בית יעקב על כתובות לו

ונראה בכוונתו דע"כ ר"י אפילו לדבריהם דרבנן ס"ל דבשבוי' לא חיישינן לגומלין דאלת"ה תקשה הלכתא אהלכתא דקיי"ל הלכה כסתם משנה ובסתם משנה תנא אם יש עדים א"נ ואם מעידות זא"ז נאמנות אלמא דקיי"ל דלא חיישינן לגומלין וקיי"ל הכא במתניתין הלכה כר"י וכמו שפסק הרמב"ם והטור וגם סתם ר"י מחלוקתו ר"מ הוא וקיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י אע"כ אפי' מאן דס"ל דבתרומה חיישינן לגומלין מ"מ בשבוי' לא חיישינן

בא"ד וקשה דלקמן אשכחן איפכא דמסל"ת נאמן בתרומה כו' והוא תמוה לכאורה דה"ל להקשות בפשיטות לענין עדות קרוב ועבד ושפחה א"נ גבי תרומה דתרומה חמורה דהא גבי תרומה א"נ רק בן ע"פ אביו משום דבידו ובשבוי' אפילו עבד ושפחה נאמנים ולענין מסל"ת שבוי' חמורה. אח"כ מצאתי בהפלאה שהקשה ג"כ זה. ואפ"ל דס"ל דודאי תרומה חמורה דבשבוי' הקילו להאמין אפילו עבד ושפחה אבל לענין חשש מסל"ת שתעשה טצדקי להעיד שקר חששו בשבוי' יותר דכל טצדקי דאפשר לה למיעבד תעשה להתיר עצמה לבעלה משא"כ בשביל אכילת תרומה דאכילת תרומה לא חשיב נגיעה כל כך אבל מגומלין למסל"ת ע"פ עצמו פריך שפיר דאם חיישינן לגומלין בתרומה יותר מבשבוי' כ"ש יש לחוש שתעשה טצדקי להיות מסל"ת בתרומה

בא"ד דבתרומה דרבנן. ולכאורה קשה דהא במתניתין דהכא אפי' בתרומה דרבנן חיישינן לגומלין דאי נימא רק בתרומה דאורייתא חיישינן מאי מקשה הש"ס מדמאי ולמה צ"ל בדמאי הקילו משום דרוב ע"ה מעשרין הן דהא דמאי אינו רק דרבנן ובדרבנן לא חייש ר"י. לכן נראה דכוונת התוס' הוא דוקא בדמאי דעיקרו מדרבנן כגון בתרומת פירות אבל דמאי דעיקרו מדאורייתא רק דהחשש הוא מדרבנן החמירו אפילו בדמאי במסל"ת דהא בשבוי' הוא ג"כ רק מדרבנן ואפ"ה החמירו במסל"ת כיון דאיסורה מדאורייתא אף שהחשש רק מדרבנן

בגמ' דר"י חייש לגומלין כו'. והא דלא חיישינן בשאר איסורין לגומלין הוא משום דבאיסורין נאמן אף כשמעיד לעצמו משא"כ באלו שא"נ לעצמו חיישינן לגומלין

בגמרא דרבנן אדרבנן לא קשיא כו'. והוא תמוה כמו שתמה הפ"י דהא לרבנן בדמאי אפי' ע"א בעלימא א"נ כדתנן בר"פ ד' דדמאי דאם אמר לו אחר מעושרין הן במ"ש לא יאכל. ולפעד"נ ליישב דהנה הב"י ביו"ד סי' קי"ט הקשה אהך דמתניתין דמוצאי שבת לא יאכל דהא קיי"ל דמעיד בשל אחרים. ולפעד"נ דל"ק דדוקא בחשוד לתיאבון אמרינן דמעיד בשל אחרים דמה"ת ישקר בדבר שאינו שלו ואין לו שום הנאה כלל בשקר זה ואמרינן דודאי אומר אמת משא"כ בדמאי שע"ה חבירו מכרו בחזקת מעושר ומקשה הש"ס בעירובין דף ל"ב אי דא"ל לע"ה מי ציית לך ע"ש ברש"י שכתב וז"ל ע"ה חברי' מהימן לי' טפי מינך ע"ש ולהאמין לע"ה שהוא מעושר הוא חשוד שלא לתיאבון ואפי' יש לו היתר היינו שמצוי דבר זה לקנות אצל חבר כי ע"ה חבריה נאמן לו יותר מהחבר כי אפשר שהוא מהמועט שמעשרין וחושב שגם חבירו מעשר ומהימן וכיון דחשוד שלא לתיאבון נגד זה לא מהני נאמנות שלו לומר איש פ' נאמן דאימר משום דע"ה חברי' נאמן ליה יותר מחבר וכיון שע"ה חבירו מכרו לו בחזקת מעושר מעיד בו שהוא מעושר וכמו שחבר יכול להעיד על תבואה שהוא מעושר כשרואה שחבירו חבר מכרו בחזקת מעושר כמו כן ע"ה מעיד כשרואה ע"ה חבירו מכרו בחזקת מעושר מעיד שהוא מעושר כיון שהוא מהימן לי' משא"כ כשע"ה חבירו עדיין לא מכרו בחזקת מעושר רק שמעיד על פירות של ע"ה שהן מעושרין ואי לא הי' ידע בודאי לא הי' מעיד וא"ל דלמא שמע פ"א מע"ה חברי' שהן מעושרין ז"א דמפי השמועה לא הי' מעיד כיון שעדיין לא מכרן בחזקת מעושר ודיבור' מקרי ואמר ובודאי לא הי' סומך עצמו אע"ה חברי' לומר שהן מעושרין אם לא שיודע ע"פ ראי' שהן מעושרין והי' ראוי להיות נאמן כדין חשוד שנאמן להעיד בשל אחרים אם לא במקוים דחיישינן לגומלין

ע"ב בתוס' ד"ה ואבע"א ותי' ר"י דמעיקרא ס"ד אי לאו טעמא משום גומלין לא היינו מפסידין כו'. פי' אבל השתא דאיכא חשש דגומלין שוב לא הי' אפשר לומר דמעלין ע"פ ע"א משום חששא דגומלין כלומר שאם נסמוך על ע"א יבוא לסמוך ג"כ במקום דאיכא חשש דגומלין

בגמרא אבל נשיאת כפים דאיסור עשה לא כו'. בכאן תמהו הפוס' על הא שכתבו התוס' בשבת ד' קי"ח לא ידע ר"י מה איסור יש בזה העולה לדוכן וכאן מוכח דאיכא איסור עשה. ולעד"נ דאפשר לומר הכא בכוונת הש"ס דה"ק דאם היינו אומרים דמעלין ג"כ ליוחסין היינו מוכרחין לתקן דאין מעלין לנ"כ ע"פ ע"א דאם מעל' ע"פ ע"א יבוא אח"כ להעלות ליוחסין וכיון דדינא דאוריית' דמעלין אותו לנ"כ ע"פ ע"א ואם נבטל אותו מנ"כ הרי עובר ע"פ ב"ד על מ"ע דכה תברכו ועכ"צ להעלותו לנ"כ ע"פ ע"א וממילא דאין ראי' להעלותו ליוחסין מנ"כ כי אימר מוכרחין היו הב"ד להעלותו ע"פ ע"א שלא לבטלו ממ"ע דנ"כ וכוונת הש"ס בהא דאמר הנ"מ תרומה דעון מיתה כו' פי' בשלמא תרומה אם מעלין אותו בשקר איכא עון מיתה ולכך ראוי לתקן שלא להעלותו ע"פ ע"א משא"כ נ"כ אדרבה איכא איסור עשה אם אין מעלין ואין הכהן מברך וע"כ צריך להעלותו ע"פ ע"א שלא לבטלו ממ"ע וממילא אין מעלין ליוחסין מנ"כ או דלמא ל"ש והטעם דכיון שיש ביד חכמים כח לעקור בשוא"ת ה"נ יכולין לתקן שלא להעלותו לנ"כ ע"פ ע"א משום גזירה וממילא דמעלין ג"כ ליוחסין

בתוס' ד"ה חד אמר מעלין אבל מילי דכהונה כגון תרומה וכו'. והא דחשיב לי' מן הדוכן שהוא מילי דלוים דדוכן היינו שיר דמדינא הוא בלוים דוקא ולא חשיב ס"ת נראה די"ל דדוכן היינו שיר בכלי ומבואר בערכין דף י"א דלמ"ד לוים היו מעלין מדוכן בין ליוחסין ובין למעשרות ור"י ס"ל שם דמיוחסין היו ומעלין מדוכן ליוחסין ע"ש ויכולין לומר דהך מתניתין ר"י היא וא"ל דהא בקידושין דף ע"ו אמרי' דה"מ ר"מ היא דאלו רבנן ס"ל דכל משפחות בחזקת כשרות ור"מ ס"ל בערכין שם דעבדים כהנים היו משוררין בכלי וע"כ מן הדוכן לדידיה היינו דוכן דשיר בפה שאינו כשר רק בלוים י"ל דהך מ"ד ס"ל כמ"ד בקידושין שם דמתניתין בקרא עליו עירעור ורבנן היא ע"ש

דף כ"ה ע"א בתוס' ד"ה או דלמא אפילו למ"ד והכי איבעי ל"ל כו'. לכאורה קשה דעדיפא הי"ל לתוס' לאקשויי לפמ"ש בדף כ"ד בתוס' ד"ה ואבע"א דיותר יש לתקן אין מעלין מתרומה ליוחסין ולומר מעלין לתרומה ע"פ ע"א בכדי שלא יפסיד לכהן א"כ הי' להם לומר הנ"מ תרומה דאיכא הפסד כהן משא"כ נ"כ אך ז"א דלבטל עשה מכה תברכו חמור מהפסד כהן

ע"ב בתוס' ישנים ד"ה נאמן להאכילו בתרומה הקשה ריב"ם דתנן בפרק עשרה יוחסין כו' א"נ הכא באשתו עמו כו'. לכאורה קשה דא"כ ל"ל סברא דבידו ונראה דהנה בהא דבידו להאכילו בתרומה קשה דהא אין בידו