בית יעקב על כתובות יח

בתוס' ד"ה הדר בי' רבא אבל מהאי לא בעי למימר דהדר בי' רבא וכו'. וכבר תמהו בזה כל המפרשים איך אפשר לומר דנמצאת בעולה יש לה מנה ובמ"ע לא כלום. ולפעד"נ בכוונתם דהנה לכאורה קשה על הא דאמר הדר ביה רבא דלמא לעולם לא הדר בי' רבא וס"ל דמ"ע לית לה כלל בלא הכיר בה והכא מיירי במש"ר גמור כגון שהביא עדים והוזמו דמחויב לקיימה ומה שמברר שאין לה דם נמצא שהיא מ"ע ובודאי בנמצאה מ"ע דמ"מ נוהג בה פרשת מוציא ש"ר למ"ד דיש קנס למ"ע כמבואר במ"ל פי"א מה' אישות בד"ה זאת תורת העולה ע"ש וחייב לקיימה וכשמקיים אותה ודאי יש לה כתובה מנה עכ"פ ואפילו במש"ר דלא שייך שלא תהא קלה בעיניו להוציאה יש לה כתובה לר"י בר"י לקמן בדף ל"ט דמחייב באונס ואפי' לרבנן דפטרי באונס היינו דוקא שם ומשום דמוציא כסף קנסה בכתובה כמ"ש התוס' שם ומשום דתרווייהו מוהר בתולים הן משא"כ המאה סלע שנותן המש"ר לאו מוהר בתולים הוא ובודאי יש לה כתובה אמנם בדברי רבא אא"ל כן מדאמר רבא זינתה מעיקרא ולא כלום ע"כ מיירי ברוצה לגרשה דברוצה לקיימה בודאי יש לה מנה כמבואר באה"ע סי' ס"ח וע"ז קאמר דנמצאת מ"ע יש לה מנה ומשמע בכה"ג דבבעולה ברוצה לגרשה ולא כלום במ"ע יש לה מנה דהיינו בנתרצה האשה שיגרש אותה דמותר לגרשה מ"מ יש לה כתובה מנה הרי מוכח דס"ל לרבא דאף ברוצה לגרשה יש לה כתובה מנה ומוכח דהדר ביה רבא ולזה מקשה התוס' דאימר הדר ביה רבא מהא וס"ל דמ"ע לית לה כלל ומוקי הברייתא באמת כמש"ל ולזה תי' דמקח טעות לגמרי משמע ומשמע דצריכה קידושין אחרים כמ"ש הב"ש סימן וממילא אף במ"ע אין בו דין מוציא ש"ר כיון דמקח טעות הוא ואינה אשתו מכבר ודאי דאין מחויב לקדשה מחדש ולקיימה ומדאמר יש לה כתובה מנה ע"כ דס"ל דלאו מקח טעות הוא והדר בי' מהאי

דף י"ב ע"א ברש"י ד"ה וליחוש שמא תחתיו זינתה אמתניתין פריך וכו' בשלמא מהנך דלעיל דאמרינן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה (מנה) לא מקשינן וכו'. לכאורה נראה תמוהין מאוד דברי רש"י דלכאורה נראה בכוונתו במ"ש דלא מזקיקינן לבוא לב"ד וכו' דמפרש כפי' התוס' דיש לנו להפסיד לה הכתובה כדי שיבוא לב"ד א"כ מאי קשיא ליה לרש"י מהא דכנסה בחזקת בתולה דבשלמא הכא דאין לה רק כתובה מנה אף אם תמצא בתולה ואם לא נפסיד לה המנה כשתצא כשתמצא בעולה לא יבוא לב"ד משא"כ בשאר בתולה שיש לה מאתים ואם תמצאה בעולה יש לה מנה בודאי יבוא לב"ד להפסיד לה המנה ולמה נפסיד לה המנה שניי' שיש לכל בתולה. ועוד דהא טעם ב' שכתבו התוס' לא שייך כלל היכא דיש לה כתובה מנה וא"כ קשה מה שתי' רש"י דמיירי בבאו עדים וכו' נשמע מדבריו דאם נמצא בעולה ע"פ הבעל וליכא עדים אפילו מנה אין לה כשלא קידש ובעל לאלתר והוא תמוה מאוד דהא לעיל תי' רב עמרם וגדולי הדור למתניתין דמשארסתני נאנסתי דהא דקתני מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה אף דשם ודאי איירי בליכא עדים. לכן נראה דרש"י מפרש כפי' א' שפי' התוס' דמשמע לי' להמקשן דאפילו לענין איסור א"י לטעון דא"ל דרק להפסיד לכתובה א"י לטעון דאיכא ס"ס דאפי' תחתיו אימר באונס אבל לענין איסור באמת אסורה וכמ"ש התוס' קשה קושיא חמורה לרבה דאמר זאת אומרת דהא בדף י' בד"ה חזקה אין אדם טורח דלמאן דס"ל בכנסה בחזקת בתול' ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה אין הבעל נאמן רק באשת כהן ובשקיבל בה אביה קידושין פחותה מבת ג' ע"ש ובש"ע אה"ע סימן ס"ח בב"ש ס"ק י"ט מבואר דבין בטענת פ"פ ובין בטענת דמים בעינן לחזקה דאא"ט רק כשמשמש א"צ לחזקה בט"ד ע"ש א"כ קשה הא הכא ע"כ מיירי דלא משמש דאי משמש ע"פ עדים ושושבינין הוי כתנאי מפורש שתהי' בתולה וחשיב כאלו מפורש דאעדים סמך שלא נבעלה מבעל הראשון דהא האיש והאשה הביאו שושבינין למשמש וע"כ בליכא משמוש ואז בעינן לחזקה דאא"ט כמש"ל וא"כ קשה דהא בברייתא דתניא שא"י לטעון ט"ב משום שהרי כנסה ראשון וע"כ מיירי במקום דבשאר נשים הי' נאמן לטעון ט"ב רק בזו א"י לטעון משום שכבר כנסה ראשון וכיון דלרבה. דאמר בכנסה בחזקת בתולה דאית לה מנה אפי' בשאר נשים א"נ רק באשת כהן או בקיבל בה קידושין פחותה מג' והכא אא"ל דמיירי שקידשה השני פחותה מג' דבכה"ג יש לה ט"ב דהא א"א שתעשה בעולה מבעל ראשון דהא בתולי' חוזרין ועכצ"ל דמיירי באשת כהן וקמ"ל דאף דאם לא כנסה ראשון הי' נאמן לטעון מ"מ הכא בשכבר כנסה ראשון א"י לטעון ולפ"ז קשה טובא דמה"ת לא יוכל לטעון הא עיקר הטעם דאינה מפסדת הכתובה כתבו התוס' הטעם משום דהוי ס"ס אימר תחתיו באונס ואימר אינה תחתיו ובאשת כהן ליכא ס"ס דאפילו אם קודם זינתה מפסדת כתובתה דכיון שאם היתה אומרת שנבעלה קודם היתה מותרת לו ומחמת שאומרת בשקר בתולה הייתי נאסרה באשת כהן וא"כ אם אמת הוא שהזנות הי' קודם הי' לה לומר כן והיתה מותרת ובגרמתה מחמת השקר שאומרת בתולה הייתי אוסרת עצמה עליו וכללא הוא כל שיוצאת ממנו בגרמתה אין לה כתובה ומה"ת לא יכול לטעון ט"ב להפסידה המנה מכח וכו' ועכצ"ל דאף לאסור א"י לענין ט"ב ולכך גם לענין ממון בכתובה א"י לטעון שהרי לא נאסרה ולזה מקשה הש"ס שפיר דניחוש שמא תחתיו זינתה. וזה כוונת רש"י במ"ש וז"ל אין הבעל יכול לטעון ט"ב ולא מזקיקינן לי' לבוא לב"ד כלל וכו' פי' דמשמע לי' לרש"י דאפילו לענין איסור א"י לטעון וא"צ לבוא לב"ד כלל. ומה שסיים רש"י ולא נתברר הדבר וכו' פי' דלא מזקיקינן אותו לבוא לב"ד לענין איסור לברר הדבר אי נאסרה אי לאו ולזה מקשה רש"י שפיר דהא מצי להקשות אכל כנסה בחזקת בתולה בטענת פ"פ דלא מהימן רק באשת כהן כנ"ל תפסיד המנה וע"ז תי' רש"י שפיר דלמ"ד יש לה מנה באמת א"א לאשכוחי באשת כהן רק בבאו עדים שזינתה מקודם או במודה בעצמה שנבעלה באונס כגון במשארסתני נאנסתי דזה משכחת לה אפילו באשת ישראל אבל בא"כ ובמכחשת ואומרת בתולה הייתי לא משכחת לרש"י רק בבאו עדים. ולפ"ז ל"ק ג"כ קושית המהרש"א דליקשי בהא דיהודא א"י לטעון דשם עיקר הטעם משום דיכול לטעון באירוסין בא אלי. ועוד נראה לפענ"ד ליישב קושית המהרש"א. דהנה דברי התוס' דחוקים המה דמאי סברא הוא להפסיד להאשה כתובתה כדי שלא יבוא קילקול באשה אחרת כיון שהיא לא זינתה. לכן נראה שכוונתם הא דקנסו אותה כדי שתודיע לבעלה בשעת קידושין אם היא בעולה אי לאו ואז לא תאסר עליו ולא יבוא לידי חשש איסור כעין שקנסו גבי מומין לענין תוס' כתובה באה"ע סי' קט"ז מטעם שלא הודיעתו. אבל ביהודא לא שייך קנסא על מה שלא הודיעתו דהא בשעת קידושין הי' בתולה ומה שבא אליה באירוסין ונעשית בעולה יודע הוא כמו היא ולא פשעה מידי מה שלא אמרה שהיא בעולה ולא שייך למיקנסה שלא יתן לה כתובה

בגמרא שקידש ובעל לאלתר. כולם תמהו על הרי"ף שלא הביא הא דקידש ובעל לאלתר. ולפעד"נ דהרי"ף מפרש