בית יעקב על כתובות לז

שיחלוק על הגורן אך הכוונה שיכול לעשות לו חזקה שיתחזק לכהן שכשיראו אותו אוכל בתרומה ממילא יהיה לו חזקה לכהונה אף לחלק על הגורן אך התוס' לעיל בד"ה או דלמא כתבו שאין לו חזקה מאכילת תרומה מחשש דשמא עבד הוא ולפ"ז כשהן כרוכין אחר אשתו הבדוקה ויהיה ידוע דלאו עבד הוא ממילא יהיה לו חזקה מאכילת תרומה לכהונה אף לענין חלוקה על הגורן ממילא בעינן תרווייהו כרוכין דבלאו כרוכין אין בידו לעשות לו חזקה לכהונה דעולם יחושו לעבד ולא יחלקו לו ובכרוכים לבד לא סגי דמ"מ איכא חשש דשמא בן גרושה הוא או אינו בנו ובעינן סברא דבידו להאכילו שיכול לעשות לו חזקה לכהונה

דף כ"ו ע"א בגמרא ור"ח מסיים בה והיו קורין וכו' קשה מה הוא הכוונה בר"ח מה שמסיים. ונראה דהנה בהא דהעלהו רבי במה שהסל"ת שאביו האכילו בתרומה הוא רק לפי שיטתו דס"ל דאביו מהימן כיון שבידו להאכילו בתרומה אבל לר"ח דס"ל דאף שבידו לא מהימן א"כ מאי מהני במה דנאמן שאביו האכילו הא אפי' אם רואין שאביו מאכילו בתרומה אין מעלין אותו לכהונה. אליבא דר"ח ולכך מסיים בה והיו קורין אותו והיינו שכל עולם היו מחזיקין אותו בכהן

בתוס' ד"ה והא אמר ר"י דלמא הא דקאמר ר"י דלא מהני עירעור דחד היינו היכא דאיכא עד אחד דמכשיר כו' וקשה דהא שם בקידושין ג"כ איכא עד אחד החי' שהעידה שזה כהן וכו' ע"ש וכן בגיטין איכא השליח שהביא הגט ואמר שהבעל שלחו עם גט זה והבעל בודאי לא זייף אותו והרי יש ע"א. ואפשר שכוונתו דדוקא הכא שהעד העיד בב"ד חשוב ע"א משא"כ בגיטין שם דמיירי בא"י שאין השליח צריך לבוא לפני ב"ד להעיד בפ"נ וכיון שלא העיד בב"ד בשעה שמסר לידה לא חשיב ע"א ובקידושין גבי חי' י"ל דחי' כיון שהיא עד פסול שהיא אשה לא חשיבה עד

ע"ב בתוס' ד"ה אנן אחתינן וקשה לר"י דבפ' האומר בקידושין כו'. לכאורה קשה דסתמא הי' להם להקשות דנהי דאוקמי אחזקה מ"מ הא ב' וב' עכ"פ ספיקא דרבנן הוא כו' וגם לשון תירוצם שכתבו וז"ל ונראה לר"י דב' וב' ספיקא דרבנן הוא כו' משמע שהוציאו זה מדעתם הא ש"ס ערוכה היא ביבמות וכך הי"ל לומר כיון דב' וב' ספק דרבנן הוא אסורה מדרבנן. לכן נראה דדעת ר"י דב' וב' אוקמי תרי להדי תרי דמי לאין כאן עדים כלל וחזקת היתר דידה אלימתא היא ואפילו מדרבנן איסורא ליכא. וביבמות שאני דשם בזרק לה קידושין ס' קרוב לו ס' קרוב לה ואפי' כשתסלק עדותן נשאר ספק ואיתרע חזקתה ואסורה מדרבנן ואפי' לשיטת התוס' דכל ס' דאורייתא אסור מן התורה מ"מ בב' וב' דנעקר החזקה ע"י עדים אינה אסורה רק מדרבנן. ולר"י נראה דבכל תרי ותרי אפילו לא איתרע החזקה אסורה מדרבנן

בא"ד כיון דב' וב' ספק דרבנן יש לאוסרה כמו בינאי כו' הוא תמוה דמטעם ספק דרבנן בודאי ל"ת בשניסת לא' מעדיה ואומרת ברי לי דאפי' בספק דאורייתא דחייבת א"ת מותרת כדמוכח לעיל דף כ"ב

בגמ' האשה שנחבשה. הנה בע"ז דף כ"ג במשנה דאין מעמידין רמי מתניתין דהכא על המשנה דהתם דקתני לא תתייחד אשה עמהם מפני שחשודין על עריות ומוכיח מזה דהא לכתחילה והא דיעבד ומשני דלעולם אפילו דיעבד נמי לא ושא"ה דמתיירא משום הפסד ממון תדע דקתני סיפא ע"י נפשות אסורה לבעלה ותו לא מידי והתוס' שם בד"ה על ממון הקשו מאי ס"ד דרבינא הא ודאי משום הפסד ממון הוא וגם התוס' בד"ה תדע הקשו דלמא שאני ע"י נפשות כו' ע"ש. ולפעד"נ דהנה שם בדף כ"ה בתוס' ד"ה א"ב אשה חשובה וס"ל לר"י דמיירי באשה חשובה דליכא חשש אונס רק דחיישינן שמא תתפתה עליו ע"ש ולפ"ז א"ש דהא לכאורה קשה דלמאי דמסיק דאפילו דיעבד והיינו מחשש רצון שהרי באשה חשובה עסקינן א"כ קשה דהא חשש פיתוי ורצון אסור ג"כ לישראל א"כ אם נתייחדה במקום שמסורה בידם תיאסר לבעלה ועכצ"ל דלענין לאסור לישראל קיי"ל דאין אוסרין על היחוד להוציא אשה מבעלה והא דאסרינן בדיעבד היינו שחוששין בדיעבד אחר שנתייחדה שנבעלה ברצון לענין לאוסרה לכהן לכתחילה להנשא ובמתניתין קתני דוקא ע"י נפשות אסורה לישראל ולפ"ז א"ש שדעת רבינא הוא דהפסד ממון אינו מסלק רק חשש דאונס דכל אונס קלא אית לי' ויתודע הדבר ויפסיד ממונו אבל בפיתוי ורצון ליכא חשש הפסד ממון ולזה מוכיח רבינא שפיר דע"כ המשנה דאין מעמידין הוא רק חשש לכתחלה דאלת"ה רק המשנה מיירי אפילו לענין דיעבד דומיא דלקיחת קרבן אחר היחוד א"כ הא דלא יתייחד ג"כ אפי' בדיעבד וע"כ מטעם רצון הוא דבאשה חשובה מיירי אליבא דר"י שם בדף כ"ה א"כ קשה מהא דאשה שנחבשה מחמת ממון הא נגד חשש רצון לא שייך טעמא דהפסד ממון אעכצ"ל דליכא חשש רצון כלל בדיעבד רק חשש אונס וזה מסלק טעמא דהפסד ממון ודחי הש"ס לעולם איכא חשש רצון רק דגם חששא דרצון מסלק טעמא דהפסד ממון ולזה מביא סיוע מסיפא דקתני מ"נ אסורה לבעלה פי' דהא קשה דיוקים אהדדי דרישא משמע דוקא משום ממון אבל שלא מחמת ממון אסורה ובסיפא תני דוקא מ"נ אסורה משמע שלא מ"נ ושלא מחמת ממון מותרת בשלמא לדידי איכא חשש רצון גם כשנתייחדה בדיעבד לענין להנשא לכתחלה מיירי כולה מתניתין לענין ישראל וברישא קמ"ל דמותרת לבעלה לעולם אפי' אחר שגירשה מותר לישא אותה אפי' לכתחילה ולית בה משום חשש רצון דאסורה לבעל ובסיפא ומ"נ קמ"ל דאסורה לבעלה ותצא וממילא לא סתרי הדיוקים אהדדי דבלא מחמת ממון ולא מ"נ הוא רק ל"ת אבל להנשא לבעל לכתחלה אחר שגירשה אסורה וזה דין אמצעי וממילא נשמע מהמשנה דלא תתייחד דאסורה משום חשש זה כשנתייחדה בדיעבד להנשא לכתחילה משא"כ אם נאמר דליכא חשש רצון כלל בדיעבד וע"כ המשנה לענין כהן מיירי דלענין ישראל אפי' שלא ע"י ממון ג"כ מותרת א"כ ע"כ הא דמ"נ אסורה ג"כ לכהן הוא כמ"ש הרמב"ם א"כ הדיוקים סתרי אהדדי וזהו מה שמסיים הש"ס ותו לא מידי כלומר כיון שלא פי' המשנה בסיפא דהא אפילו לישראל ע"כ סיפא דומיא דרישא דהוא רק לכהן א"כ הדיוקים סתרי אהדדי אלא ע"כ גם לענין דיעבד איכא חשש רצון וכולה מתניתין לענין ישראל היא כמש"ל

בגמ' אם אתה מאמינים שהורהנה כו'. והוא תמוה דהא בלא"ה עדים נאמנים שלא נטמאה ואי בפסולין מיירי ע"כ א"נ כלל שהורהנה ועוד מה הי' דעת בני משפחתה ונראה דבאשקלון הי' ידוע לכל עולם שהורהנה רק במקום בני משפחתה היו עדים פסולים מפקי לקלא שהורהנה באשקלון לפני כמה עדים ומבואר בגיטין דלחד מ"ד אפי' ע"י נשים חשוב קול אפי' למ"ד דבעינן כשרים י"ל דמיירי שעדים כשרים היו מוציאין הקול ששמעו מעדים אחרים שיש עדים שהורהנה באשקלון וקלא דקמי נשואין חיישינן