בית יעקב על כתובות כג

דהיינו שאינו תובעו בברי שלא לקחו מאביו ועדיין הוא של אביו רק שתובעו בברי שהי' של אביו ומ"מ א"י אם לקחו מאביו או לא ויש ברי ושמא בטענותיהם. ועכצ"ל בדבריהם דר"י לאו מטעם ברי ושמא לחוד מודה דהא בהדיא תנן במתניתין דהטעם שהפה שאסר רק הכוונה דמודה ר"י גבי האי בו"ש משום דאיכא ג"כ הפה שאסר וכמו שמחלקין במיגו להוציא דבצירוף בו"ש אמרינן מיגו להוציא אבל ודאי דאפי' תובע שדה של אבי הי' ולא טען ברי שלא קנאו מאביו אפ"ה אמרינן מיגו והוי דומיא דרישא כיון דגם כאן מטעם בו"ש מהימן ומסיק דאמיגו קאי כלומר אמיגו לחוד קאי ואפילו ברי וברי אמרינן ומטעם דאין שור שחוט ואפירקא קמא קאי כיון דמטעם מיגו לחוד הוא וברישא לא איירי במיגו לחודא וע"כ אפירקא קמא קאי דמיירי במיגו לחודיה ומש"ה א"א למיתני ואם תובע דבתביעה כזו מהימן דחשיב עדיין כבו"ש כנ"ל וא"א לומר דמ"מ קשה קושית המהרש"א דליתני ואם הלה תובעו בברי שלא לקחתי מאבי די"ל דאי הוי תני הכא ה"א דבברי ושמא מהימן להוציא מחזקת מ"ק ולכך אפילו איכא עדים שהיתה של אביו מהימן שלקחה מטעם ברי ושמא אף דליכא מיגו והא דנקט ברישא שהפה שאסר לאשמועינן רבותה בסיפא דבתובע בברי אפילו דאיכא מיגו לא מהימן ולעולם בברי ושמא לחוד מהימן אפי' ליכא מיגו כגון דאיכא עדים ולכך תני בסיפא ואם יש עדים דלא מהימן אפי' אין טוען בברי שלא קנה מאביו דהוי ברי ושמא מ"מ א"נ כשהיו עדים שהיה של אביו

ברש"י ד"ה הכא גבי שדה וכו'. עכצ"ל דכוונת רש"י בזה דמשמע מדבריו דבהלה תובעו דלא אמרינן מיגו היינו דוקא תביעת בע"ד דאיכא ריעותא וראי' לתביעה שהי' של אביו ולכך לא אמרינן מיגו גרוע מה שי"ל שלא מסיק אדעתיה או דערומא קא מערמא אבל בדליכא ריעותא רק תביעת ב"ד ודאי דאף ר"י מודה דאמרינן מיגו דהא גבי העדים שאמרו דנאמנים במיגו שאין זה כת"י אף שהב"ד שואלין אותו אם זה כת"י וע"כ צריכין לתת תשובה וכן לרב אסי דאמר מאי מדברת נבעלה אבל נסתרה נאמנת לומר לכשר נבעלתי במיגו דלא נבעלתי אף דע"כ צריכה להשיב לב"ד אם נבעלה ולמי נבעלה מ"מ נסתרה לא חשיב ריעותא

ע"ב בתוס' ד"ה זאת אומרת אע"ג דהכא לא אפשר דאיכא למיחש דלמא תשרוף וכו'. וא"ל דא"כ בשט"ח נמי נימא הכא דהא קיי"ל בח"ע סימן מ"א דאם נשרף בעדים שכותבין לו שטר אחר וע' ש"ך שם שהקשה דלמא ישרוף בפני כמה כיתי עדים ויגבה ויחזור ויגבה ותי' דכותבין שובר בלא אפשר ולדידן אפילו באפשר ע"ש וא"כ בשט"ח ג"כ נכתוב שובר מהאי טעמא דז"א דבסימן מ"א ע"כ מיירי שנשרף באונס גדול אבל אם יש לתלות בפשיעה ודאי דנאמן לומר פרעתי דמדנפל איתרע ולא כתבינן לי' שטרא אחרינא כי אם בצווי הלוה והלוה לא יצוה לכתוב רק שטר אחד ולא יצטרך ליקח שובר וליכא חשש שישרוף השט"ח דזה הוי כפשיעה ויכול לטעון פרעתי משא"כ בכתובה מקשי התוס' שפיר דאפילו נאבד בפשיעה א"נ לטעון פרעתי דהטוען אחר מעב"ד הוא מקשי שפיר דניחוש שמא תשרוף הכתובה וע"ז מתרצין דמ"מ בלא שריפה איכא חשש שתבוא לגבות במקום שאין מכירין ואם תשרוף לא איכפת ליה ולפ"ז מוכח דבכתובה אף דאיכא עדים שנשרף דאין העדים יכולין לכתוב לה אחרת בלא דעת הבעל דאלת"ה לא תירצו התוס' כלום במ"ש וז"ל דלמה יפרע כיון שיכול לבוא לידי הפסד ואם נאמר דכשנשרפה לפני עדים יכולין לכתוב לה כתובה אחרת אפי' שלא מדעת הבעל כמו בשט"ח א"כ עדיין יכולין לשרוף כתובה לפני עדים וע"כ יצטרך לשמור שוברו אפי' במקום שאין מכירין דהא יהיה הכתובה בידה שתברר מתוכה שהיא אשתו ושהיתה בתולה ומכאן ראי' למ"ש בספרי נה"מ סימן מ"א ס"ק י"א ע"ש

דף י"ז ע"א ברש"י ד"ה [וליתני וכו'] שדה זו שלך כיון דטעמא דאין שור שחוט לפניך וכו' לכאורה קשה הלשון דלענין מאי כתב רש"י הך כיון הא אם הי' ר"י מודה אפי' בתובע פשיטא דהי' קשה ליה למיתני שדה זו שלך היתה. ולכן נראה דכוונת רש"י הוא כעין מ"ש הש"ך בח"מ סימן פ"ח ס"ק נ"ה בשם ר"ה גאון פלוגתא דראב"י ורבנן היא בלא תבעו קודם ותבעו אח"כ וחשבי ליה רבנן למשיב אבידה ובאתה הזכרתני כ"ע מודי דהוי משיב אבידה וכן הוא כוונת רש"י כאן דלא תבעו קודם ואפילו תבעו אחר שנזכר מ"מ הוי אין שור שחוט ולפ"ז א"ש מ"ש רש"י בלשון כיון דהכוונה דבשלמא אם הי' אמרינן דמודה ר"י משום ברי ושמא וכמ"ש התוס' לעיל בדף י"ו בד"ה ה"נ מסתברא ע"ש שפיר נקט דוקא אביו דמן הסתם הוא ברי ושמא משא"כ בשלך אבל כיון דטעמא הוא רק משום דאין שור שחוט דהיינו במה שהודה קודם התביעה בשעה שלא היו עוררין עליו א"כ קשה ג"כ הל"ל בשלך בכה"ג בהודה קודם התביעה

בגמרא ואי דלא אכלה שני חזקה פשיטא כו'. לכאורה קשה דהא לר"ה ור"י דס"ל בו"ש ברי עדיף אפי' להוציא ממון ודאי דנאמן כשאין הלה תובעו מטעם בו"ש וא"כ בשדה זו שלך טובא קמ"ל דלא אמרינן ברי עדיף ומכ"ש דקשה יותר להש"מ בב"מ דף ק' שכתב דדוקא להוציא מחזקת ממון קיי"ל דלאו ברי עדיף אבל להוציא מחזקת מ"ק ברי עדיף וא"כ קשה טובא בהא דקאמר פשיטא דלא מהימן הא בלא תבעו דהוי בו"ש וברי עדיף ראוי להיות נאמן ומזה ג"כ ראי' למש"ל דכוונת רש"י דכשאומר קודם תביעת התובע שפיר אמרינן מיגו ולא אמרינן סברא דלא אסיק אדעתיה ובזה א"ש דבשלך מסתמא טוען ברי אחר הודעתו של זה וברי וברי הוא

בתוס' ד"ה ואחת בחיי הבן כדאמרינן בפחז"ה אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שנה כו'. לכאורה קשה דלמא מיירי התם בטוען הבן ברי וכל שטוען היורש ברי מבואר בח"מ דאין חילוק בין יורשין לאביו לענין שבועה וכיוצא ולכך ה"נ מהני חזקה נגדו כיון דטוען ברי ה"ל למחויי ומדלא מיחה הוי חזקה משא"כ הכא דמיירי שהיורש טוען שמא דלא הי' יודע למחות לכך לא הוי חזקה. ולכך נראה דאפי' בטוען היורש ברי לא הוי חזקה דאיכא ריעותא דשטרא דהא הלוקח לא הי' יודע אם יטעון היורש ברי או שמא וה"ל ליזהר בשטרא ומדלא נזהר יש הוכחה דלא לקחה ולא הוי חזקה

דף י"ח ע"א בגמרא באומר לחבירו מנה לאביך בידי בסוגיא זו יש הרבה תמיהות. א' דאמאי לא תפס רבותא יותר באומר מנה לך בידי והאכלתיו פרס דבזה ג"כ פטור כמבואר בח"מ סימן פ"ח וזה רבותא יותר כמ"ש רש"י לעיל גבי שדה זו שלך. ב' קושית המהרש"א על פי' רש"י שפי' לעולם בתבעו וכו' א"כ א"ש הקושיא אליבא דראב"י דבתבעו חייב וה"ל למיתני באומר מנה לאביך באין הלה תובעו דפטור ומה שתי' דקשה מסיפא אם יש עדים ע"ש קשה מאוד דלא נזכר ברש"י זה. ג' קושית התוס' בד"ה וראב"י על רש"י בד"ה וראב"י ל"ל משום אבידה שפי' שהוא משום תקנה הא בכאן יש לו מיגו ומיגו דאורייתא והתקנה דמשיב אבידה לא ישבע אינו רק במקום