בית יעקב על כתובות כו

ונלפענ"ד לתרץ שיטת רש"י דודאי גם רש"י סובר כשיטת התוס' דמטעמא דרבנן הוא רק משום דעדים אלימי כדאמרינן בב"ב דף קנ"ה ור"מ לא ס"ל דעדים אלימי וע"ש ברשב"ם דלרבנן דס"ל דעדים אלימי אפי' בחייב מודה דא"צ לקיימו מ"מ עדים אלימי לפוסלו ומ"מ הוכרח רש"י לפרש דכאן מיירי בחייב מודה דהא רש"י כתב הטעם בהא דמודה בשטר שכתבו דא"צ לקיימו דהוא משום דד"ת א"צ קיום ורבנן הוא דאצרכו קיום כי טוען מזויף וכו' כמבואר בתוס' ד"ה מודה בשטר ע"ש וא"כ י"ל דס"ל לרש"י דבטוען מזויף מדאורייתא בעי קיום כשיטת הר"א בח"מ סי' מ"ו וקיום דרבנן הוא רק בבא לגבות מלקוחות ושלא בפניו. ומ"ש רש"י ורבנן הוא דאצרכו קיום כי טוען מזויף היינו כשטוען מזויף אחר שכבר דנו על השטר שלא בפניו או מלקוחות וקיימו ע"י דימוי מטעם קיום דרבנן כמבואר בח"מ ואז אף אם אח"כ בא הלוה וטען מזויף הוי מדרבנן כמ"ש הב"ש באה"ע סי' קמ"ב ס"ק ב' ע"ש והא דא"נ במיגו דמזויף יש לומר דכוונת רש"י הוא במ"ש הוא משום כיון דמדאורייתא לא בעי קיום היינו שלא בפניו עכצ"ל הטעם דהוא ל"ש ומיגו דל"ש לא אמרינן כמ"ש התומים בכללי מיגו ס"ק מ"ו והי' קשה לרש"י אי נוקי למתניתין באומרים אנוסים באין חייב מודה וטוען שלא נכתב בצוויו הוי ממש כטוען מזויף ובעי קיום מדאורייתא וכיון שהעדים אומרי' תכ"ד אנוסים היו הוי כלא נתקיים השטר כמ"ש התוס' ד"ה הרי אלו נאמנים וממילא לא הוי כחוזרין ומגידין ונאמנים באומרים אנוסים אפילו לר"מ דלא ס"ל דעדים אלימי ולכך הוצרך רש"י לפרש דמיירי בחייב מודה שצוה לכתוב וטוען פרעתי והעדים אומרים אנוסים. אך קשה לכאורה לפי' רש"י אליבא דרבנן דמיירי בחייב מודה א"כ מכחיש להעדים שאומרים אנוסים ולא צוה לכתוב כלל שטר זה ובשעה שטוען פרוע לא הי' נאמן כמו שפי' רשב"ם שם ואפשר דמיירי שבאו העדים קודם שהודה ובזה ודאי מיגו גמור הוא דאי בעי הי' מודה להעדים והעדים היו מסייעין אותו כמש"כ הסמ"ע בסי' פ"ב סעיף י"ג

בתוס' ד"ה מודה בשטר שכתבו וי"ל דשמא ירא לוה לומר מזויף וכו'. לכאורה קשה דהא התוס' כתבו לעיל בד"ה טעמא דר"מ דס"ל דכמו דלא אמרינן בלוה גופי' כ"ש בעדים ע"ש. ומה הכחשה שייך בעדים הא בעדים תרי ותרי נינהו. ועוד דהא עכ"פ איכא מיגו דשתקי. אמנם לפמ"ש הש"ך בסימן מ"ו ס"ק י"ב דאם העדים אומרים אין זה כת"י ועדים אחרים אומרים כת"י הוא זה דהוי תרי נגד חד כיון דהעדים אין מעידין כ"א על כת"י ע"ש וא"כ העדים ג"כ יראין שמא יתקיים השטר מפי אחרים והן רוצים לבטל השטר לכך אומרים אנוסים וא"ל דיש להם מיגו דאי בעי אמרי שאין זה כת"י ולא כת"י חבירו דזה הוי כמיגו בתרי. אך לפ"ז קשה מ"ט דרבנן דס"ל דעדים אלימי ודוחק לומר דפליגי בסברא זו דרבנן ס"ל דהלוה ירא והעדים אין יראין ור"מ ס"ל דעדים ג"כ יראין ויבואר אי"ה בסמוך

בא"ד ופי' הקונטרס במ"א וכו'. לפי דקדוק הלשון צריך לומר ובקונטרס פי' במ"א ולכך נראה דשניהם צריכין זה לזה דהי' קשה להם מ"ש לעיל במה פליגי ר"מ ורבנן לזה כתבו דב' טעמים יש חדא דשמא ירא וכו' ורש"י פי' עוד טעם ולפ"ז י"ל דפליגי בהא דמתניתין מיירי באין חייב מודה ור"מ סובר הטעם משום דהלוה ירא וא"כ ה"ה בעדים ג"כ הטעם דיראין כמ"ש ומש"ה א"נ ורבנן ס"ל כשיטת רש"י וכשיטת ר"א דאם הלוה טוען מזויף דצריך קיום מדאורייתא

בתוס' ד"ה וכגון שחב לאחרים וא"ת ליהמניה במיגו דאי בעי מחיל. בספר הפלאה הקשה דהא לעיל במתניתין הקשו התוס' דהא הוי מיגו במקום עדים ותי' דלא חשיב קיום וא"כ כאן שהשטר מקוים הוי מיגו במקום עדים ע"ש. ולפעד"נ לתרץ דבב"מ דף י"ג איכא פלוגתא בחייב מודה אי חיישינן לקנוניא והקשה הש"מ שם בד"ה לא חיישינן לפירעון וקנוניא וז"ל דאע"ג דהאומר שטר אמנה א"נ דילמא עביד קנוניא על ב"ח שלא יגבה מאותן שחייבין לו אבל לפירעון ולקנוניא דלקוחות שיעשה כן לגבות מלקוחות שלא כדין לא חיישינן ע"ש הרי מוכח דכל שאומר לחייב עצמו אף שחב לאחרים במקום דליכא חשש קנוניא נאמן ולפ"ז הקשו התוס' שפיר כיון דאי בעי מחיל ממילא ליכא חשש קנוניא דלמה לו לעשות קנוניא להודות בשקר שנראה כשקר דשטרך בידי מאי בעי הא הי' בידו למחול וכיון דליכא חשש קנוניא ממילא מהני הודאת בע"ד כשמודה לחוב לעצמו אף שחב לאחריני דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי כשמודה לחוב לעצמו אף שיש ג"כ חוב לאחריני במקום דליכא חשש קנוניא וע"ז תי' שפיר דירא למחול וכו' פי' דבשלמא התם צריכין לעשות קנוניא הלוקח שהמלוה הוא הטורף והוא הבעל מעשה וצריך לעשות קנוניא עמו שיטרוף בשקר משא"כ הכא חיישינן שמא עושה כן מעצמו בלא קנוניא כלל רק שמובטח בלוה שלבסוף כשיהיו לו זוזי יפרע לו שיודע בלוה שלא יעיז נגדו לכפור כשיתבענו אח"כ משא"כ כשימחול יפסיד דלא עשה עמו קניניא ובזה מיושב קושית הש"מ הנ"ל דשם אין החשש רק משום קניניא והך מ"ד סובר דלא חיישינן לקנוניא משא"כ הכא איכא למיחש שאומר מעצמו בלא קנוניא משום שבטוח בלוה

בא"ד אע"ג דבספ"ק דב"מ אמרינן מיגו בכה"ג וכו'. והקשה מהרש"ל אפילו לפי תי' התוס' מ"מ תיקשי בב"מ שם דניחוש דלמא היא חייבת לאחרים ולא מהני טעמא דשמואל ע"ש ולפעד"נ דל"ק דבלא"ה תמוה לכאורה דמ"ש התוס' מהא דב"מ דהא שם איירי שהלוקח אינו לפנינו כלל רק דאנן חיישינן מאיזה לוקח שאינו לפנינו א"כ מאי מקשי התוס' הא כיון דאיתא לדשמואל א"כ אף אם לא יחזירו השובר להבעל תלך לעדים ותתן לו שובר אחר שנפרעת היום מכתובתה וג"כ יופטר הבעל מלשלם ללוקח מטעמא דשמואל ועכצ"ל דקושית התוס' אינו רק אם נאמר דהמוחל א"צ לשלם רק דמים שקיבל דבלא"ה ליכא מיגו דירא למחול עכשיו שתצטרך לשלם כל הדמי' כמ"ש הרא"ש פ' הכותב ולפ"ז יש חשש גדול דאם יחזירו לו שובר זה שנפרעת קודם המכירה לא תשלם רק הדמים שקיבלה ואם תכתוב שובר על הפירעון אחר המכירה תצטרך לשלם כל הדמים כמ"ש באו"ת ס' ס"ו ולפ"ז ל"ק שוב דילמא חייבת לאחרים שאינם ידועים לנו דהא כל שא"י מהחובות שחייבת לאחריני ודאי דאם תעשה שובר פירעון יפטור הבעל דהתוס' סוברים כאותן הפוס' שהביא בתומי' סימן פ"ו דאינו חייב לשלם כשפרע להמלוה שלו רק כשנתחייב ע"פ ב"ד ליתן להמלוה ראשון ועבר על צוויו ודלא כהש"ך בח"מ סי' פ"ו ס"ק י"ד ובש"ך הביא שם דעת החולק וגם להש"ך י"ל כיון די"ל לא ידעתי שאין לה נכסים ובעינן בירור לחשש רחוק כזה דילמא יברר שידע ושאין לו נכסים אפשר דלא חיישינן ומשום האשה ודאי דליכא למיחש דילמא כשתחזיר השובר שנפרעת מקודם לא תצטרך להחזיר רק דמים שקיבלה דהא לעולם צריכה לשלם כל מה שחייבת לאחרים כשיש לה נכסים

בא"ד ימחול לעצמו. והנה לפמ"ש התומים בכללי מיגו ותפיסה דבספיקא דדינא כשהוא ספק בפירעון מחויב לשלם