בית יעקב על כתובות כה

דאמר דנאמנים לאו למיפסל השטר לגמרי דנהי דס"ל, דבשטר חוזרין ומגידין מ"מ לא עדיפי הן בהגדתן אחרונה מב' עדים אחרים שאומרים אנוסים היינו וכ"כ התומים בכללי מיגו בס"ק נ"א וכ"כ בספר הפלאה דאף אם נאמר שחוזרין ומגידין לא עדיפי מעדים אחרים וממילא בכאן הוי תרי ותרי ונאמנים דקאמר היינו נאמנים כשאר עדות אבל כשאומרין מחמת ממון א"נ כלל ובטלה עדותן לגמרי משא"כ מחמת נפשות נאמנים כעדים אחרים והוי תרי ותרי

בתוס' ד"ה א"נ דלהימנא במיגו דאי בעי אמר פרוע עפ"י שהקשה דלקמן משמע דמיירי באין הלוה מודה וא"כ אי אמרי פרוע נתחייב הלוה דהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ותי' הקושיא לרש"י שפי' דמיירי בהלוה מודה וטוען פרוע ע"ש. והוא תמוה כיון דסיפא מיירי בכת"י יוצא ממקום אחר וא"כ אדרבה אי מיירי בהלוה מודה וטוען פרוע פשיטא דקשה על התוס' דמאי מקשי הא ודאי דא"נ במיגו דפרוע לומר אנוסים דהא הלוה מכחיש אותן ואומר שכתבו השטר בצוויו רק שנפרע אך י"ל דלרש"י דמיירי בלוה מודה הקושיא מקטנים היינו דשם הלוה מודה ואומר ג"כ כמו העדים שטוען פרוע דכיון דאם אמת היה שקטנים היו נאמנים לומר פרוע כיון שהשטר פסול לא חש מלהניח השטר אצל המלוה ושפיר נאמנים במיגו דפרוע ובאמת ל"ק כלל דאף דמיירי באין הלוה מודה מ"מ נוכל לומר דהלוה טוען מה שאינו טענה שאומרים העדים אנוסים היינו וטוען שלוה בע"פ והשטר נכתב בלא צוויו ובקטנים טוען קטנים היו ולכך פרע בלא לקיחת השטר כיון שהשטר פסול ושפיר הקשה התוס' דלהימני' במיגו דאמרי פרוע הוא דאז ודאי דהוי בטל השטר כיון דהעדים אומרים פרוע דנהי דלא מהימן הלוה לומר קטנים או אנוסים היו מ"מ הא איכא עדים שאומרים פרוע כמו שאומר הלוה

בא"ד ועוד דבשני עדים לא אמרינן מיגו וכו'. א"ל דהא בקידושין דף מ"ג כתבו התוס' דלפטור מממון אמרינן מיגו בתרי ע"ש ומבואר בח"מ סימן מ"ו דכשאומרים אנוסים לא מהימני דחייבים לשלם ממון להלוה וא"כ כשיש להם מיגו דפרוע הוי כמיגו לפטור ממון דז"א דהכא באומרים אנוסים י"ל כיון שכל עיקר כוונתם הוא רק להעיד בשקר ולהזיק ממון למלוה דהא חשדינן להו למשקרין במזיד ולהפסיד לחבירו בעדותן וחושבין שיהיו נאמנים בעדותן ודאי די"ל כיון דכל עיקר כוונתן הוא רק להעיד בשקר ולהזיק ממון למלוה מתיירא אולי לא יסכים הב' להעיד כמותו וישתוק ולא יהיה ג"כ היזק להעד ולא יוגמר עצתו להפסיד למלו' וכשאומר אנוסים חושב שזה הב' יאמר כן ויגמור מחשבתו משא"כ בקידושין שם דחשבינן אותן רק לנוגעין ואמירתן הוא רק לפטור ממון חושב הא' שבודאי יסכים הב': לפטור עצמו בהטענה שפוטר הא' כי אם יטעון הב' טענה אחרת לפטור מהממון יוכר השקר ויתחייבו וחושב שמכח זה ודאי יאמר כמותו

בתוס' ד"ה מ"נ ליהמנא במיגו דאמרינן ב"נ וכו'. והוא תמוה דהא כבר הקשו התוס' דלהימנא במיגו דפרוע ואותן התי' שתי' שם שייך ג"כ על מיגו זו ולפמש"ל דהא דא' רב"ח דמ"נ נאמנים היינו כשאר עדים דליהוי כתרי ותרי עם עידי השטר א"ש דהנה התוס' בב"ק דף ע"ב ד"ה אין לך בו הקשו דיפוי עדים אחרונים המכחישין נאמנים במיגו דפסלי להו בגזלנותא וכתבו בחד תי' דקצת דמי למיגו במ"ע וכ' וז"ל ואע"פ שיש כמו כן עדים עם המיגו אין בכך כלום ועוד דלא עדיף מיגו מעדים וכו' דהא תרי כמאה ע"ש וא"כ לפי תי' בתרא דלשם י"נ דב' עדים שיש להם מיגו נגד ב' עדים לא אמרינן שהוא מיגו במקום עדים כיון שיש ג"כ עדים עם המיגו רק דנהי דמיגו הוי כעדים הא ב' כמאה. ולפ"ז התי' הראשונים שתי' על מיגו דפרוע דהיינו מיגו במקום עדים ל"א לא שייך הכא דהא יש ג"כ עדים עם המיגו ולא שייך לומר דמיגו לא עדיף מעדים כמ"ש תוס' שם דהא עיקר דברי רמב"ח אינן רק שיהיו נאמנין כתרי ותרי שלא יוגבה בו משא"כ לעיל שהקשו במיגו דפרוע דהיינו שיהיו נאמנים לגמרי שפיר תי' דמיגו במקום עדים ל"א ואינן נאמנים דקתני בסיפא היינו דהוי כתרי ותרי כמ"ש לקמן בברייתא וברישא דנאמנים לגמרי וקורעין השטר להך תי' כמש"ל וגם התי' דחוזרין ומגידין לא שייך לרמב"ח דהא ס"ל דבשטר חוזו"מ ולכך הוצרכו לתרץ דמ"נ לא שכיח וזהו שכתבו ועוד דבב' ל"א מיגו כדפרישית לעיל כלומר דלתי' זה ל"ק כלל ולתי' זה ברישא נאמנים במיגו דאי בעי שתק אין קורעין השטר. אך עדיין קשה על התי' הא' דמ"נ לא שכיח דמ"מ תיקשי דלהימנא במיגו דפרוע ולפמש"ל בתוס' ד"ה א"נ דקושיא דמיגו א"א להקשות רק מקטנים אבל על אנוסים ל"ק דממ"נ אי הלוה מודה שציוה לכתוב לא מהני מיגו בעדים כדין דהלוה מכחיש אותן ואי אין הלוה מודה וטוען מזויף ממילא לא יועיל מה שיאמרו פרוע דהאומר לא לויתי כו' ואין הקושיא רק מקטנים ולכך הכא שמקשי מאנוסים לא היו יכולין להקשות ממיגו דפרוע מטעם הנ"ל ולכך הקשו ממיגו דנפשות אבל על תי' שתי' דמ"נ לא שכיח עדיין קשה בקטנים דלהימנא במיגו דפרוע. אך גם זה ל"ק דעל מיגו דפרוע היינו יכולין לתרץ דרמב"ח מוקי למתניתין פלוגתייהו באין הלוה מודה כלל ואומר לא לוה דשם ליכא מיגו דפרוע אבל לעיל מקשה על גוף המשנה לפי המסקנא דאא"ל להמסקנא ג"כ לא שייך דינא דמתניתין רק כשטוען לא לוה דתיקשי לרש"י שכתב דמתניתין מיירי בחייב מודה

בתוס' ד"ה קטנים נמי המ"ל וקטנים נמי משום דמלוה גופי' מידק דייק אלא דניחא לי' למינקט בכל חד טעמא אחרינא וכו'. לכאורה תמוה דהא ודאי אין שייך לעשות חזקה על קטנים דקטנים שלא בדעת עושין רק עיקר החזקה שאין הלוקח מחתים קטנים כמ"ש רש"י וטעם א' הוא לכן נלפענ"ד דבקטנים לא שייך הטעם דמלוה גופ' מידק דייק דהא מבואר בח"מ סימן ל"ה דעדי' שחתמו אחר שנעשו בני יג"ש ואח"כ נמצאו בהם שערות שמחזיקין אותן בגדולים למפרע וידוע דכותבין שטר ללוה בלא מלוה וא"כ י"ל שהלוה בעצמו כתב השטר והלוה לא דייק ואח"כ כשהמלוה הלוה המעות והי' מדייק ובדקם ומצא שערות והן מוחזקין בגדולים למפרע ובודאי אילו באו עדים והעידו שהן יודעין בבירור ע"י בדיקה שביום שחתמו לא היו בהם שערות ודאי עדות גמורה הן וא"כ הן שאמרו בעצמ' שיודעין שקטנים היו ולא היו בהן שערות לא שייך לומר מלוה דייק מטעם הנ"ל אבל חזקה דר"ל האמור בב"ב ד' קנ"ה לענין סימני גדלות ע"ש שייך שפיר בדידהו דאף דקטנים אין שייך בהם לעשות חזקה דהא מבואר בח"מ סי' ל"ד דאף שלא הביאו ב' שערות ופסולים לעדות כשרים לדיינים וכתב הסמ"ע שם הטעם דלענין דין כשרים דאחר שהן בני יג"ש כבר הן בני דעת אף שלא הביאו שערות ולעדות פסולין מגזירת הכתוב דאיש כתוב בפרשה ע"ש וכיון דבני דעת נינהו שייך בהן חזקה דריש לקיש

דף י"ט ע"א בתוס' ד"ה טעמא דר"מ כדר"ה וקשה לר"י דא"כ ליפלגו בלוה גופי' וכו'.