בית יעקב על כתובות לג

שלא ידעה מב' עדים המכחישין בשעה שבא עלי' מ"מ בחטאת קאי. אבל על האי דמשני הש"ס כשניסת לאחד מעידיה הקשו התוס' שפיר בחנק קאי דהא מזיד הוא: ועדיין צריך אני למודעי בהא שכתבתי לעיל דס' שכתבו התוס' דשמא יוזמו ל"ל לרש"י וקשה מהא דב' אומרים נתגרשה וגם על התוס' קשה דבב"ב דף ל"א הקשו התוס' רק מב' אומרים מת ולקמן דף כ"ז הקשו גם על נתגרש'. לכן נלפענ"ד דהנה בכתובות הקשו על המקשן דה"ל להקשות בחטאת קאי או בחנק ול"ק מנתגרשה דהנה אף דקיי"ל תרי ותרי ס' דרבנן ומותר בכל איסורין דאיכא חזקת היתר היינו דוקא בתרי ותרי משום דאוקי ב' להדי ב' והוי כאילו ליכא עדים כלל אבל בשאר ס' במציאות כגון ס' דרוסה ידועה הוא מחלוקת הרמב"ם ותוס' דתוס' ס"ל כל ס' דאורייתא אסור מן התורה אפי' היכא דאיכא חזקת היתר כיון דאתייליד בי' ריעותא וע' בש"ך ביו"ד סי' נ' ואפי' הרמב"ם דס"ל דכל ס' דאורייתא מותר מן התורה מודה בס' כרת וע' בר"ן בקידושין גבי נתן הוא ואמרה היא דכל ס' קידושין אסור מדאורייתא לרי"ף ומכ"ש ס' גירושין כגון ס' קרוב לו ס' קרוב לה ובודאי לא יעלה על הדעת שיתחייב הבא עלי' חנק דהא בהדיא תנן מגורשת ואינה מגורשת ולפ"ז ל"ק מנתגרשה דהא התוס' ד"ה תרווייהו בפנוי' כתבו וז"ל כגון שזרק לה ס' קרוב לו ס' קרוב לה והני ב' סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה וה"נ גבי תרי ותרי י"ל דמיירי שזרק לה בפנינו גט ס' קרוב לו ס' קרוב לה ב' אומרים קרוב לו וב' אומרים קרוב לה ואז אף אם נאמר דאוקי תרי להדי תרי וסהדי כמאן דליתא דמי מ"מ נשאר הס' שנעשה בפנינו ולא אזלינן בתר חזקה לחייב חנק וחטאת ורמב"י סובר כיון דאיכא תרי ותרי תצא ובניסת ואח"כ באו עדים ל"ת משום זילותא דב"ד ומש"ה לא היו יכולין להקשות על המקשן מנתגרשה רק ממת אבל בב"ב הקשו על הס"ד רק שפלפלו לענין הדין והי' מסתבר להו כיון שנקט סתם משמע דאפילו ליכא כאן רק ס' דתרי ותרי אפ"ה ל"ת מקשה שפיר דהא מדאורייתא אוקמי אחזקה ותירצו דדייקא מרע. אך עדיין קשה קושית המהרש"א אמאי הקשו רק לרמב"י ולא לרבנן ולפי הנ"ל י"ל דלרבנן המ"ל דעדים כשאמרו לא מת אומרי' שעכשיו מת ואין בו משום חששא רק דאסורה לבעל ולבועל והתוס' בד' כ"ו כתבו וז"ל היכי דאיכא הרי טמא לפניך לא מוקמינן אחזקה בדאיכא ב' וב' א"כ ה"נ אמרינן הרי מת לפניך ולכך ל"ת משא"כ לרמב"י הי' להם הוכחה דודאי מיירי שתרי אומרי' עדיין הוא חי דאי עכשיו מת שוב ליכא איסורא דא"א רק משום קנסא דרבנן והתוס' דף כ"ו לחד תי' כתבו גבי תרומה דרבנן ועירוב דרבנן מותר בב' וב' ומכ"ש דאין מוציאין אותה מבעלה בתרי ותרי עכצ"ל כשאומרים עדיין הוא חי מקשה שפיר ומה שהקשה הפ"י דביבמות משמע שהוא איסור דאורייתא ואיך מתירין אותה מטעם זילותא דב"ד אישתמיט מיני' דעת רשב"א בקידושין שכתב כיון שנתיבמה יצא' מחזקת א"א אלמא דכשכבר נעשה מעשה וניסת ע"פ ב' עדים בהיתר יצא' מחזקת א"א אך עכ"פ הי"ל לאסור מדרבנן כמו גבי ינאי המלך לכך הוצרך לטעם זילותא דב"ד

בתוס' ד"ה כגון שניסת הקשו מהא דהרגנוהו לא ישא את אשתו. ותמהו האחרונים דהא קיי"ל אם כנס אינו מוציא. ונלפענ"ד דקושית התוס' הוא מרמב"י דס"ל דניסת ואח"כ באו עדים ל"ת משום זילותא דב"ד וזילותא דב"ד לא שייך רק כשניסת ברשות ולזה כיון דלא התירו לזה וניסת שלא ברשות ב"ד וליכא למיחש לזילותא גם אם כנס מוציא אח"כ הראו לי ספר הנדפס מחדש מהר"מ ברב"י שכ"כ. אך תי' זה שייך לתוס' שכתבו בב"ב דף ל"א בד"ה אבל ניסת דדוקא כשניסת ממש איכא זילותא ובזה שפיר י"ל כיון דגם מעיקרא אסרו לזה ליכא זילותא כשאוסרין אותה אח"כ ואפי' לדעת הי"מ שהביא הרמב"ן היינו שהתירוה ממש מ"מ ליכא למיחש לזילותא דהא לשאר עולם ע"כ צריכין למיסרה דהא אינה מותרת רק לא' מעדיה ומה שאוסרין אותה להעד הב' ליכא זילותא דהא מעיקרא אסרו עליו אך הא קשה דהא לכאורה קשה בלא"ה מה עלה על דעת התוס' דאפילו ב' אומרים מת לא ישא משום חשד דהא כיון שכבר הותרה ע"פ ראשון לכל עולם מה חשד איכא להב' ועכצ"ל דדעת התוספות בהעידו כיון דאיכא למיחשד לכל אחד שלכך מעיד שרוצה לכונסה. ואי תיקשי דא"כ מאי מקשה התוס' דלמא הכא מיירי בהעידו זא"ז דז"א דהא הכא מיירי דאיכא תרי ותרי דאם נעשה אחד לנוגע מה שרוצה לכונסה א"כ אין א' במקום ב' כלום ולפ"ז הדרא קושית המפרשים לדוכתה מאי מקשי התוס' הא כנס אינו מוציא ואפ"ת דהקושיא היא לרמב"י דז"א דגם לרמב"י ל"ק דמשכחת לה שהעידו בזא"ז שהתירוה לכנוס לב' ואח"כ באו עדים דאז ודאי איכא זילותא כיון שנשאת ברשות ב"ד אך אפ"ל דמשנתגרשה מקשי התוס' דבנתגרשה צריכה שניהם לעדות ואסורה לשניהם וממילא ניסת שלא ברשות ב"ד וליכא זילותא מ"מ אפשר לתרץ קושית התוס' בשליח שהביא לה גט ועוד יש א' שגם בפניו נכתב וניסת לא' מעדיה דמותרת ע"י השליח ואח"כ באו שנים ואמרו מזויף הוא

בתוס' ד"ה א"ה לכתחילה נמי ומהא דתנן ביבמות דף קי"ז עד אומר מת ועד אומר לא מת ה"ז לא תינשא. לכאורה דבריהם תמוהים דמרישא ה"ל להקשות דמבואר בהדיא דאם בא העד קודם שהתירוה לא תנשא ואם נחלק בזא"ז וכן בב"א גם מסיפא לק"מ כמבואר בדבריהם וגם לשונם שכתבו דמרישא דהתם יש להוכיח דמה שייך ענין הוכחה כיון שמפורש בהדיא. ול"נ שבודאי אסקי אדעתא לחלק בין בב"א בין בזא"ז כמבואר בהדיא ברישא דבעינן דוקא התירוה אך שהי' קשה להם מסיפא שהלשון משמע דמיירי אף בזא"ז דהא לעולא הי' דוחק להעמיד סתם משנה בב"א כמ"ש התוס' בסמוך גבי ע"א אומר נטמאת ובזה תי' שפיר דהסיפא מיירי בב"א ואין זה דוחק דהא מרישא יש להוכיח פי' כיון דברישא מפורש בהדיא בזא"ז ממילא יש הוכחה דסיפא מיירי בב"א ולא סתמא הוא

בא"ד דנראה לו דחשיב כב' בזא"ז בדרבנן כמו בדאורייתא בב"א. לכאורה תמוהין דבריהם דאין שום טעם וסברא לזה. ונראה בכוונתם דדוקא גבי נטמאת דעד שאומר נטמאת נאמן מדאורייתא לומר שנטמאת ולבטל שתיית מי המרים משא"כ א' אומר לא נטמאת אף שמעיד שלא נטמאת בכל אותה סתירה היתה שותה דלא מצינו נאמנות לזה בתורה (וא"ל דהא ילפינן גילגול שבועה מסוטה לילף נמי מסוטה דאין עד המסייע פוטר משבועה כמו שהעד האומר לא נטמאת אינו פוטר משתייה דשאני שבועה דסוטה דחשיב כודאי שנטמאה לכך אין ע"א נאמן) לכך העד האומר נטמאת אחשבי' רחמנא כב' נגד העד האומר לא נטמאת משא"כ בעד שאומר שמת שנאמן מטעם חזקה דדייקא מרע לחזקה דא"א ולא גרע מספק השקול דע"א נאמן א"כ ודאי דעד האומר לא מת נאמן כמו העד האומר מת דבס' השקול עד האוסר נאמן כמו עד המתיר א"כ אין לאחד חשיבות כב' נגד עד השני משא"כ בזא"ז כשעד הא' הי' נאמן הי' ס' שקול וכיון שכבר התירוה הב"ד כבר יצאה מחזקת א"א ועומדת בחזקת היתר כמ"ש