינו משום דה"ל הוכחה דמסקנת הש"ס הוא דממונא לחומרא ולפי הצד דממונא לקולא מקשה התוספת שפיר דלמא ש"ה דגלי קרא דא"ל דילמא קרא איירי במקום דאיכא בושת ופגם כבר ניתק המלקות משום בושת שהוא ממון דחבלא דז"א דהא ממונא דחבלא אינו יכול לנתק המלקות של לאו דאחותו שלא הותר מכללו וע"כ דגילה קרא על הקנס דלעולם יש לתלות הריבוי לקנס יותר מעל ממון תדע דהא לפי הס"ד דהתוס' דמפיק מנערה וכן לפי המסקנא דש"ס דמרבינן מתחת לא מרבינן רק קנס ולא בושת ופגם. ולפ"ז תי' ר"ת שפיר דקושית הש"ס היא ממ"נ דאי ממונא לקולא וממילא ממון דחבלא לא מנתק הלאו רק הלאו דחובל שהוא קל ולא מלקות של שאר לאוין א"כ מאי קשיא ליה הא איכא בושת ופגם הא ממון דבושת לא מצי למינתק מלקות של לאו דאחותו שלא הותר מכללו וממילא דבממון דבושת מלקי לקי ולא משלם ולא היה עולא צריך לאוקמי בשוטה. ואי ממונא לחומרא דבעי הש"ס למילף בכ"מ דאיכא ממון ומלקות דממונא משלם ולא פריך הש"ס רק מה לחובל שכן חייב בה' דברים והיינו דממונא דחבלא כיון שהוא עונש חמור שיש בו ה' דברים דחי למלקות משא"כ בשאר ממון שהוא עונש קל לא מצי למידחי המלקות ולפ"ז בושת ופגם שהוא ממון דחבלא דחו מלקות אפי' של שאר לאוין כמו בחובל לחבירו ביוה"כ וה"ה מלקות דאחותו ולפ"ז ליכא גילוי קרא גבי קנס דאימא דקרא מיירי במקום דאיכא בושת ופגם דנעקר המלקות משום תשלומי בושת ופגם ולכך משלם ג"כ קנס כמש"ל. אבל בשוטה דליכא בושת ופגם רק קנס לחוד מנ"ל דממונא משלם ולא היה צריך לאוקמי בבוגרת ושוטה רק בנערה ושוטה. ומשני הש"ס שפיר דעולא תחת תחת גמר פי' לעולם ממונא לחומרא ול"ק דא"כ ליכא גילוי קרא דנערה נערה דבקנס ממונא משלם ומנ"ל לעולא דבקנס ממונא משלם וע"ז משני עולא תחת תחת גמר דממונא משלם וא"ש. ולפ"ז ל"ק ג"כ מ"ש התוספות לר"ת על הא דמקשה הש"ס מה לחובל בחבירו שכן חייב בה' דברים הא בושת ופגם ג"כ חובל הוא דז"א דהא לפי הצד דממונא לחומרא לא היה קושית הש"ס מבושת כלל רק מקנס וכמש"ל וא"ש. וכיון דמסקנת הש"ס הוא דממונא לחומרא ולא מצינו מאן דפליג עליה בהא דממונא לחומרא וממון דבושת ופגם דחו אפילו לאו דאחותו כנ"ל לעולא שפיר פסק הרמב"ם דחובל בחבירו ביוה"כ דממונא משלם. ועוד נראה דגם מר"י איכא הוכחה דס"ל דממונא לחומרא דאי ס"ל דממונא לקולא א"כ הא