בית יעקב על כתובות טז

כח לאסור עצמה על בעלה אחר הנשואין כמו באומרת טמאה אני לך ונגד החשש שתחתיו זינתה דהוי לן לאוסרה לכהונה דהא נעשית פסולה בביאה זו לכהונה ומעלה עשו ביוחסין דלא מהני חזקה בלא אמירה. ולענין זה דלא הוי כאמרה כבר מ"מ מהני חזקת כשרות אף באינה טוענת ברי דהא אף לר"י מהני כל שנולד הריעותא אחר הנשואין אין מוציאין אותה מבעלה כמ"ש הש"מ לקמן בדף י"ג גבי אין אוסרין על היחוד ע"ש דדוקא בבאו עדים אחר הנשואין שראו אותה מדברת או מעוברת קודם הנשואין תצא אבל משום ריעותא שנולד אחר הנשואין לא תצא מבעלה ע"ש. ולפ"ז ל"ק ג"כ קושית הפ"י הא הוי ס"ס לאיסורא דאת"ל לא תחתיו אימר נבעלה לפסול לה דז"א דנגד חשש נבעלה לפסול לה כבר הוכשרה בשעת נשואין. ולפ"ז א"ש מה שהקשו התוס' ד"ה ואבע"א בסוף הדיבור דהא איכא ס"ס ס' מ"ע וס' אינו תחתיו. והקשו המפרשים הא הוי ג"כ ס"ס לאיסורא ולפמ"ש ל"ק כנ"ל. ולפ"ז ל"ק קושית מהרי"ט על הרא"ש מה שלא מביא ראיה ממדברת דאפשר דשאני מדברת דאומרת כן קודם הנשואין דאיכא חזקה דלא שבק התירא ואכל איסורא. משא"כ גבי פ"פ שאומרת כן אחר הנשואין והיא נוגעת בדבר ולא מהני ברי דידה ומש"ה שפיר מביא הרא"ש ראי' רק ממעוברת דמכשירינן בתו אף בלא נשואין דידה ועולה יפה פי' הרא"ש

עיין בהר"ן שהקשה דלמה לי חזקה דא"א טורח. ונ"ל דהנה לכאורה יש לתמוה על תמיהת הר"ן דהא התוס' כתבו בד"ה חזקה דהאי חזקה דאא"ט לא שייך אלא באשת כהן או בפחותה מבת ג' דנאסרה עליו ומפסיד סעודתו משא"כ בשאר נשים דלא נאסרה עליו לא שייך חזקה דאין א"ט וכו'. ולפ"ז קושית הר"ן לק"מ דהא איצטריך אא"ט בא"י פחותה מבת ג' דבשלמא באשת כהן דהספק הוא דשמא נבעלה קודם אירוסין ולא נתחייב לה כתובה כלל דהא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה שפיר דמיא לשטרא דאית בי' תנאה דמהימנת לומר לא קיימת תנאך דכיון שכבר היתה בעולה קודם אירוסין ולא נתקיים התנאי דהא לא כתב לה כתובה של מאתי' רק ע"ת שתהי' בתולה משא"כ בא"י שקיבל בה אבי' קידושין פחותה מבת ג' דבשעת קידושין ודאי היתה בתולה ובודאי נתחייב לה כתובה של מאתים בשעת קידושין וע"כ לא בא להפסידה אלא בשביל ס' רצון שמא תחתיו זינתה ברצון דאילו תחתיו באונס אית לה כתובה דנסתחפה שדהו וע"כ אינו בא להפסידה רק משום שמא ברצון זינתה תחתיו ומבואר בש"ע אה"ע סימן קט"ו סעי' ז' דאם טוען לאשתו ראיתי שזינתה ברצון לדעת הרמב"ם היא נאמנת ליטול בשבוע' שלא זינתה וכתב הב"ש הטעם דדין זה דומה לאומר פרעתי. ולשאר פוסקים אפי' שבועה א"צ ונוטלת בלא שבועה. ולפ"ז ל"ק קושית הר"ן דבא"י שקיבל בה אבי' קידושין פחות מג' לא דמי לשטרא דאית בי' תנאה וטוען לא קיימת תנאך דבשטרא דאית בי' תנאה כשטוען לא קיימת תנאך הוי כטוען שלא נתחייב לו כלל מעולם אבל הכא שלא בא להפסידה רק בטענת רצון וטענת רצון הוי כטענת פרעון לגבי שטר כמ"ש הב"ש שהמלוה נאמן בשבועה להרמב"ם ולשאר פוסקים אפי' שבועה אינה צריכה דהוי כטענת אמנה לגבי שטר ולכך צריך הטעם דאא"ט וכו' דהוי כעדים שזינתה דהבעל נאמן ועכצ"ל דהר"ן הקשה זה למ"ד דס"ל דארוסה ל"ל כתובה ואין חיוב כתובה חל עד שעת נשואין ואז זינתה קודם הנשואין הוי כאילו לא קיימה תנאה דהא לא נתחייב לה כלל בשעת נשואין דהרי היא בעולה קודם הנשואין דהא דכתב הב"ש דטענת רצון הוי כטענת פרעון הוא דוקא בטוען שזינתה אחר הנשואין דכבר נתחייב לה או אפילו בטוען אחר אירוסין למאן דס"ל דארוסה אית לה כתובה דכבר נתחייב לה רק שבטענת זנות ורצון מפסידה כתובה והוי כטענת פרעון לגבי השטר משא"כ למאן דס"ל ארוסה לית לה כתובה וטוען שזינתה ברצון קודם הנשואין ולא נתחייב לה כלל דדמי ממש לשטרא דאית בי' תנאה וטוען לא קיימת תנאך ושפיר הקשה הר"ן. אבל עדיין קשה על הר"ן מה הקשה הא בכתובות דף פ"ט מקשה הש"ס למ"ד ארוסה ל"ל כתובה מכמה משניות דס"ל דאית לה כתובה ומשני בדכתב לה כתובה מן האירוסין וא"כ עדיין מה הקשה הר"ן הא איצטריך לטעמא דחזקה דאא"ט בסעודה באשת ישראל פחותה מבת ג' ובדכתב לה דאז ודאי נתחייב לה והוי בטענת רצון כטענת פרעון לגבי השטר. אך לכאורה ז"א דהב"ש בסי' ס"ח ס"ק ס"ב כתב דאם אומרת משארסתני נאנסתי דאף דאית לה כתובה מאתים מ"מ תוספת אין לה כיון דהיתה בעולה קודם החופה והוא ודאי לא כתב לה אלא ע"מ שתהי' בתולה בשעת ביאה אלמא היכא דהחיוב לא בא אלא מחמת שכתב לה אמרינן דודאי לא כתב לה אלא ע"מ שתהי' בתולה בשעת ביאה. ולפ"ז שפיר הקשה הר"ן דכיון דאסורה ל"ל כתובה אלא מחמת שכתב לה וכיון דלא כתב לה אלא ע"מ שתהי' בתולה בשעת ביאה שוב הוי כשטוען שזינתה ברצון כטוען לא קיימת תנאך ולא דמי לטענת פרעון ושפיר מקשה הר"ן. אך עם כל זה לא קשה קושית הר"ן דאף שכתב הב"ש דבתוס' כתובה אפילו נאנסה אחר אירוסין מ"מ מפסדת כתובתה נראה דיש חילוק בין תוס' כתובה לכתובה מן אירוסין שהוא כתב לה מעצמו למ"ד ארוסה ל"ל כתובה. דבשלמא בתוס' כתובה דכיון דאם נתארמלה או נתגרשה מן האירוסין אינה גובה כתובה כמבואר ר"פ אע"פ ואינו מתחיל החיוב עד שעת נשואין ולכך אפילו נאנסה פטור דאונס רחמנא פטריה משא"כ בעיקר כתובה אף דארוסה אית לה כתובה מ"מ כשכתב לה הדין מבואר ר"פ אע"פ דכשנתארמל' או נתגרשה מן האירוסין יש לה כתובה דהא בש"ס מוקי לה להא דראב"ע בכתב לה וע"כ הטעם דכשכתב לה הוי כאילו קיבל על עצמו שיהי' לה כל דין כתובה שתיקנו חז"ל וכיון שנתחייב תיכף הכתובה דהא אם נתארמלה או נתגרשה חייב מש"ה אם נאנסה אח"כ לא נפטר מחיובו ממילא לא הוי טענת פ"פ שהיא רק משום חשש דרצון בא"י אם קיבל בה אבי' קידושין פחותה מבת ג' דמפסדת כתובתה מטעם קנס והוי כטענת פרעון לגבי שטר דא"נ כמו בטוען ראיתי אשתי שזינתה ברצון דאינו נאמן כמבואר באה"ע סי' קט"ו

הרמב"ם פ"ז מנערה בתולה הלכה ד' פסק במוציא ש"ר וגרשה אם אשת כהן היא לוקה ואינו מחזיר ואם אשת ישראל היא מחזיר ואינו לוקה וקשה הא מוציא ש"ר היינו שאומר לא מצאתי לבתך בתולים וקיי"ל האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ומוקי שם הגמרא באשת כהן דוקא אבל לא באשת ישראל וא"כ אמאי פסק הרמב"ם באשת כהן דלוקה הא שווי' אנפשי' ח"ד ומחויב לגרשה אף דבאו עדים והכחישו אותו מחויב לגרשה ואמאי לוקה. ונראה לתרץ דהנה גבי אנוסה איתא בכתובות דף ל"ט דאם היא אשה שאינה ראוי' לבוא בקהל אינו רשאי לקיימה שנאמר תהי' לאשה אשה הראויה לו. ומקשה שם הגמרא אמאי ליתי עשה דלו תהי' לאשה ולידחי הלא תעשה ומשני אי אמרה דלא בעינא מי איתא לעשה כלל. ופי' שם התוס' ישנים דהא גבי דידה ליכא עשה דהא אי בעי אמרה לא בעינא לי' הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידה דהיא מוזהרת כמותו. ולפ"ז