בית יעקב על כתובות לד

רש"י ביבמות דף פ"ח בד"ה ועשו ב' נשים ע"ש והוי כאשה העומדת בחזקת פנויה והיתר בפרט בזו שיש לה חזקה דדייקא ודאי דאין להעד הב' נאמנות להוציא מחזקה דאין ע"א נאמן להוציא מחזקה והוי שפיר עד הראשון כמו שנים נגד עד השני וכמו מדאורייתא בב"א

בתוס' ד"ה משום דר"א הקשו ביבמות דף קי"ז דאמרינן ל"ת מהתירה ראשון משמע דתנשא לכתחילה. ונלפענ"ד ליישב דלא חיישינן להא דלזות רק במקום דהיא לא מהימנא וכיון שאין כאן רק עד נגד עד איכא לזות משא"כ במקום דהיא גופא כשיודעת מפי עד או מפי עצמה נאמנת להכחיש האומר לא מת ליכא לזות דהעולם יאמרו חזקה אשה דייקא ומינסבא ובודאי נתוודע לה ג"כ שמת. ולפ"ז א"ש דביבמות מיירי הסיפא בפסולי עדות ומבואר ביבמות דף פ"ח ע"ב דפסולי עדות כשאשה מכחישתו מצטרפת עם הפסול להיות כב' עדים נגד עד הפסול האומר לא מת ולכך מותרת לכתחלה משא"כ ר"י הכא מיירי בכשרים ואז היא אינה מצטרפת עם הכשר להכחיש עד האומר לא מת וכחד וחד דמיין כמבואר ביבמות בלישנא בתרא ואיכא לזות

בב"ב דף ל"א בתוס' ד"ה היא גופא בא"ת קיימא הקשו דלמאי דלא מסיק באומרת ברי לי א"כ בחטאת קאי דלא דייקא. ולכאורה הוא תמוה דמאי ענין דייקא לאומרת ברי לי דאטו אשה אסורה להנשא עד שתדע ותאמר ברי לי ובודאי לא אמרי' דייקא רק לומר שחוקרת כ"כ עד שא"א לבוא לידי הכחשה כלל. ונראה לפרש דבריהם דכוונתם דבשלמא כשמתירין להנשא ע"פ ע"א שפיר יש להתירה להינשא כיון שהיא ברשות עצמה אמרינן שאף שאנו מתירין אותה מ"מ היא בודאי לא תסמוך עלינו ולא תינשא עד שתדקדק שפיר משא"כ לרמב"י שכבר ניסת וכשאנו אומרים ל"ת משעבדין אנחנו אותה לבעלה ואפילו בע"כ יכול לבועלה ואם היתה אסורה קודם שדייקה ודאי דאפי' ביחוד היתה אסורה והאיך מתירין אותה

דף כ"ג ע"א בגמרא אמר אביי תרגמא בע"א א"ה אפי' לכתחלה נמי. הקשו הפוס' על הרמב"ם דפסק בחד וחד כשבאו בב"א ל"ת כשניסת לא' מעדיה דא"כ ה"ל לשנויי הא דר"י מיירי בב"א ולא היה צריך להא דר"א. ונלפענ"ד דל"ק כלל. דהנה לכאורה קשה בהא דקאמר שם גבי נתגרשה תרווייהו בא"א קמסהדי והקשו בתוס' כיון דלא אתחזקה בא"א רק אפומייהו א"כ יהיו נאמנים העדים במיגו דאי בעי שתק ותי' דאין זה מיגו דלמא רוצה לפוסלה מכהונה. והר"ן הקשה דהא כיון דע"כ אחד מהן פסול דמכחישין זא"ז ואיך מצטרפין לעדות דא"א ותי' דמיירי בס' קרוב לו דעבידי דטעי בהכי ולא מיפסלי. ולכאורה קשה דהא רישא דומיא דסיפא וע"כ בא' אומר מת מיירי ג"כ בכה"ג דלא אתחזקה בא"א רק אפומא דהנך סהדי א"כ קשה ל"ל הא דעולא הא בלא"ה מותרת מטעמא דהתוס' דהא עד דאמר מת נאמן במיגו דאי בעי שתיק ותירוצם לא שייך הכא שרוצה לפוסלה מכהונה וגם מטעם דהר"ן היא מותרת בלאו טעמא דעולא דהא לא מצטרפי כלל לעדות א"א דהא חד מינייהו פסול ותי' הר"ן לא שייך במת וא"כ ל"ל טעמא דעולא דהא לא מיצטרפי כלל לעדות א"א ועכצ"ל דר"י מיירי בכל גווני ואמר דבמת מותרת אפי' בהוחזקה א"א מפי אחרים ובנתגרשה אסורה אפי' לא אתחזקה בא"א רק אפומייהו ולפ"ז לא היה אפשר לאוקמי בחד וחד בב"א דא"כ הי' קשה בגוונא דלא אתחזקה בח"א רק אפומייהו למה לא תינשא לכתחילה הא ע"כ מיירי בניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי וכיון דלא אתחזקה בא"א מותרת מטעמא דר"ן או מטעם דיש לעד מיגו ובזה ודאי דמותרת לכתחילה דמשנה שלימה היא באומרת א"א הייתי וגרושה אני נאמנת דמותרת לכתחלה לכך הוצרך לומר דמיירי בזא"ז ואינה אומרת ברי לי דאז היא שיודעת שהיתה א"א בא"ת קיימא ואינה מותרת רק מטעמא דעולא ולכך אסורה לכתחלה מטעם דר"א דלזות שפתים. עוד י"ל דר"י ס"ל כלישנא קמא ביבמות דף פ"ח דב' פסולים נאמנים יותר אפילו מחד כשר לכך מתיר שם במכחישתו משום שהיא מצטרפת עם העד פסול האומר מת להכחיש עד כשר ולפ"ז לא מצי לאוקמי בחד וחד בב"א דא"כ הי' צריך לאוקמי בב"א ואומרת ברי לי והרי היא מצטרפת עם העד האומר מת להכחיש העד האומר לא מת והוי כב' עדים האומרים מת ואחד אומר לא מת דמותרת לכתחילה וכדמוכח בדף קי"ז ביבמות ע"ש ולכך הוצרך לאוקמי בזא"ז ואינה אומרת ברי לי דאז לא הותרה רק מטעמא דעולא ואז אסורה לכתחלה מטעם דלזות

בתוס' ד"ה מ"ש רישא הקשו שנא ושנא דרישא בחזקת פנויה וכו'. מקודם נפרש דברי התוס' ביבמות שם בד"ה הא לא ניסת שכתבו וז"ל דמשמע לי' הא לא ניסת מדאורייתא מדקאמר תצא ולא קאמר הולד ממזר. והמהרש"א דחק מאוד בפי' דבריהם. ונראה לפרש דהוכחת הש"ס הוא דמשמע לי' למקשה דהא דלא ניסת לא תנשא מדאורייתא פי' דהסיפא הוי דיוקא דרישא דרישא תני דוקא ניסת ותני בסיפא עד אומר מת ועד אומר לא מת לא תנשא היינו מדאורייתא דאי נימא דדיוקא דרישא היינו מדרבנן וממילא כיון דדיוקא דרישא הוא מדרבנן ובסיפא דתני לא תנשא דהוי דיוקא דרישא הוא ג"כ מדרבנן וכיון דהמקשן לא ידע דיש חילוק בין התירוה או לא וכיון דלא תנשא דקתני הוא רק מדרבנן ומדאורייתא מותרת לינשא ומוכח דע"א במיתה נאמן מדאורייתא כשנים מצד עד בלא שום חזקה וכששנים מכחישין מסתבר לתוס' דודאי הולד ממזר דה"ל למיתני בסיפא במכחישין דהולד ממזר דלא ליתי למיטעי דוקא במיתה חשיב ע"א והוי כתרי ותרי ואין הולד ממזר א"ו דמדאורייתא לא תנשא רק דל"ת משום דניסת וכבר נתחזקה בהיתר ל"ת ואין עד הב' נאמן להוציא מחזקה וממילא נשמע דכשבא עד השני בסיפא קודם שנישאת ל"ת מדאורייתא ומוכח דעד ראשון לא נחשב כשנים וכל היכי דתצא מטעם ודאי א"צ למיתני הולד ממזר כמ"ש המהרש"א דבכ"מ דתני תצא לא תני הולד ממזר ומשני הש"ס דנישאת היינו התירו לינשא ועולא ג"כ דוקא בהתירו קאמר והדיוק הוא דכשלא ניסת היינו שלא התירוה לא תנשא מדאורייתא א"כ הסיפא דקתני דיוקא דרישא לא תנשא מדאורייתא וע"כ ג"כ מוכח דעד המיתה לא חשיב כ"כ מצד נאמנות העד רק ההיתר ב"ד מחשיב לה בחזקת היתר שיצאה מחזקת א"א ע"י היתר ב"ד וממילא ג"כ מוכח דבשני עדים מכחישין דתצא מדאורייתא דהולד ג"כ ממזר וא"צ למיתני וכן הוכחה השני' שכתבו התוס' הוא ג"כ להוכיח דלא תנשא דקתני בסיפא היינו מדאורייתא ולפ"ז י"ל קושית התוס' בכאן דהש"ס הו"ל הוכחה דע"כ לא מיירי בב' דאומרים לא נתגרשה כלל כיון דקיי"ל ב' וב' הוי ס' דרבנן ומדאורייתא אוקמי אחזקה והרשב"א מתרץ קושית התוס' בד"ה הבא עלי' בא"ת דהש"ס הקשה רק לרווחא דמילתא דאפילו אי תרי ותרי ס' דאורייתא. אבל לדידן דפסקינן תרי ותרי ס' דרבנן באמת בחנק קאי ובניסת לא' מעדיה לא רצה לאוקמי שא"כ אמאי תצא לרבנן וא"כ קשה דליתני ג"כ הולד ממזר כיון דאיכא למיטעי ולומר דתרי ותרי ס' דאורייתא הוא וע"כ מדלא תני הכי הוא