בית יעקב על כתובות יד

דאלמנה דקים לי' דאפילו שיש ספק אי קים לי' ואפ"ה יכול להפסידה כתובתה דליכא רק ספק אחד אי קים לי' דאי קים לי' ודאי לא תחתיו הי' דהא מיירי בקידש ובעל לאלתר. אבל בלא קידש ובעל לאלתר דאיכא ס"ס אימר לא קים לי' ואימר באונס אין יכול להפסידה קמ"ל ר"א דודאי קים לי' ויכול להפסידה. אבל ממתניתין דיהודא מוכיח שפיר דאיירי בלא קידש ובעל לאלתר דהא טענו שבא עלי' באירוסין ואפ"ה יכול לטעון בגליל מוכיח שפיר. ועוד נראה לתרץ דבהך מתניתין דבתולה אלמנה מן האירוסין יכולין לומר דלעולם בטוענת בתולה הייתי נאמנת ושם מיירי בטוענת משארסתני נאנסתי דא"נ כ"א בשיכול להיות שנאנסה אחר החופה כמ"ש התוס' לקמן דף ע"ו בד"ה רישא כאן נמצא כאן הי' וכיון דהכא מיירי באלמנה דאין חופה קונה בה ומוכיח במהרי"ט ריש כתובות מהא דמקשה מיבמה ולא מוקי לה מן האירוסין מוכח דאפילו אלמנה מן האירוסין ל"ל חופה וכיון דאין חופה קונה בה הוי כלא שהה ויש כאן חזקה דכ"נ דהי' קודם אירוסין מש"ה יכול לטעון טענת בתולים. ואפילו אם נאמר דאלמנה מן האירוסין יש לה חופה י"ל דמתניתין מיירי בלא שהה אבל מיהודא מוכיח שפיר דא"א כשטוענת משארסתני נאנסתי ובלא שהה א"כ אמאי היא נאמנת דהא ביהודא ג"כ אינה נאמנת לטעון בתולה הייתי אלא במיגו דאי בעי אמרה בא עלי' באירוסין דהוי כפה שאסר כמו שאבאר לקמן. אבל בשאר מיגו כגון מיגו דמשארסתני נאנסתי א"נ ומכ"ש באירוסין דהוי מיגו במקום חזקה חזקת כ"נ דחזקה אלימתא היא ואלים מחזקת הגוף ועכצ"ל דנאמנת כשטוענת בתולה הייתי כדשמואל מטעם חזקה דאין אדם טורח

בגמרא לא דקטעין טענת דמים. ע' מהרש"א שהקשה דמאי הי' ס"ד דשם גבי אוכל אצל חמיו דלא מוקי בטענת דמים. ונראה דהנה רש"י ז"ל כתב ב' טעמים. א' שמא הערה בה ולא ידע. ב' שמא בעל בימי אירוסין ונשכח. והי' ס"ד דמקשה טעם א' של רש"י שמא הערה בה ולא ידע. והנה ביהודא לא היו מייחדין רק שעה אחת קודם החופה והי' ס"ד דלא חיישינן שמא הערה בה רק בשעת היחוד שבאותה שעה שקודם החופה ובזה גם ביהודא פעמים הי' יכול לטעון טענת דמים כגון שבעל על מפה זו שהי' מתייחד עמה. וע"ז משני הש"ס לא דקטעין טענת דמים כלומר ששום טענה לא יכול לטעון משום דהעיקר כטעם ראשון שכתב רש"י שמא בעל בימי אירוסין ושכח כיון דביהודא היו מברכין ברכת אירוסין בשעת נשואין והיתה מותרת לו אף בשעת אירוסין וחיישינן שמא בא עליה ונשכח. ועוד נראה דלהטעם השני שכתב רש"י מחשש דשמא הערה בה בשעת יחוד ודאי דיכול לטעון ט"ד דהיה לה לבדוק בשעת העראה אי ליכא דם דאי איכא דם צריכה להמתין שבעה ימים נקיים

בתוס' ד"ה לא דקטעין טענת דמים דהוי טענה ברורה וכו' הא דלא פי' כשיטת רש"י דהיה להם שושבינין דהוי כמברר בעדים. משום דהתוס' סברו דה"ה דיכולה לטעון בתולה הייתי במיגו דבא עליה באירוסין ואילו הי' מברר הוי מיגו במקום עדים לכך פי' התוס' דליכא שושבינין רק טענה ברורה לדידיה והי' ס"ד דבפ"פ לא הוי ט"ב דלא קים ליה קמ"ל שמואל דקים ליה ונאמן

בא"ד הוי מיגו במקום חזקה. ע' מהרש"א שהקשה דא"כ ביהודא אמאי נאמנת לומר בתולה במיגו דבאירוסין בא עליה. ונראה לתרץ דדוקא במיגו דמשארסתני נאנסתי לא מהני כיון דבמשארסתני נאנסתי בעינן טענה ברור' דוקא דהא כתבו התוס' בחרשת אנן לא טענינן משארסה נאנסה רק מ"ע טענינן משום דשכיח הוא בחרשת שאינה יכולה להגיד אבל פיקחת בעינן טענה ולכך לא מהני מיגו כזו במקום חזקה אבל ביהודא מיגו דבאירוסין בא עליה דודאי אפי' בחרשת אנן טענינן מכח חזקה דלא מוקים כמ"ש התוספות ממילא הוי כהפה שאסר שכתבו התוס' בב"ק דף ע"ב דאפילו במקום עדים לא אמרינן הפ"ש מכ"ש במקום חזקה

הרא"ש כתב וז"ל הא דקיי"ל כר"ג וכו' היינו במקום דאיכא מיגו והכא ליכא מיגו או היכא דאיכא חזקה וא"ל כו' דנוקי אותה בחזקת היתר וצדקות ונאנסה ולא היא דאיכא רוב ברצון נגדו. ותמה המהרי"ט בחידושיו לכתובות. א' הא הכא ג"כ מיגו איכא. ב' מה שכתב לענין איסור דלא תלינן באונס משום דרצון הוי רובא מ"ש לענין ממון דמוציאין משום ספק אונס ולא אמרינן דרצון הוי רובא. ולפעד"נ לתרץ דהנה כל הראשונים ואחרונים תמהו עצמם לקמן בדף י"ב בהא דאמר ע"כ דלא קאמר ר"ג אלא דאיכא מיגו כו' וע"כ לא קאמר ר"ג אלא הכא דאיכא חזקה דלא מצינו מיגו כזה בכל הש"ס דהא אם תטעון מ"ע אני תחתיך לא תהיה נאמנת כיון דליכא מיגו כמבואר בב"ש באה"ע סימן ס"ח ע"ש וכשתאמר משארסתני נאנסתי תהיה נאמנת א"כ איערומי קא מערמא. לכן דעת הרא"ש דתרווייהו טעמי צריכי דהא האשה א"י לזכות בכתובה רק כשמאמינין לה על שני דברים דהיינו על תחתיו ועל אונס. והנה לספק דתחתיו מהני חזקת הגוף אבל ס' דרצון מה"ת נהימננה הא אדרבה רצון הוי רובא כמ"ש הרא"ש לכך הוצרך לטענת אונס טעמא דמיגו דאי בעי אמרה מ"ע אני תחתיך דאז ודאי דהוי נאמנת דהא תחתיו ודאי דנעשה השרת בתולים מטעם חזקת הגוף רק דמספקינן לביאת רצון ונגד זה הוי ס"ס ס' מ"ע וס' ד"א ואת"ל ד"א אימר באונס דלא שייך שוב הני ב' תי' שכתבו תוס' דהתי' שתי' בד"ה ואבע"א דאם איתא דמ"ע הוי טענת כו' דהא היא טוענת באמת מ"ע אני ולא תי' ב' שכתבו בד"ה אי למיתב דהא ס' שמא באונס לא חשוב ס' דאימר קודם שנתארסה נאנסה דתי' זה לא כתבו רק לר"י דל"ל חזקת הגוף כמו שאבאר אבל לר"ג דאית ליה חזקת הגוף ובודאי תחתיו נעשה ס"ס גמור הוא. ולפ"ז א"ש לשון הרא"ש לא מיבעיא לשיטת ר"ח דס"ל דמ"ע פתחה סתום א"ש בפשיטות דשא"ה דאיכא מיגו והיינו כנגד טענת רצון דהתם מיירי בטענת דמים כמ"ש לעיל אבל הכא ליכא מיגו דמ"ע דהא מ"ע פתחה סתום. ומ"ש א"נ היכא דאיכא חזקה כוונתו דנגד ס' דלמא תחתיו איכא חזקה ונגד ס' רצון איכא מיגו אבל היכא דהחשש הוא משום רצון וליכא לא מיגו ולא חזקה לבטל חששא דרצון ומש"ה יש לאוסרה דנגד חזקת היתר יש רוב דרצון כנגדו וא"ש ג"כ מ"ש הרא"ש וז"ל מיהו נ"ל לקיים דבריו מהא דהיתה מעוברת דמכשיר העובר כו' אע"ג דליכא חזקת כשרות. ותמה מהרי"ט חדא שהי' לו להביא ראי' ממעוברת עצמה ברוב פסולים. ועוד הא העובר אית ליה ג"כ חזקת כשרות דחזקת האם מהני לבת. וגם במה שמסיים וכן משארסתני נאנסתי הוא תמוה דסותר דבריו שלמעלה. וגם תמה המהרי"ט כיון שמקיים דבריהם הי' לו למחוק מ"ש למעלה שטעו התלמידים שלא אמר ר"י זאת מעולם. ולפמ"ש א"ש דלא היה יכול להביא ראיה מהמעוברת עצמה דכל עיקר קושיתו הוא על התלמידים שכתבו בשם ר"י הטעם משום ברי ושמא דדמי למשארסתני נאנסתי. וע"ז תמה דהא אי נדמהו להתם בעינן מיגו וחזקה. א"ו דברי ושמא לא מהני רק בממון דבממון שייך