בית יעקב על כתובות כח

התנאי ולפעמים קיום התנאי במעשה או במניעת המעשה של לוה שוה כל החוב ודאי דנקרא חל שעבודיה משא"כ באמנה דמלוה אין על הלוה שום שעבוד. והנה בתנאי דאם בלא מעכשיו בשטר חיוב וביד הלוה לחזור בו ולומר אין רצוני בקיום התנאי ולהתחייב לך דמי ממש לאמנה כיון שאין ביד המלוה לקיים התנאי בע"כ של הלוה ודוקא בתנאי מעכשיו שיכול המלוה לקיים בע"כ דלוה משא"כ בלא מעכשיו אפי' במקום דליכא חשש מוקדם כגון בתנאי שצריך לקיים ביום שנכתב דוקא מ"מ ה"ל עולה כיון דלוה יכול לחזור. עוד כתב הר"ן דהאיבעיא בתנאי הוא בין בכת"י יוצא ממ"א ובאין כת"י יוצא ממ"א אי דמי לאמנה כיון דהוי מתחלה כאלו נתפרש שהי' בלא תנאי וכשאומרים עכשיו תנאי משוי נפשייהו רשעים וכו'. ולכאורה קשה הא באמנה גופה אי לאו דר"כ הי' מותר לעדים לחתום באמנה במעכשיו דכיון שהלוה האמינו ל"ח שמא לא ילוה כלל רק משום דר"כ אסור וכיון שכתב הר"ן דבתנאי לא שייך דר"כ משום דחל שעבודי' במקצת מה"ת לא יהיו נאמנין ונראה בכוונתו שבעל האיבעיא הי' מסופק בסברת הר"ן גופי' אי תנאי דומה לאמנה ואפשר דבתנאי שייך דר"כ וממילא אף בתנאי משוי נפשייהו רשיעי או דלמא רק באמנה גופי' אסור משום דר"כ ובתנאי דחל שעבודא במקצת לא שייך דרב כהנא ולאו עולה הוא

בתוס' ד"ה ואם כת"י וכן בכל ב' כיתי עדים וכו' ואמאי לא מהימני בתראי במיגו וכו'. ונראה דקושיא זו ל"ק במקום דבתראי אומרין להוציא ממון דהא אפי' כשיש להבע"ד מיגו לא אמרינן מיגו להוציא וקושייתם אינה רק כשאומרים להחזיק. אך גם זה לפענ"ד י"ל דמיגו מגברא לגברא לא אמרינן שמא יפסלו העדים בגזלנותא ויפסלו הרבה שטרות שאותן העדים חתומים בהם

דף כ' ע"א בתוס' ד"ה אלא אמר ר"נ ואנוסים היינו מחמת נפשות ל"ש לאוקמי אחזקה וכו'. משמע דהי' קשה להם ג"כ מאנוסים היינו ולכאורה קשה לי דהא כיון דעידי השטר מעידין שהלוה ציוה להם לכתוב שטר והעדי' אחרים מכחישין אותן ואומרים בפי' שלא ציוה אותן הלוה לחתום רק הם מעצמם בלא צווי הבע"ד מחמת אונס נפשות דמי ממש לב' אומרים לוה וב' אומרים לא לוה שמכחישין עצמם בגוף הדבר מאי חזית דציית להני ציית להני. ואפשר שכוונתם כיון שהשטר מעיד שלוה ושאמר להם לחתום דמי לעידי אבהתא ואכילתא דאף דאיתכחיש באכילתא באבהתא לא איתכחיש רק מכח דהוי עדות א' כמבואר בב"ב וה"נ נהי דאיתכחיש בציווי לחתום מ"מ באמירת בפנינו לוה לא איתכחיש ועכ"פ יהיה מלוה ע"פ כיון דאוקי אחזקה שכשרים הן נגד עדות אחרת. ועם כ"ז קשה לי דהא ודאי כעדות אחת דמי דהא אם לא נכתב בצווי הלוה ממילא הוי מפ"כ ואפילו הם כשרים אינו עדות כלל. ואפשר שהתוס' הקשו זה להנך דס"ל דכל שנכתב בלשון שטר אפי' לא נכתב בצווי הלוה לא הוי מפ"כ כמ"ש התוס' בד"ה ור"י אמר. אך מ"מ ק"ל דאפשר כשנכתב רק מצד אונס לא הוי עדות כלל כיון שלא נכתב שהעיד מתוכו

הר"ן בסוגיא זו כתב וז"ל ודוקא בתפס שלא בעדים כו' ואי תימא א"ה תיפוק לי' משום מיגו דאי בעי לא תפיסנא י"ל אי דקאמר ידענא בהני סהדי דמהימני אה"נ אבל הב"ע כגון שמצא שטר בין שטרותיו וא"י מה טיבו וברישא מפקינן מיניה אפילו תפס שלא בעדים (כן הוא הגירסא בב"י בטור ע"ש). ולכאורה הוא תמוה מאוד דא"כ אפילו בסיפא אמאי מהני בתפס שלא בעדים כיון שא"י מה טיבו מה מיגו שייך בטוען שמא וא"כ מה הפרש יש בין תפס בעדים או שלא בעדים. ונראה לפרש כוונתו דמיירי שא"י מ"ט היינו שא"י אם הוא פרוע או לא אבל זה טוען ברי שהעדים לא היו אנוסים ומיירי שהלוה ג"כ אינו טוען ברי על הפרעון ומודה בהלואה רק שטוען על השטר שלא ציוה לכתוב ואנוסים היו ומבואר בסימן נ"ט בח"מ דבהשטר שהמלוה והלוה טוענין שמא על הפרעון דהשטר בחזקתו ובמלוה ע"פ כה"ג פטור הלוה ולזה באין כת"י יוצא ממ"א דהדין הוא דקורעין השטר כמ"ש הש"מ דכל כמה שלא נתקיים הוי כלא נגמר עדותן שבשטר ונאמנין הב' שאומרים אנוסים מדין עדות וקורעין השטר ולכך אפילו תפס שלא בעדים מפקינן דלא מהימן המלוה במיגו דלא תפסתי לומר מהשטר טוב וממילא הוא בחזקתו כיון דעידי הב' נאמנין מדין עדות כמ"ש הש"מ ממילא הוי מיגו במ"ע משא"כ בסיפא בתרי ותרי מהני מיגו למלוה לומר שהשטר כשר דסובר כשיטת התוס' בדף י"ט בד"ה ואם כת"י יוצא ממ"א דהא דלא מהני מיגו לעדות השנייה משום דמיגו בתרי ל"א מש"ה כשיש להמלוה מיגו נאמן אף בב' וב' ולא הוי מיגו במ"ע כיון שיש לו ג"כ עדים המסייעין אותו כמ"ש התוס' בב"ק בסוגיא דלמפרע נפסל. ומ"ש הר"ן בריש דבריו אי דאמרי ידענא בהני סהדי דמהימני היינו שידענו שחייב לו עכשיו כמו שאמרו העדים מחמת חזקת השטר. ויותר נראה די"ל דמיירי דהמלוה אפילו מההלואה אינו זוכר רק שטוען ברי שלא אנס העדים לעולם ומ"מ יכול לתבעו מחמת חזקת השטר כיון שהמלוה בעצמו מודה שאינו שטר אמנה וכיון דידוע בברי שלא אנס העדים הוי כטוען ברי על ההלואה כיון שהשטר תח"י ותפיסתו מוכחת עליו ולזה באין כת"י יוצא ממ"א דהשנים שאומרים אנוסים נאמנים מטעם עדות אף שתפס שלא בעדים ויש לו מיגו הוי מיגו במ"ע משא"כ בכת"י יוצא ממ"א דחשיב תרי ותרי דמהני מיגו של המלוה דדוקא מיגו בעדים לא מהני משום מיגו בתרי לא אמרינן אבל המיגו של המלוה מהני כמש"ל

בגמרא אבל מיד עצמו לא. אין להקשות לפי' רש"י שהחשש הוא שמא זייף מתוכו דא"כ יהיה הלוה יכול לטעון שזייף השטר משטר קטן שנתן לו ועשה שטר גדול דז"א דלא חיישינן שקלקל שטר אמת בכדי לתבעו בשטר מזויף דכיון שאמר בב"ד שאין לו שטר יותר שוב לא יהיה יכול לתבעו בשטר האמת ואם יאמר שיש לו עוד שטר בחתימת עדים ממילא לא יקיימו שטר זה ע"י דימוי רק ע"י טב"ע

ברש"י ד"ה אע"פ שאין זוכר מעצמו אלא אחר שראה בשטר נתן בלבו ונזכר וכו'. נראה דלר"ה דס"ל שצריך שיזכור מקודם קצת אבל כשאינו זוכר כלל מקודם רק מתוך השטר הוא זוכר הוי מפ"כ וכיון דסבר ר"ה דכשזוכר. מקצת שוב לא הוי מפ"כ נראה דכשזוכר מקצת מקודם אפ' לא נזכר יותר רק שמעיד מתוך השטר המותר מעיד עלי' ולזה לא כתב רש"י בד"ה דאפילו זוכר מקצת מ"מ כשאינו זוכר מעצמו רק אחר שרואה בשטר לא הוי עדות כמ"ש במילתא דר"י. וראי' לזה מהא דאמר רבא ש"מ מדר"י הני תרי דידעי סהדותא וכו' ולא אמר כן לר"ה באם זוכר מקצת שיכול הב' להזכירו וה"ל כמחלוקת בזוכרי ע"י השטר כך מחלוקת בזה שמזכיר לו העד האחר לזה נראה דלר"ה בזכר מקצת מעצמו סגי דלא ליהוי שוב מפ"כ אף שאינו זוכר כלל מותר ובאופן זה שאמר ר"ה דהיינו שזוכר מקצת יכול להעיד מפ"כ א"א למנקט בעד האחר כלל דהיינו שזוכר במקצת והמותר מעיד מפי האחר דזה ודאי לא הוי על המותר רק ע"א כיון