בית יעקב על כתובות לא

ברישא מטעם חזקת פנוי' א"כ ה"ל לחלק בניסת ואח"כ באו עדים תצא דהא ג"כ ליכא חזקת פנויה וע"כ מיירי בניסת לא' מעדים דלא תצא לרבנן א"כ קשה סיפא אמאי תצא לרבנן. ולפ"ז ל"ק ג"כ ליקשי מסיפא גופיה סיפא כמאן אתיא לא כרבנן ולא כרמב"י דהי"ל דמיירי בניסת שלא לאחד מעדים לכך הוצרך להקשות מרישא להוכיח דמיירי בניסת לא' מעדים. וא"ל דהאיך המ"ל בנתקדשה וניסת לא' מעדים ושעדים מכחישין באו אח"כ הא כיון דכבר ניסת לא' מעדים הראשונים המתירין נפסל לעדות דז"א די"ל דמיירי בג' עדות כמ"ש המפרשי'. ולפ"ז י"ל קושית התוס' לעיל בד"ה דהבא עליה בא"ת קאי תימה דהא בחטאת קאי ע"ש דהנה הר"ן הקשה קושית התוס' בממ"נ דאי מיירי בעומדת בחזקת פנויה א"כ אפילו א"ת ליכא ואי דקיימא בחזקת א"א א"כ בחטאת קאי ע"ש ולפי הנ"ל י"ל דלא היה יכול להקשות בחטאת קאי די"ל דמיירי דקיימא בחזקת פנויה כמ"ש הר"ן ומ"מ מקשה שפיר בא"ת קאי לרמב"י בניסת ואח"כ באו עדים דאז ליכא חזקת פנויה בממ"נ ומטעם שכתבו התוס' בקידושין כנ"ל וגם לא הוי בחזקת א"א ובא"ת קאי. ומדברי הר"ן שכתב דמיירי בעומדת בחזקת פנויה לכאורה קשה כיון דכולן בא"א קמסהדי ה"ה בחזקת א"א כדלקמן בנתגרשה. ונראה בכוונתו דהנה הר"ן הקשה על הא דקאמר הש"ס בנתגרשה תרווייהו בא"א קא מסהדי הא חד מינייהו מיפסל בהכחשה ואיך מצטרפין ותי' דמיירי באחד אומר קרוב לה ואחד אומר קרוב לו דעבידא דטעי בהכי. והנה התוס' בב"ב גבי שנים אומרים מנה ושנים אומרים מאתים הקשו דמה"ת יתחייב ליתן מנה הא הוי כנמצא א' מהן קרוב או פסול. ותי' דס"ל דבד"מ תתקיים עדות בשאר א"נ היכי דמסייע אהדדי אבל היכי דמכחשי אהדדי לא ע"ש. א"כ הכא לענין א"א בתרי ותרי דמיירי במכחשים ממש שזה אומר לא נתגרשה כלל דודאי מיפסל אחד מהן והוי כנמצא אחד מהן קרוב או פסול דהא עידי קידושין כעידי ד"נ דמיא דהא עדות מיוחדת פסול בקידושין מה"ט וממילא נתבטל ג"כ עדות הא"א ואפילו לתי' הב' ג"כ נראה דבהעידו תוך כ"ד של הקידושין דנתבטל העדות של א"א דעדות א"א עדות אחת היא ובעדות דא"א מסייע אהדדי הוא וזהו כוונת הר"ן בקושיתו ממ"נ א' קיימא בחזקת פנוי' כגון בכה"ג שנתבטל ג"כ עדות של הקידושין אפי' א"ת ליכא ואי קיימא בחזקת א"א כגון שהעידו אחר כ"ד של הקידושין א"כ בחנק קאי. והתוס' לא רצו בזה וס"ל דלעולם בחזקת א"א קיימא ע"פ הנך סהדי ומקשי שפיר

בתוס' ד"ה בא"ת הקשו דבחזקת א"א קיימא. ובב"ב דף ל"א הקשו התוספות קושיא זו אליבא דרמב"י. והקשה המהרש"א הא לרבנן ג"כ קשה. ונ"ל ליישב ומקודם נבאר סוגיא דש"מ ביבמות דף פ"ח מנין שלא רצה דופנו ת"ל וקדשתו בע"כ ה"ד אילימא שלא ניסת לא' מעדים וקאמרי ברי צריכא למימר אלא לאו דניסת לא' מעדים פירש"י וז"ל אלא לאו כה"ג דניסת לא' מעדיה תחלה ואח"כ באו עדים שהיה חי באותו שעה ומת ולא רצה להוציאה משום זונה וקתני דופנו וקשה לרבא ע"ש. והוא תמוה מאוד. א' דה"ל לכתוב הקרא בישראל כה"ג שמעידין שעדיין חי וניסת לאחד מעדים וקאמרה ברי לי שהיא אסורה לו. ב' דלמה הקשה לרב ה"ל להקשות על רמב"י ורבנן. ג' דמה"ת לאוקמי קרא בכה"ג דוקא כיון דמסברא מותרת ואם באנו לפרש הקרא לאסור מצינו הרבה לדרוש. ולתרץ נראה דעל רמב"י ורבנן לא היה מצי להקשות מברייתא זו דהנה הרשב"א בקדושין דף ס"ו בסוגיא דאשתך זינתה בע"א כתב ליישב קושית התוס' דהכא דעד נמי בחנק קאי וז"ל וכיון דאסיקנא כגון שניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי אע"ג דתרי ותרי ספק דרבנן הוא ומדאורייתא אוקמי אחזקה לא מפקינן בדיעבד דהא בדינא קאמר ולגבי עצמן נאמנים בדיעבד ע"ש. (והנה הפנ"י למד מדברי רשב"א הנ"ל דאף דקיי"ל דסוקלין על החזקה ומ"מ אם בא עד אחד וטוען ברי נגד חזקה מהימן לגבי עצמו לכך בעינן בהתראה שקיבל עליו התראה בכדי שלא יאמר ברי לי דאם אמר ברי מהימן ע"ש. ותמוהין דבריו מאוד דא"כ האשה שאמרה ברי גרשני בעלי תהיה נאמנת כשניסת לא' האומר ג"כ ברי לי ולא אשתמיט בשום פוסק או תנא לומר כן ולעד"נ דדוקא בתרי ותרי אמרינן כן דהא ביבמות אמרינן דתרי ותרי ספק דרבנן הוא ומדאורייתא אוקמי אחזקה מידי דהוי אנכסי דבר שטיא ע"ש בדף ל"א הרי דבהדיא מדמה ליה הש"ס תרי ותרי דא"א לתרי ותרי דממונא והרי חזינן דבממון אף דאמרינן גבי תרי ותרי אוקמיה אחזקה דמ"ק מ"מ ל"ד הא דמעמידין אחזקה באיכא ב' וב' להיכא דמעמידין אחזקה בליכא תרי ותרי דבליכא תרי ותרי לא מהני תפיסה וטענת ברי כנגד חזקת מ"ק אפילו במטלטלין ובדאיכא תרי ותרי קיי"ל דמהני תפיסה וטענת ברי אלמא בדאיכא תרי ותרי נחלש כח חזקת מ"ק דמהני שוב תפיסה נגדו. ולפ"ז אף שכתב רשב"א בדאיכא ב' וב' א"י להוציא אשה מבעלה בטענת ברי אף דאיכא חזקת א"א מ"מ בליכא תרי ותרי בודאי מוציאין אותה מבעלה מכח חזקת א"א אפילו בטענו שניהם ברי דאין לדמות חזקה במקום דאיכא תרי ותרי למקום דליכא תרי ותרי כנ"ל בממון):

אמנם התוס' תי' באופן אחר קושיא זו דחזקה דדייקא מרע לחזקת א"א ולפ"ז לא היה מצי להקשות מברייתא דדופנו על רמב"י ורבנן דשם כיון דב' אומרים מת וב' אומרים לא מת ועדיין הוא חי איכא חזקה דדייקא דמרע לחזקה דא"א ובודאי מותרת היא נגד ס' השקול משא"כ בברייתא דוקדשתו כיון דכתב רחמנא גבי כהן דוקא ולפי הס"ד דאין לחלק בין איסור כהונה ובין איסור דשייך גם בישראל ע"כ מיירי בדין דלא שייך רק בכהן והיינו כגון ב' האומרים לא מת אומרים שעכשיו מת רק שבשעת נשואין היה חי ואסורה לכהן משום זונה דתו ליכא חזקה דדייקא דלמה לה לדייק באיזה זמן מת וממילא מחזיקין הבעל בחזקת חי ועכשיו מת ומ"מ ליכא למיסרה לישראל משום קרא דנטמאה חד לבועל דהא באונס היה דמדרבנן אסורה אפילו בניסת ע"פ ב' עדים מ"מ קרא ליכא לאוקמי הכי אבל בכהן שפיר קמ"ל קרא דאסורה בכה"ג שאומרין עכשיו מת ומשום איסור זונה דאסורה אפילו באונס וסברא דדייקא ליכא משום דעכשיו מת בודאי וקמ"ל קרא לאפוקי מס' הרשב"א שכתב דברי בלא דייקא נמי מהני בתרי ותרי נגד חזקת א"א לענין שאין הב"ד יכולין להוציאה מידו ובזה מדוקדק מה שדורשין דין זה דוקא מקרא דוקדשתו דכתיב סתמא והאי דבשאר דינים המותרים מצד הדין מסברא מה"ת לאסור מקרא זה אלא ע"כ קרא לא אתיא רק לחלק בין איסור לממון דבממון במקום שיש ב' וב' א"י הב"ד להוציא ממי שתפס וטוען ברי אף דאיכא כנגדו חזקת מ"ק מ"מ בדבר איסור מחויב הב"ד להפרישם כיון דלהב"ד נראה דאסור מכח החזקה מקדשין אותו בע"כ ומוציאין אותה שלא יהיה נראה בעיני ב"ד שעושה איסור דלפני ב"ד היא אסורה וקיימא בחזקת א"א אבל לרב מקשה שפיר כי לכאורה דברי רש"י סותרין זא"ז דבכתובות פירש"י ברי לי שאין לבו נוקפו וביבמות פרש"י ברי גמור ע"י סימנים וצ"ל דרש"י סובר דשניהם אמת דהיינו סברת התוס' דחזקת דייקא מרע וגם ס' הרשב"א דבטוען ברי אין מוציאין בתרי ותרי אף דאיכא חזקה ובכאן א"א לפרש ברי גמור מטעם שכתב הר"ן בשיטת רש"י דאשה שאמרה מת בעלי נאמנת והוכרח