בית יעקב על כתובות מ

קשה דהא לא יצטרך רק להפריש ולא לשלם לכהן ורחמנא חייביה אף לשלם לכהן דכתיב ונתן לכהן וגילה רחמנא דקלב"מ אינו פוטר מתשלומין לכהן שאינו משום כפרה. ונ"ל דהא דכתב רחמנא ונתן לכהן אינו משום תשלומין של גזל הכהן רק הוא מ"ע דכשהפריש נעשין תרומה כמו נתינת תרומה מהפרשת כרי שלו וכל שהוא מ"ע אין קלב"מ פוטר אבל כשהוא ס' אינו חייב כמו בשאר ס' תרומה שהדין הוא דמפריש תרומה לעצמו כמו בספק פטר חמור שמפריש והוא שלו

בתוס' ד"ה ר"א אומר דא"כ תקשה ממדליק גדיש. לכאורה קשה דהא אף רש"י מודה דהיכי דאכל תרומה וקרע שיראין של אחד דחשיב מיתה ותשלומין לאחד דדוקא באכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו סובר רש"י דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה א"כ מה מקשה ממדליק הגדיש. ונראה כיון דהאש שהוא עושה הוא מבעיר רק בקש ובעצים מדבר הפקר רק שחייב על ההיזק שעושה אש ע"י רוח מצויה וחשיב מיתה לזה ותשלומין לזה כמו אוכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו

בא"ד שיכולין להעיד עליו בלא הבת. לכאורה קשה לפמ"ש המהרש"א דמיתה ותשלומין דחשיב לעיל הוא משום דנערה דמקטלה ע"ש ובזה לא שייך תי' התוס'. ונראה דגם בזה שייך תירוצם דבנערה איכא ג"כ ב' עדיות דמה שמעידין על הזנות מפסידין ממון דהא ע"י זנות אפי' בלא התראה מפסדת הכתובה ומה שמעידין על ההתראה עדות אחרת היא לחייב מיתה וכיון שהיו יכולין להעיד על הבת להפסידה כתובתה בלא מיתה חשיב כב' מעשיות

בא"ד ונראה לר"ת וכו' כיון דמתקיים בו קצת הזמה. כתבו זה ג"כ ליישב שלא תקשה הא עדות שאאי"ל הוא ע"ז כתבו כיון דיכול לקיים קצת הזמה הוי עדות שאתה יכול להזימה דהא בעדות בן גרושה חשיב עדות שאתה יכול להזימה ע"י מלקות. ובספר הפלאה כתב דזה הוי עדות שאאי"ל אך בממון א"צ עדות שאתה יכול להזימה ע"ש ומתרץ בזה קושית הפ"י על רש"י מהבא על בת בתו דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה דפטור משום דהוי עדות שאאי"ל דבקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה ע"ש והוא תמוה דהא איתא בסנהדרין דף ט' ע"ב הביא הבעל עדים והזימם לעדי האב דנהרגין ומשלמין ממון דהיינו מאה סלע כדפי' רש"י שם ולפי דבריו תקשה דהא אינו בזוממי זוממין ומאה סלע קנס הוא. ומה שהקשה הפ"י מהא על בת בתו בלא"ה לק"מ דהא סיפא דהתם ע"כ מיירי כשנתארסה ונתגרשה דקנסה לעצמה כמ"ש תוס' בר"פ אלו נערות א"כ י"ל דבת בתו מיירי ג"כ בכה"ג והוי מיתה ותשלומין לאחד. ועוד דבא על בת בתו ודאי חשיב מעשה אחד. אבל במדליק גדיש היה ס"ד דהתוס' דהוי ב' מעשים דהא עושה אש בשלו ומדליק בשל חבירו. ועוד אפשר לומר דעיקר הקנס לבתו רק שהתורה זיכתה זכות הבת לאב ובליכא אב קנסא לעצמה. וכיון דקלב"מ בשביל הבת וליכא זכות להבת ממילא ליכא ג"כ זכות לאב בשבילה

דף ל"א ע"א בתוס' ד"ה נימא הגבהה צורך הוצאה תימה לפר"ת דהגבהה קונה פחות מג' מאי פריך דכיון דקנאו קודם התחלת עקירה ועקירה לא הוי אלא עד ג' דלמטה מג' הוי לבוד וכו'. ולכאורה קשה דהא התוס' ד"ה דאי בעי גחין כתבו דלא מהני רק באופן כשהי' יכול לתחבו בכוש עד בית הבליעה בלי שום קנין ומשמע מדבריהם שאם לא היה אפשר לאכול בלא איזה קנין אף בלא הגבהה הוי אמרינן הגבהה צורך אכילה דמאי לי קנין זה או קנין אחר כיון שעכ"פ א"א בלי קנין קודם אכילה אף דבשעת הגבהה לא התחיל עדיין איסור אכילה מ"מ אמרינן הגבהה צורך אכילה וא"כ מאי מקשי התוס' הכא לר"ת הא נהי דאיסור לא מתחיל עדיין מ"מ כיון דא"א לבוא לידי איסור עקירה והנחה בלי הגבהה שלשה דפחות מג' הוי לבוד ואמאי פטור. וליישב נראה דלכאורה קשה לפמ"ש התוס' דבעקירה פחות מג' פטור דא"כ במגרר ויוצא ליכא איסור שבת כלל. וגם מ"ש התוס' בד"ה ה"נ דאפשר בגרירה קשה הא לא נתחייב בגרירה עד שיהיה גבוה ג' וא"ל דמונח על תיבה שהוא גבוה ג' דודאי אין חילוק אם מונח ע"ג קרקע או על איזה דבר אחר דכשהוא עוקר פחות מג' לאיזה דבר שמונח שם הוי כלבוד לאותו דבר וצריך דוקא שיגביה שיהיה חלול תחתיו ג' שלא יהיה לבוד לשום דבר. ומ"ש התוס' לעיל שיהיה מונח ע"ג קנה כוונתם שלקחו מהקנה והחזיק ע"ג קרקע שיהיה חלול תחתיו ג' ועכצ"ל כמ"ש התוס' בשבת דף ח' ע"ב ד"ה לא מיחייב דבדבר שאין קל לנשאו לא חשיב הנחה כמו עומד לכתף דכיון דדרך לנושאו כך לא חשיב הנחה ומה"ט מגרר ויוצא פטור דאיכא איסור שבת ע"ש וכן מבואר בסמוך בגמרא דבעינן דוקא בדבר שדרכו בגרירה. ולפ"ז צ"ל בהא שכתבו התוס' דפחות מג' לא חשיב עקירה והוי כמונח אף דהכא מיירי בדבר שדרכו בגרירה מ"מ צ"ל דדוקא מגרר שדרכו בגרירה משא"כ כשנשאו באויר פחות מג' ואינו מגרר דאין דרכו בכך ולכך כיון שנשאו פחות מג' חשיב הנחה מטעם לבוד ולאו אורחיה בעקירה זו להתחשב עקירה דכל שנושא דבר שדרכו בגרירה שוב באמת צריך להגביה ג' ובלא זה לא חשיב עקירה. ולפ"ז מקשה התוס' שפיר לר"ת דהא אא"ל דהגבהה צורך עקירה כיון דאפשר בגרירה דהא אי הוי מגרר ע"ג קרקע היה חשיבא עקירה כיון דמיירי בדבר שדרכו בגרירה והרי הי' אפשר לעשות עקירה בלא קנין כלל רק שיש לפוטרו מטעם שכתבו התוס' לעיל בד"ה ה"נ נימא מטעם שכבר התחיל האיסור בשעת הגבהה ע"ש ולפ"ז מקשה שפיר לר"ת דהא קנאו בהגבהה פחות מג' קודם שהתחיל האיסור דכשמגביה ונושאו לא הוי עקירה עד שמגביה ג' ואפילו הגביה אחר פחות מג' ונתנו עליו והוא הגביה יותר עד ג' והוציאו חייב והגבהה צורך עקירה אא"ל דהא אפשר בגרירה כנ"ל ולפ"ז א"ש לבן עזאי דס"ל מהלך כעומד דמי אף דא"א להתחייב בלא התחלת ההילוך זה מ"מ כיון שלא התחיל האיסור עדיין ואפשר בגרירה הגבהה לאו צורך הוצאה הוא כנ"ל ברור

ע"ב בתוס' ד"ה ר"א כגון שצירף ופי' בקונטרס וכו' ועוד אמאי לא מוקי כשצירף ידו למעלה ע"ש. וי"ל קושייתם דמה שהקשו דלמעלה מג' כו' י"ל דהוצרך לזה משום דלמעלה מג' היה קשה כיון שבשבת אין חייב כשמוציא לרה"ר כ"ז שמהלך עד שיעמוד לפוש ברה"ר או כשמניחו ברה"ר. ולפ"ז כ"ז שמהלך או אפילו בעומד לכתף ומקבלו בידו איסור שבת ליכא דהא כיון דעומד לכתף לא חשיב גופו נייח דעומד לכתף לאו הנחה הוא וכו' והיכי דגופו לא נחה ידו נמי לא נייח כמבואר בשבת דף ל"ג וכמו שלא חשוב הנחה כשהונח על גופו כמו כן לא חשוב הנחה כשהונח על ידו ולכך ליכא איסור שבת אבל למטה מג' כלבוד דמי חשוב הנחה אפילו בשעה שמהלך שאפי' עומדת ברוח למטה מג' חשוב הנחה ומדלא מפליג גבי היה מגרר ויוצא לבין עומד לפוש ובין עומד לכתף ובין מהלך משמע דאפי' עמד לכתף חייב ולכך הוצרך לומר למטה מג'. וא"ל הא מוקמינן לעיל מתניתין כבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי ולדידיה חשיב הנחה אפילו בעומד לכתף די"ל דס"ל לרש"י דלפי המסקנא דהש"ס שמסיק מגרר ויוצא אצטריך לי' א"צ שוב לומר הא מני בן עזאי