בית יעקב על כתובות יט

כפי' הרא"ש בש"מ דקושית הש"ס וניחוש שמא תחתיו זינתה היא בכאן דיש הוכחה דע"כ לא זינתה קודם קידושין דאי הוי קודם קידושין הי' לה לאשה לומר ולתלות הביאה בבעל הראשון בכדי שלא יהי' עליה לעז בזנות ולפ"ז י"ל דהקושיא לא קאי רק לרבה דס"ל שהבעל השני מאמין לעדים וכונס אותה בחזקת בתולה וכיון שהיא אצל הבעל בחזקת בתולה וכשלא ימצא בתולים יבוא לב"ד והי' לה לומר שהיא בעולה מבעל א' בכדי שלא יוציא עלי' לעז כשלא ימצא בתולים כיון שכנסה בחזקת בתולה וכשלא הודיעתו יש הוכחה שתחתיו זינתה. אבל לר"א דס"ל דמשכנסה הראשון שוב הבעל השני בחזקת בעולה כנסה בוודאי לא יבוא לב"ד וליכא חשש לעז כלל ואין לה להודיע וליכא הוכחה מדלא הודיעתו

בתוס' ד"ה כגון שקידש וכו' הרי נבעלה לפסול לה וכו'. כולם תמהו דהא יש לה חזקת הגוף וחזקת היתר וליישב נראה דהנה בתוס' ד"ה וניחוש שמא תחתיו זינתה כתבו וז"ל גזירה שיראה כהן שזו לא תאבד כתובתה ע"ש. והנה לכאורה קשה דא"כ מאי משני הש"ס שקידש ובעל לאלתר הא מכ"ש שיטעה הכהן הרואה דכל הנשים כשקידש ובעל לאלתר ודאי מפסיד' הכתובה דודאי לאו תחתיו זינתה והכא כיון שכבר כנסה אינה מפסדת הכתובה הרי יהי' לו הוכחה דמחזיקין אותה בבעולה מבעל הא' ולא יביא לב"ד כלל. ודוחק לומר דמחמת שיראה לפעמים כשאינו מקדש ובעל לאלתר אחר שכנס הא' שמפסידין הכתובה יהא לו הוכחה דבכה"ג אסורה. חדא דדלמא לא יזדמן לו לראות רק זה שרואה עכשיו. ועוד כיון שאין לו במה לתלות הטעם למה מפסידין הכתובה בזו יותר מבאחרת לא יהיה לו היכר כלל אימת יבוא לב"ד ואימת לא יבוא לב"ד. ועכצ"ל הטעם דאף שיראה בכל הנשים שיש להן ט"ב מפסידין הכתובה והיא אינה מפסדת כשקידש ובעל לאלתר כיון. שכנסה הא' ונוטלת מנה יתלה הדבר באופן אחר ויאמר שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה והא דכל הנשים מפסידין הכתובה בט"ב יאמר דהוא מטעם דחשדינן לה בזנות תחתיו ומגרשה משום שאסורה עליו אף שבאמת מותרת לו משום ס"ס הרואה לא ידע זה ויבוא לידי טעות ומש"ה בשקידש ובעל לאלתר אין מפסידין ולזה הכהן אף שיראה שאין מפסידין הכתובה ובעל לאלתר אחר שכנסה הוא לא יתלה הטעם שהוא מחמת שמחזיקין אותה בבעולה מבעל הא' רק שהוא משום דכיון שקידש ובעל לאלתר אחר הקידושין דליכא חשש במזנה תחתיו ולכך אינה מפסדת הכתובה. ולזה כשהוא לא יבעול לאלתר אחר הקידושין דאיכא חשש במזנה תחתיו ממילא יבוא לב"ד לאוסרה. ולפ"ז כתבו התוס' שפיר דבעינן שגם הא' קדש וכנס לאלתר דבלא"ה יבוא לידי טעות בכהן שקידש ובעל לאלתר אחר הא' דיהיה לו הוכחה דמחזיקין אותה בבעולה מבעל הא' כיון דאין מפסידין אותה הכתובה כמו בכל הנשים דאין לו תי' לומר דמפסידין הכתובה בכל הנשים בנמצאת בעולה שהוא משום חשש דזנתה תחתיו דהא כאן איכא ג"כ חשש תחתיו של א' דנאסרה על כהן זה אפילו הי' באונס ואשה אסורה בלא הכיר בה אין לה כתובה כמבואר באה"ע סימן קט"ז וכשיראה שנותנין לה כתובה יהיה לו הוכחה שמחזיקין אותה בבעולה מבעל הא' ולא יבוא לב"ד

בגמרא מקומות מקומות יש וכו'. ולכאורה קשה דמאי נ"מ בזה לענין דינא דודאי אין הפרש בין יהודא לגליל ובמקום שמיחדין אפילו בגליל א"י לטעון ובמקום שאין מיחדין אפי' ביהודא יכול לטעון והדבר נראה לעינים מה עושין במקום הזה אם מיחדין או לאו דהא לא היו מיחדין רק שעה אחת קודם החופה וט"ב הוא תיכף אחר החופה ולמה לו להש"ס להביא הוכחה על דבר שנראה לעינים. ונראה דנ"מ הוא דהנה הא דאמרינן ביהודא דמתייחדין שעה אחת קודם כניסה לחופה לכאורה קשה כיון דהטעם דא"י לטעון ביהודא כתב רש"י בדף ט' ע"ב מחשש דשמא בעל ושכח או הערה בה ולא ידע ע"ש ובשעה אחת ודאי לא שייך שכח דא"כ לעולם יש לחוש שמא בתחילת הלילה הערה ולא ידע ובסוף הלילה בעל ולכך מצא פ"פ. ועוד קשה דלמה לי' למיתני שאכל אצל חמיו שלא בעדים הי' לו לומר סתם ביהודא א"י לטעון מפני שמיחדין אותן קודם החופה. א"ו משום יחוד דשעה זו יכול לטעון אם לא היה תמיד אצל הכלה רק בעדים וגם קשה קושית הפלאה דהאי אי בעל שעה אחת קודם החופה הא צריכה לישב ז' נקיים ואסור לבעול אחר החופה. לכן נראה דעיקר הטעם הוא כיון דהמנהג היה ליחד קודם הנשואין וברכו ברכת נשואין בשעת אירוסין ושוב היתה מותרת לחתן מן הדין ומש"ה להרבה יחודים ובעילות חיישינן כיון דמותרין הן חיישינן לבעל ושכח או הערה בה באיזה פעם כיון דרשאין ליחד באין מוחה ולזה העיקר תלוי באיזה מקום הי' האירוסין אם היה במקום שמיחדין ומברכין ברכת נשואין בשעת אירוסין אף שהנשואין במקום שאין מיחדין ששם אין מברכין ברכת נשואין והיא אסורה לו ובמקום הזה אין חוששין ליחוד כלל אפילו אם נתייחדו פעם אחת אפ"ה א"י לטעון כיון שהאירוסין היה במקום שמברכין ברכת נשואין ומותרת לו חיישינן ליחוד ולזה אם הי' האירוסין במקום א' והנשואין במקום א' וידוע שהאירוסין היה ביהודא ואין ידוע אם היה במקום שמיחדין או במקום שאין מיחדין עליה להביא ראי' שהיתה במקום שמיחדין והיינו דשם ודאי היה ברכת נשואין מן האירוסין. ואין להקשות כיון דחיישינן ביהודא על כמה ביאות בין אירוסין לנשואין א"כ הרי עברה על תקנתם דבתולה נשאת ליום ד' דהא איכא למיחש שמא תיבעל פ"א שלא ביום ד' ואיכא למיחש על איקרורי דעתא ז"א דקודם נשואין ליכא חשש אקרורי דעתא כיון דעדיין אינה אשתו

בגמרא מקומות מקומות יש. בספר הפלאה הקשה דלמה ליה להוכיח מהמשנה כיון דתני בברייתא בהדיא ע"ש. ולפעד"נ דמברייתא הי' אפשר לומר דלא היו מקומות מחולקין רק בזמנים מחולקין שבזמן הזה היה המנהג שמיחדין ואח"כ נשתנה המנהג ונהגו במשמוש אבל מהמשנה מוכח שפיר דהשינוי הי' במקומות

בגמרא רב אשי אמר לעולם אסיפא. הרא"ש הוכיח דר"א ס"ל ג"כ חזקה דאא"ט רק הכא משום שנהגו במשמוש ולא משמש נראה כרמאות. וכתב וז"ל תדע לך שהרי בגליל שאין נוהגין למשמש יכול לטעון ט"ב מדאמר רבא לעולם ארישא וה"ק כל שלא נהג מנהג גליל בגליל אלא מנהג יהודא בגליל א"י לטעון ט"ב ודוקא שנהג מנהג יהודא בגליל שנתייחד עמה א"י לטעון אבל לא נתייחד כלל יכול לטעון אע"פ שאין מעמידין שושבינין וה"נ אמרינן לעיל גבי האוכל אצל חמיו כו' הא בגליל מצי טעין מאי לאו דטעין פ"פ לא דטעין ט"ד אלמא לכ"ע מצי טעין בגליל אע"ג דלא מוקמי שושבינין וכ"ש טענת פ"פ שאינו מתברר ע"י שושבינין עכ"ל הרא"ש. והוא תמוה חדא הא שכתב תדע לך מדאמר רבא ולא הוכיח בפשיטות כמו שהוכיח הש"ס לעיל דף ט' דקתני ביהודא א"י לטעון הא בגליל מצי טעין ולבסוף שמביא הוכחה זו ג"כ לא הוכיח מגוף המשנה רק מתי' הש"ס דאמר לא דקטעין ט"ד ולא הוכיח בפשיטות כמו שהוכיח הש"ס מגוף המשנה. ב' שהוכיחו מדקאמר לא דקטעין ט"ד אלמא דכ"ע בגליל מצי טעין הא להתרצן שמתרץ לו דקא טעין ט"ד ר"ל לעולם לא אמרינן חזקה דאא"ט רק דמיירי בט"ד שמברר טענתו ממילא לא שייך כלל להוכיח מזה