בית יעקב על כתובות כד

דליכא מיגו. ד' קושית התוס' בד"ה מ"מ אמרה תורה על רש"י שפ' בב"ק דף ק"ז שפי' דעיקר טעמא דרבה הוא על הא דכופר בכל פטור וז"ל התוס' וא"ל וכו' דא"כ במקום שיכול להעיז אפילו כופר בכל חייב ובסמוך אמרינן דלרבנן דס"ל בבנו מעיז אפילו מ"מ פטור, ה' קושית התוס' בד"ה חזקה. ונראה לפענ"ד לתרץ הכל דודאי אא"ל בכוונת רש"י בהא דפי' בד"ה וליתני דהיינו באין שור שחוט לפניך באין הלה תובעו דבזה ודאי דפטור בלאו טעמא דמשיב אבידה כיון דליכא תביעה וטענה דמ"מ אין מחויב שבועה רק בטענת ברי דאפי' על טענת חש"ו אין נשבעין וכן על טענת שמא אין נשבעין כמבואר בשבועות ר"פ שבועות הדיינין ובהנך אפילו אינו משיב אבידה פטור כגון טענו שמא בק' או בחש"ו שתבעו בק' והוא מודה בנ' ויש לו ג"כ עדים שחייב נ' דלא הוי משיב אבידה ואפ"ה פטור כיון דליכא טענה. לכן נראה בכוונת רש"י דמיירי שלא תבעו מקודם אבל אחר שאמר לו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס ביום פ' תבעו בברי ואומר שלא פרע דזה מיקרי אין שור שחוט כיון שלא תבעו מתחילה ואזיל בשיטת רב האי הובא בש"ך סימן פ"ח ס"ק נ"ז דמחייב בהודאה קודם לתביעה גבי אביו גופיה רק בבנו פטור כמבואר שם בש"ך דמוקי פלוגתא דאביי ורבנן בהודאה קודם לתביעה בלא קמערים דבאביו חייב ובבנו פליגי. אבל בתביעה קודם להודאה אפילו בבנו חייב ועיין בספרי נה"מ שם מ"ש לפרש דברי רב האי. ולפ"ז מיושב כל הקושיות דלא הוי מצי למינקט הקושיא באומר מנה לך בידי כיון דע"כ מיירי בתובע אח"כ בברי וכה"ג בתבעו בעצמו אח"כ חייב לרב האי ומשני אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוא ופי' רש"י הא אמרי אפי' תבעו וכו' אין הכוונה שתבעו מקודם בברי שלא פרעו רק שתבעו מקודם שלוה מאביו ועל הפרעון טוען א"י ואחר שטוען הלוה שפרעו ביום פלוני טענו בברי שלא פרעו דזה מיקרי שור שחוט כמו בתובעו שדה זו של אביך אף שא"י אם לקחו ממנו שור שחוט לרש"י ובכה"ג שלא טענו בברי מתחילה פטור לרבנן כמו שהוכיח אח"כ וכמו שאבאר ואי לראב"י שבועה בעי אפילו לא תבעו כלל מקודם דהוי אין שור שחוט חייב שבועה כשתבעו אח"כ בברי דתניא וכו' ומסיק בדרבה קמפלגי ופירש"י דפליגי בין בטענו קטן ובין בטענו גדול דרבנן פטרי משום דבבנו מעיז וראב"י מחייב דסבר דבבנו אינו מעיז. והנה לפמ"ש דרש"י אזיל לשיטת רב האי דבתבעו בברי קודם הודאה דאף רבנן מודה דחייב כמ"ש הש"ך סימן פ"ח ס"ק נ"ז ע"ש ולכאורה קשה הא כיון דס"ל דבבנו מעיז א"כ נאמן במיגו דכופר הכל. ולבאר דבריו נראה דהנה בפירוש דחזקה דאא"מ פליגי ר"ת וריב"א בתוס' ד"ה חזקה אא"מ דר"ת מפרש שאין לאדם פנים לכופר הכל וריב"א פי' דאא"מ היכא שחבירו מכיר בשקרו ומשמע דלר"ת אפילו אין חבירו מכיר בשקרו. והנה מה שמחלק רש"י בין עשה לו טובה נראה דאין שייך אלא נגד סברת ר"ת דאין מעיז לכפור הכל אף שאין חבירו מכיר בשקרו בזה שייך לחלק דבלא עשה לו טובה מעיז. אבל בהעזה שכתב ריב"א נגד מה שחבירו מכיר בשקרו דאין החי יכול להכחיש החי לגמרי אין לחלק כלל. ולפ"ז ל"ק דנגד טענת ברי של הבן שמכיר בשקרו אפילו לא עשה לו טובה כגון בבנו אינו מעיז ולא פליגי רק כשתבע מתחילה בלא טענת ברי שלא היה חבירו מכיר בשקרו ולא הוי העזה רק שאין מעיז בלבו לכפור הכל במאי שעשה לו טובה בזה פליגי אם בבנו ג"כ לא מעיז מפני שאביו עשה לו טובה ולרבנן דלא חשיב העזה נגד בנו כיון שלא עשה לו טובה וגם לא יהיה מכיר בשקרו והוי משיב אבידה גמור בשעת הודאה במקצת ולכך פטרי אף שתבעו אח"כ בברי כיון שהיה משיב אבידה בשעת הודאה וראב"י מחייב משום דלא חשיב משיב אבידה ומ"מ בעינן שטענו בברי אח"כ דבל"ז ודאי דפטור משבועה משום דאין משביעין על טענת שמא. ולפ"ז מיושב קושית המהרש"א שהקשה דה"מ לאוקמי הקושיא דליתני במנה לאביך בידי והאכלתיו פרס אליבא דראב"י בלא תבעו דפטור דז"א לפמ"ש דבלא תבעו כלל בלא משיב אבידה ג"כ פטור כמש"ל דאין נשבעין בלא טענה דלא גרע מטענת שמא וטענת חש"ו דאין נשבעין עליהן ובתבעו אח"כ בברי חייב לראב"י אף שלא תבעו מתחילה דהא אין שור שחוט. ולפ"ז מיושב נמי קושית התוס' בד"ה מ"מ אמרה תורה ובד"ה חזקה דרש"י ס"ל כפי' ר"ת וכפי' ריב"א דאף בשחבירו מכיר בשקרו אפילו במקום שלא עשה לו טובה אינו מעיז ולכך בבנו בכופר הכל פטור כשתבעו התובע בברי משום חזקה דאא"מ ובמ"מ חייב דליכא מיגו אף לרבנן משום דאא"מ במה שחבירו מכיר בשקרו ולא פטרו רק בבנו כשלא תבעו מקודם בברי רק אח"כ משום דהוי משיב אבידה כיון שאין חבירו מכיר בשקרו בשעת הודאה וגם לא עשה לו טובה וא"ש מה שבבנו פטור בכ"ה דבתובעו בברי שייך שפיר חזקה דאא"מ כיון שחבירו מכיר בשקרו ומה שמודה במקצת פטור בבנו באמת אינו פטור רק בהודאה קודם לתביעת ברי דאז הוי משיב אבידה כגון שבשעת הודאה לא הי' חבירו מכיר בשקרו וגם לא עשה לו טובה לרבנן וא"ש ג"כ האי דב"ק דף ק"ו דכוונת רש"י הוא בפקדון דכופר הכל חייב היינו בטענת שומרים דוקא דלא שייך לא העזה דחבירו מכיר בשקרו ולא העזה דאינו מעיז במי שעשה לו טובה כיון דבפקדון לא עשה לו טובה אבל בכופר הכל להד"מ בפקדון שייך חזקה דאא"מ במה שחבירו מכיר בשקרו וא"ש ג"כ קושית התוס' בד"ה וראב"י ל"ל משיב אבידה שהקשו על רש"י שכתב מטעם תקנה הא הכא יש לו מיגו ומיגו דאורייתא היא ולפמ"ש א"ש כיון דמיירי ע"כ בתבעו בברי אח"כ כמש"ל וא"כ ליחייב על התביעה שאח"כ ששוב ל"ל מיגו דהא אינו מעיז במה שחבירו מכיר בשקרו וע"כ משום דמעיקרא כשהודה לא היה חבירו מכיר בשקרו והי' משיב אבידה בשעת הודאה ופטור מטעם תקנה

ע"ב בתוס' ד"ה [הרי אלו] נאמנים לא חשיב קיום כלל. א"ל בכוונתם דהשטר חשיב כשטר שאינו מקוים דהא המהרש"א כתב דקורעין להשטר ובשטר שאינו מקוים אין קורעין השטר. לכן נראה דתי' דהכא הוא ע"פ מ"ש בתוס' ד"ה א"נ שהקשו דלהימנא במיגו דפרוע ותי' כיון דמקוים הוי כמיגו במקום עדים וכו' ע"ש. ולפ"ז ברישא דלאו מקוים הוא לא משום מיגו דאי בעי שתקי לחוד הוא דא"כ לא הוי קרעינן לשטרא רק שנאמנים במיגו דאי בעי היו אומרין אין זה כת"י ומזויף הוא או פרוע דאז היו קורעין השטר מש"ה כשאומרין אנוסין ג"כ קורעין להשטר ולא הוי מיגו במ"ע כיון דלא חשיב כלל קיום והוי כליכא עדים וזהו שסיימו אבל לקמן חשיבא להו כב' עדים כיון דכבר מקוים הוא ומשמע כשאינו מקוים לא חשיב כב' עדים ולא הוי כמיגו במקום עדים. אמנם לפי תי' הב' שכ' התוס' בד"ה א"נ דברישא נאמנים במיגו דאי בעי שתקי באמת לא קרעינן לשטרא. אמנם בש"מ כתב גבי ראו ב' עדים אחרים דכל שלא נתקיים הוי כאילו לא נגמר עדותן שבשטר ונאמנים הב' שאמרו אנוסים היינו מדין עדים וקורעין השטר. ולפ"ז א"ל דאפילו אותן עדות עצמן נאמנים מדין עדות כשלא נגמר עדותן שבשטר כשלא נתקיים דאז לא הוי כחוזר ומגיד וקורעין השטר

בגמרא אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנין. נלפענ"ד דהא