בית יעקב על כתובות ל

הג' הוי מחזי כשיקרא. וא"ל דמיירי אם לא כתבו במותב ג' ומיירי רק לענין אי צריכין להגיד או שיכול לסמוך על חתימת הב'. דז"א דא"כ אין לו הוכחה דהא הכא דקתני עד שלא כתבו ע"כ בכתבו בי תלתא מיירי ומשום מחזי כשיקרא

בגמרא ושא"ה דקא מקיימי הגדה בחד. ולכאורה קשה דאי נימא דאפי' אם כולן מכירין מ"מ צריכין להגיד דוקא א"כ אמאי נקט הדין בב' המכירין וא' אינו מכיר לנקוט בכולן מכירין ומ"מ כיון דצריכין להגיד צריך להעיד קודם החתימה דוקא כיון דלא נחשב קיום קודם הגדה ואפשר כיון דעיקר הטעם הוא משום דהוי כשקר כמ"ש רש"י וכיון שכולן באמת מכירין וא"צ הגדה רק משום קיום מצות הגדה לא מיחשב שקר אף כשחותמין בעצמם קודם שמקיימין מצות הגדה

דף כ"ב ע"א בגמרא מנין להפה שאסר. לכאורה קשה דהא מיגו מן התורה כמ"ש התוס' לעיל דף י"ח וידוע דהפה שאסר עדיף ממיגו דהא כתבו התוס' בב"ק דף ע"ב בד"ה אין לך בו וז"ל דהפה שאסר אפילו במ"ע אמרינן ע"ש וכיון דצריך קרא להפה שאסר לפי הס"ד השתא א"כ אף שיש קרא להפה שאסר מ"מ מנין למיגו מן התורה ואפשר דמיגו נלמד מקרא או מן הלכה ומ"מ אצטריך קרא להפה שאסר דשאני מיגו דבשעה שאומר טענה זו היה יכול לטעון טענה מעלייתא משא"כ בהפה שאסר דבשעה שאומרת גרושה אני אין לה מיגו דהא א"י לחזור בלא אמתלא אפילו תכ"ד כמ"ש המהרש"א והוי קצת כמיגו למפרע ומ"מ נאמנת מטעם שהפה שאסר בתכ"ד ולא הוי מיגו למפרע וע"ז צריך קרא. ועוד דבדבר שבערוה לא מהני מיגו כמ"ש הרשב"א בקידושין דף ס"ד גבי בעל שאמר גרשתי דהוי בידו ואפ"ה לא מהני בדבר שבערוה והפה שאסר מהני ולזה אצטריך קרא

בגמרא הזה התירה. לכאורה קשה דהא ר"א ס"ל בקידושין דף ס"ד גבי קדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה ובא ע"א ואמר אני קדשתיה דנאמן אף לכנוס וא"כ מנין לנו דהוא מטעם הפה שאסר דלמא מטעם נאמנות המקדש הוא ועוד מנא לנו ללמוד א"א וגרושה מקרא דהזה דהא כתב הר"ן בקידושין גבי אני קדשתיה ול"ד לדבר שבערוה כיון שלא בא להוציא מחזקה דהוי כמברר החזקה משא"כ בא"א וגרושה דבא להוציא מהחזקה אימר דלא מהני הפה שאסר להתיר ובמקום אחר הארכתי בזה

טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני. עיין בספרי ח"ד סי' קפ"ה מ"ש בזה: ע"ב סוגיא דתרי ותרי. הקושיות שבסוגיא זו רבו כמו רבו

א' קושית המהרש"א בתוס' ד"ה הבא עלי' באשם תלוי קאי דהי' להם להקשות בחנק קאי. ומה שתירץ מהרש"א ז"ל דבאחר משכחת לה בשוגג אינו מובן דהא רבנן אמרו ל"ת משמע שהב"ד פוסקין דל"ת ומותר לבעול אותה וקשה דבחנק קאי:

ב' קשה דהכא מקשה התוס' רק ממת ולא מקשה מנתגרשה ולקמן דף כ"ו ובב"ב דף ל"א מקשה התוס' גם מנתגרשה:

ג' קושית המהרש"א בב"ב ששם כתבו דהקושיא רק מרמב"י והלא לרבנן גם כן קשה:

ד' בתוס' ד"ה כגון שניסת לאחד מעדים שהקשו מהרגנוהו קושית המפרשים דהא כנס אינו מוציא:

ה' בתוס' ד"ה א"ה לכתחילה נמי תחילת דבריהם קשה להולמם כיון שלא אסקו אדעתייהו לחלק בין בב"א ובין בזא"ז הי' להם להקשות מרישא דשם מבואר בהדיא דדוקא בזא"ז אחר שהתירוה מהני. וגם לשנוייא שכתבו ומרישא נמי מוכח הלא שם מפורש דבעינן בזא"ז דוקא אחר שהתירוה:

ו' בסוף הדיבור שכתבו דנ"ל דחשיב כב' בזא"ז מדרבנן כמו בב"א מדאורייתא דאין שום טעם וסברא לזה:

ז' בתוס' ד"ה משום דר"א שקושיתם חמורה מאוד דמשמע של"ת מהיפרה ומותרת לכתחלה ותירוצם דחוק:

ח' קושית המפרשים על הרמב"ם שפסק דבחד נגד חד בב"א ל"ת ולא תנשא מדינא א"כ לוקי הא דרבי יוחנן בהכי ולא יצטרך לר"א:

ט' קושית התוס' ד"ה מ"ש רישא ומ"ש סיפא:

י' תמיהות המהרש"א ומהר"ש בדברי הי"מ שהביאו התוס':

י"א סוגיא דיבמות דף פ"ח תמוה מאוד בהא דמתיב רבא מקדשתי:

י"ב קושית הפ"י דביבמות משמע שהוא מדאוריי' ובב"ב משמע שהוא משום זילותא דב"ד:

י"ג דברי התוספות ביבמות דף קי"ז ד"ה הא לא נישאת אין לו פירוש במה שהוכיח לא תינשא מדאורייתא מדלא קתני הולד ממזר והמהרש"א דחק עצמו מאוד. ומקודם ניישב קושית המפרשים בתוס' ד"ה מ"ש רישא וז"ל וי"מ כיון דלא מפליג בין באו עדים ועיין מהרש"א ומהר"ש שתמהו בזה וגם הלשון קשה דהתחלת דבריהם במ"ש דלא מפליג היינו בסיפא א"כ קשה מ"ש אח"כ מסיפא נמי דלשון נמי משמע דמקודם לא איירי מסיפא גם מ"ש אלא רבנן תמוה דהא לרבנן קשה טפי ועוד דה"ל להקשות בסתם הך סיפא כמאן אתיא לא כרבנן ולא כרמב"י. והנה בספר הפלאה תי' דס"ל כמ"ש התוס' בדף כ"ו בתרי ותרי לא שייך לאוקמי אחזקה היכי דא"ל הרי טמא לפניך א"כ ה"נ י"ל בניסת קודם שבאו עדים ליכא למימר חזקת פנויה בסיפא אפי' תימא כיון דנשאת לפניך וה"ל לאפלוגי ברישא בנשאת קודם דליכא חזקת פנוי' ואפי' דרמב"י הוא ובניסת קודם אפילו בסיפא ל"ת א"כ ה"ל לאפלוגי בסיפא ומדלא מפליג לא ברישא ולא בסיפא ש"מ דרישא אתיל כרבנן דאפילו בלא חזקת פנויה ל"ת א"כ אפי' סיפא נמי. ודבריו תמוהין דל"ד כלל להתם דשם אמרינן הרי טמא לפניך על טומאה זו וכמו שהטומאה הוא עכשיו עלי' כן היתה קודם משא"כ הנשואין של עכשיו אין הנשואין שאנו דנין עליהם כי הנשואין של עכשיו הן מאיש אחר והנשואין ראשונים הן ג"כ מאיש אחר וגם בלאו הכי דבריו תמוהין. לכן נראה לפרש דבריהם כי תוס' בקידושין דף ע"ט ד"ה קדשה אביה בדרך כתבו וז"ל דבקידשה אביה לחוד בהא מודה שמואל דהעמד אשה בחזקת פנויה אבל בקידשה היא עצמה בעיר ממ"נ הוי בחזקת א"א ע"ש ולפ"ז יש לפרש דבריהם דכן הוא כוונתם כאן דאי רישא מטעם חזקת פנויה היא הי"ל לחלק ברישא בין אם באו הני שני כיתי עדים דהיינו תרי שאומרים נתקדשה לראובן ועדים המכחישין אחר שכבר ניסת לשמעון דאז ליכא חזקת פנויה מטעם שכתבו התוס' בקידושין שם כיון דממ"נ א"א היא נהי דליכא ג"כ חזקת א"א מ"מ תרי ותרי ספיקא הוא וראוי להיות תצא לרמב"י דס"ל בס' השקול תצא דהא רמב"י ג"כ מודה דחזקת דייקא מרע לחזקת א"א דהא בניסת בהיתר מודה דל"ת ואף דרמב"י מודה בניסת ואח"כ באו עדים דל"ת אפילו בנתגרשה שהיה לה חזקת א"א היינו מטעם זילותא דב"ד כמבואר בב"ב דף ל"א והכא לא שייך זילותא דב"ד כיון דעדיין לא באו עדים שהעידו שנתקדשה קודם הנשואין שלה ולא הכת שמכחישין אותן ולא היתה צריכה היתר ב"ד כלל וליכא זילותא ובודאי דתצא לרמב"י בניסת ואח"כ באו עדים והי"ל לחלק ברישא בין ניסת ואח"כ באו עדים או ניסת אח"כ ומדלא חילקו ע"כ לאו רמב"י אלא רבנן ולרבנן א"ש דלא מפליג דהא אפילו בנתגרשה דאיכא חזקת א"א ס"ל דל"ת מכ"ש בתרי ותרי בקידושין בניסת ואח"כ באו עדים ל"ת א"כ קשה סיפא נמי אמאי תצא לרבנן. ולפ"ז לא קשה קושית המהרש"א שהקשה דלוקי בניסת שלא לאחד מעדים ע"ש דז"א דא"כ תיקשי רישא ועכצ"ל הטעם