בית יעקב על כתובות כט

שהא' א"י מהמותר דבע"א חיישינן למשקר משא"כ מפ"כ דהדבר אמת רק מגזה"כ פסול מפ"כ וכשזוכר מקצת לא חשוב שוב מפי כתבם כיון שכל העדות אינו מפ"כ רק מקצת

בתוס' ד"ה ר"י וא"ת ה"נ אמאי לא אסרינן לכתוב עדות על השטר שמא ישכח וכו'. והנה לפמ"ש התוס' לקמן דשטר לא חשיב מפ"כ רק בע"א וביבמות גבי שטר קידושין מהני שטר רק דחיישינן שמא לא יעידו שראה בהשטר רק בסתם, ע"ש. ואפשר לחלק ולומר דבע"א ידוע דלא מהני שטר דידי' ולא אתי למיטעי משא"כ בב' עדים דמהני שטר דידהו יש לחוש דשמא לא ידעי לחלק בין אומרים בסתם ובין אמרו מפי השטר

בא"ד הא תנן בג"פ מי שנמחק שט"ח וכו'. והא דלא מקשי התוס' מכל השטרות דעלמא דמהני ולא הוי מפ"כ י"ל דודאי היו יודעין התוס' דכל שטר הוי כאילו נחקרה עדותן בב"ד רק שהי' ס"ד דהתוס' דרק משעה שהובא השטר לב"ד הי' תק"ח שיהי' אז כנחקרה עדותן בב"ד דהא לר"ת דס"ל דעדים יכולין לשלוח כתבם לב"ד מ"מ לא הוי עדות רק אחר שבא הכתב לב"ד כמ"ש הרמ"א בתשובה סי' י"ב ע"ש א"כ ה"נ בשטר שהכשירוהו חז"ל אף דהוי מפ"כ מ"מ בעינן שיבוא השטר לב"ד ולזה מקשי מג"פ ומשורף שטרותיו דהעדים מעידין מתוך מה שראו בשטר שלא בא עדיין לפני ב"ד אלמא משעה שחתמו הוי כנחקרה עדותן וא"כ מה"ת לא יהיו יכולין להעיד מתוך כתבם ולכך הוכרחו לתרץ דבע"א לא אמרינן דהוי כנחקרה

דף כ"א ע"א בתוס' ד"ה על כת"י דאפילו אמרו בפירוש וכו'. וצריך ליתן טעם דמה"ת לא יועיל לר' כשאמרו בפ' שמעידין על מנה שבשטר וכן לרבנן אמאי יועיל כשמעידין בפי' על כת"י וגם קושית הפ"י היא קושי' חמורה דמה בכך שמעידין על מנה שבשטר מה"ת יהי' לו דין שטר. אמנם לפעד"נ דעיקר הטעם הוא שברא"ש בפ' ג"פ גבי ע"א בשטר כתב וז"ל אבל אם העד המעיד בע"פ העיד שלפניו נמסר השטר כשר לגבות בו ממשעבדי דחשיב כאילו יש ב' עדים על המסירה שהעד שהוא חתום על השטר אומר שגם בפניו נמסר תדע דלר"א שטר הבא לפנינו ועדים חתומים עליו גובין בו אע"פ שאין אנו יודעים שנמסר בפניהם אלא שאנו תולין כיון ששניהם חתומים בו ודאי נמסר בפניהם וכו' וע' בספרי נה"מ סימן נ"א ס"ק ג' ע"ש ולפ"ז י"ל דבהא פליגי רבנן סברי כר"א דע"מ כרתי ולכך כשאומר זה כת"י הוי כאילו מעיד שבפניו נמסר וכיון ששניהם מעידין בהגדתן שזה כת"י הוי כמעיד כ"א שבפניו נמסר השטר ואף שעדות מיוחדת הוא מ"מ הא בד"מ כשר עדות מיוחדת וכיון דקיי"ל ע"מ כרתי הרי הוא שטר גמור מחמת המסירה והרי שנים מעידין שחייב לו מנה בשטר וששטר זה נמסר לפניהם ולכך אפי' מעידין בפי' על כת"י מהני ורבי ס"ל דכשאומרים סתם זה כת"י לא תלינן שמעידין על המסירה אף שצריכין לראות המסירה כמו דלא תלינן כשאומרים זה כת"י שמעידין על מנה שבשטר דהיינו שראו ההלואה אף שאסורין לחתום בלא ראיית ההלואה. א"נ י"ל דס"ל לרבי דע"ח כרתי ואפי' להך לישנא בב"ב דס"ל לרבי דע"מ כרתי מ"מ י"ל דלא ס"ל הך חזקה שבפניהם נמסר שכתב הרא"ש רק ס"ל כשיטת הר"ן דהא דשטר כשר בע"ח הוא מטעם דס"ל דאף ע"מ כרתי א"נ כשיטת הר"ן דאנן ע"מ או ע"ח הן הן ע"מ כשיטת הר"ן פ' המגרש ולכך אפילו מעידין על מנה שבשטר מ"מ כיון דאין מעידין על המסירה רק על החתימה דהא אין צריכין לראות החתימה הדרא קושית פ"י לדוכתה דמה בכך שמעידין על מנה שבשטר מ"מ מלוה ע"פ הוא ומטעם זה נראה דאם הלוה מכחיש ע"א החתום בשטר גמור ואומר שלא צוה לחתום לאותו העד רק להעד השני ולא הוי השטר רק בע"א ולכך פרע ולא חש להניחו אצל המלוה לא מהימן בשבועה להכחיש ע"א ולעשות ממלוה בשטר מלוה ע"פ והוא מטעם דהוי כב' מעידין על המסירה שנמסר בפניהם וממילא נמסר בפני שניהם ביחד והוי כב' מעידין זע"ז. ולפמש"ל בדף כ"א טעם דעד ודיין מצטרפין ע"ש מיושב ג"כ קושית הפ"י כיון דמהימני במיגו שזהו כת"י חשיבא כיש עדים על הקיום

בגמרא ומי אמר שמואל הכי והא ההוא שטרא כו'. לכאורה קשה הא כי אין זוכרין הלואה צריכי להעיד כל חד אחברי' כמבואר בח"מ בסי' מ"ו ע"ש וא"כ מאי קושיא דילמא שטרא דמר שמואל הכי הוי מעשה די"ל דמוכיח דבשלמא אי כל שטר צריך להיות מקוים כך לא הי' יכול לכתוב סתם ואסהידו אחת"י משום דאם הי' בא השטר לב"ד אחר אח"כ היו חוששין דילמא לא אסהיד כל אחד רק אחת"י דידיה וצריכין עוד צירוף אחר אבל אי אמרינן דמסתם א"צ רק כשאין זוכרין בעינן צירוף א"כ קשה דה"ל לכתוב סתם ואסהידו אחת"י דהא הב"ד אחר לא היו חוששין כלל לשמא שכחו העדים דהא בסתמא אמרינן שזוכרין העדים דהא מהאי טעמא כשר להרמב"ם בסתם

בגמרא ואדחד דעימי' וכו'. הא דלא אמר סתם ואחת"י רב תנן ברב"א. אפשר דהמעשה כך הי' שלא הכיר חתימת חבירו רק שהעיד שהעד חתם בפניו

בגמרא ובהא אפי' מחביריו. הא דלא חש לב"ד טועין שיטעו ויאמרו הלכה כר' בכ"מ אפילו מחבריו שהוא טועה בגוף הכלל דהלכה כר' מחבירו ולא מחביריו הוי טועה בדבר משנה כמ"ש רש"י בכתובות דף ק' ויחזור הדין ולכך חש דלמא יטעה אחד ויאמר איזה סברא שבהא אפילו מחביריו דיש כח לפעמים ביד האמוראים להכריע נגד הכלל כמבואר בערובין בפ' מי שהוציאו דאמר היכ' דאתמר אתמר ויהי' טועה בשיקול הדעת דאינו חוזר כלל ויהי' הפסד גדול להיתומים

בגמרא מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא וכו'. לכאורה קשה דהא כיון דהדיין מעיד שבפניו נתקיים השטר והוי כמעיד שראה עדות של השטר שנחקרה עדותן בב"ד דהא בשורף שטר של חבירו ויש עדות שמעידין שראוהו מקוים הוי כאילו מעידין שראו עדות שנחקרה עדותן בב"ד כמבואר בתוס' לעיל דף כ' בד"ה ור"י ע"ש וא"כ ה"נ הוי כב' עדים שמעידין על מנה שבשטר דנראה דאם ע"א מעיד שראה ההלואה וע"א מעיד שראה עדות שנחקרה עדותן בב"ד על ההלואה דהן מצטרפין וכן קשה בע"א מעיד זה כת"י וע"א שאינו מעיד על השטר רק מעיד שמכיר חת"י שניהם אמאי לא מהני הא הוי ג"כ כמו שמעיד שראה שנחקרה עדותן בב"ד כמ"ש התוס' לעיל ויוכשר השטר דלא גרע מהודאה אחר הלואה דמצטרפין. שוב מצאתי בש"מ שהקשה זה ותי' דראיית חקירת עדות גרע מהודאה אחר הלואה דעדות אף שהאמינם רחמנא מ"מ אין בירור שאומרים אמת ולכך אין מצטרף עם עד הראי' ולפ"ז גם בהלואה עד ראיית הלואה עם עד שראה חקירת העדים בב"ד אין מצטרפין וצריך עיון

ע"ב בתוס' ד"ה בפני כל אחד ואחד דס"ד כיון שהעידו בפני ב' יכול הג' לחתום על סמך הב' וכו'. לכאורה קשה נהי דנאמר דמה שחתמו עצמם הב' הוי וכו'. אז בפני הג' דעדות קיום יכול להיות מפ"כ (בח"מ סימן מ"ו) מ"מ בשעת כתיבה כשכותבין במותב ג' ואשתמודענא הוי מחזי כשיקרא דהג' א"י מאומה דהא אפילו מעידין אחר כתיב' בפני