בית יעקב על כתובות יז

א"ש במש"ר דליתי עשה וידחה הלא תעשה אף דשווי' אנפשיה ח"ד מאי אמרת בדידה ליכא עשה הלא בדידה גם לאו ליכא דהא היא לא אסרה נפשה עליו וא"כ מותר' דהעשה דוחה הלא תעשה ומותרת לו ושפיר פסק הרמב"ם דאם גירשה לוקה. עוד יש לתרץ דבנדרים דף צ' גבי האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדברי'. הקשה הר"ן כיון דמדינא דאמרה טמאה אני לך מיתסרא אבעלה במשנה ראשונה ומשום שלא תהא נותנת עיני' באחר הותרה וכו' איסור שבה היכן הלך. ותירץ דמדינא אין אשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו וכו' ולכאורה קשה דאם כן האיך הבעל נאמן לומר פ"פ מצאתי לאסור אשתו עליו הא בכתובות ר"פ המדיר את אשתו מתשמיש המטה פריך הש"ס וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה וא"כ ה"נ גבי האומר פ"פ מצאתי ג"כ קשה כיון דמשועבד לה האיך מהימן וכמו דאיהי לא מהימנא לאסור עצמה אבעלה כמ"ש הר"ן ה"נ לא מהימן הבעל. אמנם החילוק מבואר דבשלמא האשה כיון דאינה יכולה לגרש עצמה בע"כ דבעל ולכך אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה משא"כ הבעל כיון דיכול להפקיע אותה בגירושין לכך נאמן ג"כ לומר פ"פ מצא לאסור עצמו לקיימה רק לגרשה משא"כ בהמדיר דאינו רוצה לגרשה ורוצה בקיומה שאוסר עצמו בתשמיש וכ"ז שהוא רוצה לקיימה משועבד לה לתשמיש מקרא דועונתה לא יגרע פריך שפיר בר"פ המדיר כיון דמשועבד לה. ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם ג"כ כיון דבמוציא ש"ר כתיב לא יוכל לשלחה ומשועבד לה מדאורייתא לקיימה שוב אינו נאמן לאוסרה מלקיימה כיון דמשועבד לה לקיימה ודמי ממש לאשה האומרת טמאה אני לך דאינה נאמנת כמ"ש הר"ן וכיון דאינו מחויב לגרשה שפיר פסק הרמב"ם דאם גירשה אינו לוקה

דף י"א ע"א בתוס' ד"ה מטבילין אותו ע"ד ב"ד וכו' ונראה לר"י דה"נ זכין לו מדרבנן וכו'. ובתוס' ר"פ בן סורר ומורה הוכיחו דהוא מדאורייתא מיבמות דף ס' ב' דאמר ר"ש גיורת פחותה מג"ש כשירה לכהונה (מקרא דכל טף בנשים החיו לכם ופינחס הי' עמהם) שנזרעו בתוליה בישראל ע"ש. ועיין בטור שכתב בסי' רס"ז דעבד קטן ג"כ מטבילין אותו לשם עבדות ע"ד ב"ד ולשיטת התוס' בקטן ג"כ אינו אלא מדרבנן. ולפ"ז קשה דאמאי מייתי התוס' מר"ש הא מרבנן דס"ל התם דהחיו לכם לעבדים ולשפחות נמי יש להביא ראי' דטבילת קטן מדאורייתא. ובספר הפלאה כתב דתליא בפלוגתא דרש"י והרי"ף אי יכול לטבול לשם עבדות בע"כ דעבד ע"ש בדבריו. ולפענ"ד נראה דדוקא בלוקח מהנכרי דלא קני לי' ישראל לגופיה כמבואר בגיטין דף ל"ח דאין לנכרי רק קנין הגוף למעשה ידיו ס"ל להרי"ף דא"י לטובלו בע"כ אבל במוכר עצמו או בכיבוש מלחמה דקני לי' לגופי' כמבואר ביו"ד סי' רס"ז וכיון דקני לי' לגופי' ויכול להקדישו קדושת הגוף כמבואר בגיטין דף הנ"ל בתוס' ד"ה גופא לא קדיש נראה דיכול להטבילו לשם עבדות בע"כ וכן ביבמות דף מ"ח שם לא נקט רק בלוקח מן הנכרי. ובנידון מה שכתבו התוס' עוד בסנהדרין שם כי לא שייך בזה ענין שליחות שזוכה בעצמו יש להבין מה ענין ב"ד לזה ונראה דהוא כעין הא דמבואר בחולין דף ל"א דנדה שנאנסה וטבלה לא מהני טבילה לתרומה ולבעל ואמרינן שם דאי אנסה חברתה כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא ולפ"ז צריך שיהי' הדבר לזכות לו כי אין חבין לאדם שלא מדעתו או שיהי' הדבר שהוא חייב לעשותו במצות רחמנא ויכולין לעשות לו בע"כ אבל בלא"ה א"א שיהי' כוונת חבירו מועיל

בא"ד משכחת לה גר קטן מן התורה שנתגיירה כו'. עכצ"ל בכוונתם דהך מ"ד דס"ל הדרשה איש אתה צריך לחזור אחריו ס"ל כמ"ד עובר ירך אמו וממילא מהני בנכרית מעוברת שנתגיירה טבילה וא"צ זכי' ומאן דס"ל דעובר לאו ירך אמו וממילא צריך לבוא לדין זכי' וזכי' מדרבנן הוא ועכצ"ל דלא ס"ל הך דרשה דאיש אתה צריך לחזור וס"ל כאידך מ"ד שם בסנהדרין ע"ש והא דלא נקט התוס' ביליד בית שנשתחרר דהוי גר מן התורה דהא יכול לשחררו בע"כ נראה משום דהוא גר כזה שאינו יורש ממון דאינו יורש את אמו השפחה

בגמרא אביי לא אמר כרבא. הקשו המפרשים מאי קושיא הא אביי הקשה ממתניתין דהכא. ונראה לתרץ דלכאורה קשה דהא א"ל דמתניתין דהכא קתני דכתובה מאתים ויש לה ט"ב דמיירי דניסת כשהיא קטנה דא"כ אמאי יש לה ט"ב הא מבואר בדף ל"ו דחרשת ושוטה אין לה ט"ב אליבא דר"ג דטענינן לה מ"ע. ונראה דה"ה בקטנה יתומה דג"כ שוטה היא ואינה מראה לאמה ואי לענין איסור קשה דהא ט"ב אין איסור רק באשת כהן או באשת ישראל פחותה מג' ובגיורת א"כ לא משכחת דכהן אסור לישא גיורת כמבואר בקידושין דף ע"ח ובא"י בקטנה מותרת היא דפיתוי קטנה אונס הוא וע"כ מיירי בניסת בגדלות והנה בספר הפלאה הקשה דכיון דקיי"ל תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים וקיי"ל ג"כ ביו"ד סימן רס"ח דמכח דמי לא טבלה לנדתה דהוי גיורת וא"כ הרי גיירה עצמה בגדלות בשעת טבילתה לנדות ושוב אינו יכול למחות. וליישב זה עכצ"ל דהקושיא היא או מטעם כיון דסתם משנה היא ומשמע דאתיא אפילו לר"י דס"ל דאפילו החרשת והשוטה יכול לטעון ט"ב וממילא דה"ה בקטנות יכול לטעון ט"ב ומקשה שפיר או דהקושיא היא למאן דס"ל דלא מהני מה שטבלה לנדותה ולא אתי הקושיא אליבא דכ"ע ושפיר מקשה הש"ס אמאי לא מקשה ממתניתין דקנס שקשה אליבא דכ"ע

ע"ב בגמרא דר"מ מדמי לה לבוגרת. לכאורה קשה דר"מ ס"ל כתובה דאורייתא בדף מ' וא"כ קשה מה דמיון הוא זה הא בבוגרת כתובתה מאתים דאורייתא דלא ממעט בוגרת רק במקום דכתיב נערה אבל במקום דלא בעינן רק בתולה בוגרת בכלל בתולה והתוס' כתבו לקמן בדף ל"ו דמ"ע לית לה קנס אלמא דמבתולה ממעטינן ג"כ מ"ע כמ"ש התוס' ביבמות דף ס' בד"ה אילו לרבות דמבתולה ממעט מ"ע משא"כ בוגרת לא נתמעטה מבתולה תדע דהא בכהן גדול צריך מיעוט אחר למעט בוגרת ולא נתמעט מבתולה וא"כ האיך מדמה ר"מ מ"ע לבוגרת כיון דרחמנא חילק בהדיא ולא מצינן תקנתא דרבנן בכתובה רק במנה אליבא דר"מ ומהיכן יהי' במ"ע מאתים לא מדאורייתא ולא מדרבנן ועכצ"ל כיון דקנס וכתובה תרווייהו מוהר בתולים הן ורחמנא אקשינהו לכך כמו שפטור מקנס בבוגרת כמו כן פטור מכתובה דאורייתא וע"כ הא דבוגרת כתובתה מאתים הוא ג"כ מדרבנן וכיון דמצינו בבוגרת תקנ"ח במאתים שסתמא אמרו בתולה כתובתה מאתים אפי' בוגרת ושפיר מדמה מ"ע לבוגרת. ולפ"ז י"ל קושית התוספות בדף י' בד"ה אמר ר"נ שהקשו אר"נ א"ש חכמים תיקנו לבתולה מאתים איך כותבין בכתובה דחזי ליכי מדאורייתא ולפי' הנ"ל לק"מ כיון דהתוס' בדף ט' בשם ר"ח כתבו דהאומר פ"פ מיירי בבוגרת ומ"ע ובאילו שפיר קאמר ר"נ תיקנו חכמים דלכ"ע מדרבנן הן ואף דאנן כותבין גם בבוגרת דחזי ליכי מדאורייתא י"ל דלא מפליגינן בין כתובה לכתובה כיון דרוב כתובות בתולות מדאורייתא: